קרב סינופ
 | |||||||||||||||||
| ציור של א.בוגוליובוב | |||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת קרים | |||||||||||||||||
| תאריכים | 30 בנובמבר 1853 | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | סינופ | ||||||||||||||||
| קואורדינטות |
42°01′N 35°09′E / 42.02°N 35.15°E | ||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון רוסי | ||||||||||||||||
| |||||||||||||||||
קרב סינופ (ברוסית: Синопское сражение, בטורקית: Sinop Baskını) הוא קרב ימי שניטש ב-30 בנובמבר 1853, בתחילת מלחמת קרים (1853–1856), בין אוניות הצי הרוסי הקיסרי לאוניות הצי העות'מאני. סינופ הוא נמל-ים בחוף הדרומי של הים השחור, אז חלק מהאימפריה העות'מאנית וכיום חלק מטורקיה. שייטת רוסית תקפה שייטת עות'מאנית שעגנה בתוך הנמל והשמידה אותה לגמרי. השייטת הרוסית מנתה שש אוניות קו, שתי פריגטות ושלוש אוניות משוטה חמושות בפיקודו של אדמירל פאבל נחימוב. השייטת העות'מאנית, המסוגרת בתוך הנמל, מנתה שבע פריגטות, שלוש קורבטות ושתי אוניות משוטה חמושות בפיקוד אדמירל-משנה עות'מאן פאשה.[1][2]
בתקופה שקדמה לקרב הכניסו הרוסים לשימוש באוניותיהם תותחים ימיים היורים פגזים נפיצים, ונשק זה הוא שהעניק להם את היתרון המכריע בקרב. כל הפריגטות והקורבטות העות'מאניות טבעו או עלו על החוף כדי להציל את עצמן; אוניית קיטור אחת הצליחה להימלט. הרוסים לא איבדו אף אונייה. קרוב ל-3,000 טורקים נהרגו בהפגזה הרוסית על העיר לאחר הקרב.[3]
תבוסת העות'מאנים בקרב הייתה אחד הגורמים לכניסת צרפת ובריטניה למלחמה לצדו של הסולטאן. הקרב גם מסמל את קיצה של אוניית המפרשים המלחמתית העשויה עץ ואת הולדת אוניית הקיטור המלחמתית מחופת השריון.[4] הסיבה היא, כי הפגזים הנפיצים חדרו ללא קושי בעד גופי העץ של האוניות ואחר כך התפוצצו כשהם גורמים לאבידות ולשריפה בתוך האונייה עצמה.
הקדמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב־4 באוקטובר 1853, כשבועיים לפני הקרב, בתגובה לכיבוש הרוסי של מולדביה וולאכיה (אז חלק מוילאייט הדנובה העות'מאני), הכריזה האימפריה העות'מאנית מלחמה על רוסיה. בראשית שנות ה-50 של המאה ה-19, הייתה האימפריה העות'מאנית שקועה בחובות והסתמכה באופן מוחלט על הלוואות מבריטניה וצרפת לצורך הישרדותה. כתוצאה מכך, נאלצו המנהיגים העות'מאנים להסכים לקיצוצים דרסטיים בכוח הצבא והצי. הצאר ניקולאי הראשון ראה בכך הזדמנות לקדם תביעות טריטוריאליות של רוסיה בדרום הקווקז ולאורך נהר הדנובה.
ביולי 1853, כוחות רוסיים כבשו מספר נסיכויות ומבצרים עות'מאניים לאורך הדנובה. ניסיונות הגישור בין הצדדים כשלו, והסולטן העות'מאני אבדילמג'יט הראשון הגיב בהכרזת מלחמה. בעקבות החשש מהתרחבות רוסית, בריטניה וצרפת פרסמו אולטימטום מקביל: רוסיה רשאית להילחם אך ורק בהגנה עצמית. כל עוד תישאר רוסיה בהגנה, יישארו המעצמות המערביות נייטרליות. אך אם רוסיה תפעל "באופן תוקפני", שמרו לעצמן את הזכות להתערב.
הקרבות החלו באופן רשמי ב־4 באוקטובר, עם זירות עיקריות באירופה ובקווקז. הסולטן אבדילמג'יט הורה על מתקפה מיידית לדחיקת הרוסים אחורה ולהפגנת עוצמה עות'מאנית, לפני שהתמוטטות כלכלית תמנע כל פעולה. המתקפה לאורך הדנובה נחלה הצלחות מעורבות, אך ההתקפה היבשתית לעבר הקווקז הרוסי הצליחה באופן יחסי. בסוף אוקטובר, קורפוס הקווקז הרוסי עמד בסכנת כיתור. ספינות עות'מאניות שהבריחו אבק שרפה לצ'רקסים פעלו בניגוד לאמנת המצרים (Straits Convention), שחוק בינלאומי התחייב לאכוף. הרוסים הודיעו לקונסול האוסטרי כי הם זכאים לפעול נגד "מעשה פיראטי" זה. יתרה מזו, רוסיה טענה ששני אנשי מכס נרצחו בטביליסי. בעקבות פעולות אלו הצאר כבר לא נזקק לתירוץ נוסף לפעולה.
למרות הכרזת המלחמה העות'מאנית, הזירה הימית נותרה שקטה יחסית עד נובמבר, אז נאלץ סגן האדמירל עות'מאן פאשא לעגון בנמל סינופ עקב סערה בים השחור. כדי לתמוך במתקפה ולספק את כוחותיו לפני בוא השלגים, הורה הסולטן לשלוח שייטת של פריגטות, אוניות קיטור וספינות תובלה להקים מסלול אספקה לצבא העות'מאני בגאורגיה. עות'מאן פאשא עצמו, על סיפון ספינת המלחמה "אווני אללה" בעלת 60 תותחים, הפליג עם שבע פריגטות, שתי קורבטות ומספר ספינות תובלה לצורך חידוש אספקה לכוחות היבשה.
מאחר שהרוסים לא הצליחו ליירט את השיירה, נותרו כוחותיהם הימיים בסבסטופול. אבדילמג'יט הורה לשלוח שיירה שנייה בפיקודו של עות'מאן פאשא, אך בשלב זה כבר היה סוף נובמבר, והצי נאלץ לחפש מקלט לתקופת החורף. הצי עגן לבסוף בסינופ, שם הצטרף לפריגטה "קאיד זאפר", שכבר הייתה חלק מסיור קודם, ולפריגטת הקיטור "טאיף" שהגיעה משייטת קטנה יותר. העות'מאנים רצו לשלוח אוניות קו לסינופ, אך השגריר הבריטי בקונסטנטינופול, ויקונט סטרטפורד דה רדקליף, התנגד לכך, ולכן נשלחו רק פריגטות.
הפעילות העות'מאנית בים השחור לא נתקלה בתחילה בהתנגדות, אך עם ההידרדרות במצב הקורפוס הרוסי בקווקז, נאלצה סנקט פטרבורג להגיב. האדמירל פאבל נחימוב קיבל הוראה לרכז את הצי הרוסי וליירט את העות'מאנים. בין 1 ל־23 בנובמבר נשלחו שייטות רוסיות לים השחור כדי להשיג שליטה. שתי אוניות קיטור עות'מאניות – "מדג'יר טאדז'ירט" ו"פרוואז באחרי" – נלכדו על ידי הרוסים בקרבות קצרים. רוסיה הצליחה להשיג שליטה מבצעית על נתיבי הים, אך סופות אילצו את נחימוב לשלוח את רוב אוניותיו לתיקונים. עם פריגטה אחת, אוניית קיטור ושלוש אוניות קו בלבד, המשיך נחימוב לחפש את עות'מאן ואת השיירה. ב־23 בנובמבר נצפה דגלו של עות'מאן כשהוא חוזר ונכנס לנמל סינופ. נחימוב מיהר להציב את אוניותיו לחסימת הנמל, ושלח את הפריגטה היחידה שנותרה להביא תגבורת.
ב־30 בנובמבר הצטרפו שישה כלי שיט נוספים אל נחימוב, בפיקודו של סגן האדמירל פיודור נובוסילסקי, והשלימו את כוחות החסימה בצורת חצי עיגול רופף. היו צפויים להגיע גם כלי שיט מונעים בקיטור, אך נחימוב החליט לפעול לפני שהעות'מאנים יקבלו תגבורת נוספת. מצדו, עות'מאן היה מודע היטב לנוכחות הרוסית מאז ה־23 בנובמבר, אך סבר שספינותיו בטוחות בנמל. לסינופ היו ביצורי נמל משמעותיים, מבצרים בעלי שדות אש חופפים ותותחים רבים. למרות זאת, עות'מאן לא עשה דבר לשבירת המצור הרוסי הרופף, ואפילו אפשר לחלק מצוותיו לרדת לחוף.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלוש אוניות קו רוסיות מדרגה שנייה (84 תותחים כל אחת), בפיקוד האדמירל נחימוב, הגיעו לסינופ ב־23 בנובמבר, וגילו את הצי העות'מאני עוגן בנמל תחת הגנת ביצורי החוף המחוזקים בתותחים. שש אוניות מלחמה מרוסיה, שיצאו מסבסטופול בפיקוד סגן האדמירל פיודור נובוסילסקי – כולל שלוש אוניות קו מדרגה ראשונה עם 120 תותחים כל אחת – הצטרפו לנחימוב ב־28 בנובמבר.
האדמירל נחימוב פעל על פי הוראותיו של אלכסנדר סרגייביץ' מנשיקוב להשמיד כל ספינה עות'מאנית שמעבירה אספקה לקווקז. השייטת שלו כללה שש אוניות קרב מודרניות, שתי פריגטות ושלוש אוניות קיטור, והייתה חמושה בתותחי פיישאן (Paixhans) הכבדים – תותחים שירו פגזים נפיצים – שהופעלו לראשונה בקרב ימי.
הכוחות העות'מאניים כללו שבע פריגטות, שלוש קורבטות ושתי אוניות קיטור חמושות. הרוסים תכננו להציב את אוניותיהם בשתי שורות שיתקדמו עד לטווח קרוב מהספינות העות'מאניות, ואז יטילו עוגן ויפתחו באש. בהוראתו של נחימוב, אוניית הקו "אימפרטריצה מריה", בעלת 84 התותחים, הייתה הראשונה שירתה על ספינת הדגל העות'מאנית "אוּני אללה" (Auni Allah), שהייתה חמושה ב־44 תותחים.
ב־30 בנובמבר נכנסה השייטת הרוסית לנמל מצפון־מערב, במבנה בצורת משולש. נחימוב תמרן את הצי שלו כך שהספינות העות'מאניות נלכדו בין הספינות הרוסיות לבין ביצורי הנמל של סינופ, ובכך יצר מגן לכוחותיו וחשף את העות'מאנים לאש תותחים מהמבצרים שלהם עצמם. נחימוב פיזר את אוניות הקרב שלו באופן שווה בשתי שורות, כך שכל הנמל כוסה בשדות אש חופפים. התותחנים הרוסים החלו לפגוע בכל המטרות העות'מאניות. הפגזים הנפיצים שנורו מהתותחים הרוסיים, בפעם הראשונה בקרב ימי, הציתו מיידית את הספינות העות'מאניות שהיו בנויות מעץ. המלחים העות'מאניים המבוהלים לא הצליחו כמעט להילחם בשריפות, בזמן שהאש נמשכה ורסיסים התעופפו לכל עבר כמעט ללא הפסקה. כעבור כ־30 דקות של לחימה, נוקבה ספינת הדגל "אוני אללה" בעשרות פגיעות, ונסחפה אל החוף לאחר שכבל העוגן שלה נחתך. לאחר מכן תקפה "אימפרטריצה מריה" והשביתה את הפריגטה העות'מאנית "פזלי אללה" (Fazli Allah), שגם היא עלתה באש. במקביל, שאר הספינות הרוסיות גרמו נזק לפריגטות "ניזאמייה" (Nizamie) ו"דמיאד" (Damiad). הקורבטה "גולי ספיד" (Guli Sephid) והפריגטה "נאוויק באחרי" (Navek Bakhri) התפוצצו.
רק ספינה עות'מאנית אחת, פריגטת קיטור עם 12 תותחים בשם "טאיף" (Taif), הצליחה להימלט מהקרב, בעוד כל האחרות טבעו או הועלו בכוונה על החוף כדי למנוע את שקיעתן. היא נמלטה לאיסטנבול והגיעה לשם ב־2 בדצמבר, שם הודיעה לממשל העות'מאני ולאדמירל סטרטפורד מהצי המלכותי הבריטי על התבוסה בסינופ. לאחר השמדת הצי העות'מאני, תקפו הרוסים גם את סוללות החוף העות'מאניות והחריבו אותן. במהלך הקרב נהרגו 37 רוסים ונפצעו 229, כאשר לפחות שלוש אוניות קו רוסיות ניזוקו.
האבדות העות'מאניות היו קשות בהרבה: 2,700 מלחים נהרגו מתוך כ־4,200 שהיו במקום, והעיר סינופ עצמה סבלה מהפגזות במשך שישה ימים. מפקד הצי העות'מאני, עות'מאן פאשא, נפצע ברגלו ונפל בשבי.
תוצאות הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כאשר הגיעו דיווחי טלגרף על הקרב לרשויות ברוסיה, בסנקט פטרבורג, התגובה הייתה של שמחה רבה. הצי הרוסי, שהיה חסר ניסיון וזכה לביקורת רבה, הוכיח את עצמו כמנצח, וההשקעה הכספית הרבה בפיתוחו נראתה כעת מוצדקת. נערכו מספר נשפים כדי לחגוג את הניצחון, וכן תהלוכה ממומנת על ידי המדינה. האירוע היה מרשים ביותר, וכלל רקדנים, תזמורות, חיילים שצעדו – אף על פי שלא השתתפו בקרב – ואף פושעים שהולבשו במדים עות'מאנים. יועצים צבאיים ראו בקרב נקודת מפנה ודחפו להתקנת תותחים היורים פגזים נפיצים על כל אוניות הצי הרוסי.
התגובה בבירה העות'מאנית, קונסטנטינופול, נעה בין דאגה לפאניקה מוחלטת. רוסיה השמידה שיירת אספקה חיונית וכעת החזיקה בשליטה מבצעית על הים השחור. הרס ביצורי הנמל פתח את הדרך לפלישה רוסית, ופתאום כל קו החוף של סמסון וטרבזון הפך להיות נתון בסכנה. יתרה מזו, הפרת רוסיה את המנדט הבריטי־צרפתי למלחמה הצביעה על כך שאין עוד דרך לחזות את פעולותיה של רוסיה, ושייתכן שלא תוסיף עוד "להילחם כשיד אחת קשורה מאחורי הגב".
לדברי ההיסטוריון אורלנדו פייג'ס, התבוסה הובילה למאמצים דיפלומטיים מצד "השער הנשגב" (הממשלה העות'מאנית), כשמוסטפא ראשיד פאשה ניסה בפעם האחרונה לערב את המעצמות המערביות בהסדר מדיני – מהלך שהיה נחוץ כדי לגייסן לצדה של טורקיה במקרה של מלחמה כללית. ב־22 בדצמבר הסכימו צרפת ובריטניה על הקמת צי משותף בים השחור כדי להגן על הספנות הטורקית.
"טורקיה שומעת מכל עבר שהכיבוש של הנסיכויות על ידי רוסיה הוא עילה למלחמה; והיא לא רק שהכינה את עצמה למצב של הגנה ראויה, אלא אף פנתה בהצלחה רבה לקנאות של המוסלמים שלה ולנאמנות של נתיניה הנוצרים".
המתקפה נתפסה על ידי מדינות חוץ כבלתי מוצדקת, והובילה לגל של רגשות אנטי־רוסיים במערב אירופה. רבים מהעיתונים הבריטיים הציגו את המתקפה כ"טבח סינופ". האירוע חיזק את המחנות התומכים במלחמה בבריטניה ובצרפת, וסיפק להם הצדקה לפעולה צבאית במטרה לרסן את התוקפנות הרוסית. לורד פלמרסטון אף התפטר זמנית מתפקידו בעקבות הפרשה.
אך עד מרץ 1854 ידם של התומכים במלחמה בממשלת בריטניה גברה, וסינופ נתפסה כעילה צודקת למלחמה – אף שלמעשה המוטיבציה המרכזית הייתה לרסן את ההתרחבות הרוסית כחלק מאסטרטגיית שימור מאזן הכוחות באירופה.
"יש להגן על טורקיה מפני תוקפנות... ניתן לראות זאת כהשפלה מכוונת כלפי המעצמות הימיות... הספינות הללו נשאו אספקה לבתום, והן הושמדו בנמל טורקי – שהוא שטח טורקי – שבריטניה מחויבת להגן עליו."
חשיבות הקרב ללחימה הימית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
סינופ הוצגה בתקשורת לא כל כך כקרב, אלא יותר כמארב, אך תוצאותיה היו משמעותיות מאוד עבור אופייה של הלחימה במאה ה־19 והתפתחות הדוקטרינה הימית. לפני סינופ, החימוש הימי הסטנדרטי היה תותחים חלקי-קדח (smooth-bore), שירו כדורי תותח, מטחים, רסס וסוגים אחרים של תחמושת מוצקה. תותחי פיישאן (Paixhans), או מקבילים אזוריים להם, שולבו בציים בקצב איטי, אך רק הציים של צרפת, רוסיה וארצות הברית ביצעו מאמץ כולל לשלבם. תותחים אלו ייצגו קפיצת מדרגה מובהקת בטכנולוגיית הלחימה הימית, ושברו את "תקרת הזכוכית" של עידן המפרשים.
שלא כמו התחמושת הקודמת, תותחי הפיישאן ירו פגזים נפיצים ולא רק קליעים מוצקים. הפגזים עצמם גרמו גם לנזק קינטי וגם לנזק נפיץ – כלומר, לא רק פגיעות פיזיות, אלא גם הדלקת שריפות. בנוסף, התותחים החדשים היו כבדים יותר, בעלי טווח ירי גדול יותר, ויכולת חדירה משופרת בהרבה.
אולם עד 1853 אף צי לא עשה שימוש מקיף בתותחים היורים פגזים נפיצים במסגרת קרב אמיתי. למעשה, מומחים רבים זלזלו בנשק החדש ובאוניות הגדולות שנדרשו כדי לשאת אותו, בטענה שהן כבדות מדי ללחימה ימית.
תוצאות קרב סינופ היו ברורות – והראו שהנשק החדש אפקטיבי מאוד. כתוצאה מכך, החלה מרוץ חימוש שבו מדינות רבות חיפשו נואשות דרכים לשדרג את הספינות הקיימות ולהטמיע בהן את התותחים החדשים, ואף לבנות אוניות מחופות שריון חדשות (ironclads) המשלבות את אותם תותחים.
סדר הכוחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]האימפריה הרוסית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- וליקי קניאז קונסטנטין – אוניית קו, 120 תותחים
- טרי סוויאטיטֶליה – אוניית קו, 120 תותחים
- פאריז' – אוניית קו, 120 תותחים, הפכה לספינת הדגל במהלך הקרב
- אימפרטריצה מריה – אוניית קו, 84 תותחים, ספינת הדגל בתחילת הקרב
- צ'סמה – אוניית קו, 84 תותחים
- רוסטיסלאב – אוניית קו, 84 תותחים
- קולבצ'י – פריגטה, 54 תותחים
- קאגול – פריגטה, 44 תותחים
- אודסה – אוניית קיטור, 4 תותחים
- קרים – אוניית קיטור, 4 תותחים
- חרסונס – אוניית קיטור, 4 תותחים
האימפריה העות'מאנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אווני אללה – פריגטה, 44 תותחים (עלתה על שרטון)
- פזלי אללה – פריגטה, 44 תותחים (במקור האונייה הרוסית "רפאיל", נשרפה ועלתה על שרטון)
- ניזאמייה – פריגטה, 62 תותחים (עלתה על שרטון לאחר שאיבדה שני תורנים)
- נסין זאפר – פריגטה, 60 תותחים (עלתה על שרטון לאחר שנקרע כבל העוגן)
- נאווק באחרי – פריגטה, 58 תותחים (התפוצצה)
- דמיאט – פריגטה מצרית, 56 תותחים (עלתה על שרטון)
- קאיד זאפר – פריגטה, 54 תותחים (עלתה על שרטון)
- נג'ם פישאן – קורבטה, 24 תותחים
- פייז מבוד – קורבטה, 24 תותחים (עלתה על שרטון)
- קל סאפיד – קורבטה, 22 תותחים (התפוצצה)
- טאיף – פריגטת קיטור עם גלגלי משוט, 30 תותחים (נמלטה לאיסטנבול)
- ארקֶלְיֶה – אוניית קיטור, 10 תותחים (מצבה לא ברור)
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Mikaberidze, Alexander (2011). Conflict and Conquest in the Islamic World: A Historical Encyclopedia. Vol. 1.
- ↑ Tucker, Spencer C. (2011). Battles that Changed World History. ABC-CLIO.
- ↑ Pitt, Lieutenant Commander William M. (1971). "The Use of Seapower in Countering the Strategy of Interposition". US Naval War College.
- ↑ Potter, E.B. (1981). Sea Power – A Naval History. Annapolis, Maryland, Naval Institute Press. p. 118.
