פגז

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Incomplete-document-purple.svg יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
כדורי טנק מודרניים, תוצרת תע"ש, שבקצותיהם פגזים. מימין לשמאל: מטען חלול (HEAT), מטען רסס ושני חודרנים קינטיים
ערימת פגזים בלתי נפיצים במאגר תחמושת ליד ריצ'מונד, וירג'יניה, 1865
פגז נורה מתותח מתנייע M-109 של צה"ל

פגז הוא קליע הנורה מתותח, כאשר הגדרת "תותח" היא כלי ירייה חם בעל קליבר מ-20 מ"מ ומעלה. לעתים הפגז נושא מטען כלשהו, כגון חומר נפץ או חומר יוצר עשן, ולעתים הפגז עשוי מקשה אחת, כגון פגז חודר שריון או פגזים ששימשו בתותחים עתיקים והיו כדורי מתכת או אבן ותו לא.

הפגז עשוי להיות מאוחסן בנפרד מחומר הנפץ ההודף (חנ"ה) שלו, כדוגמת פגזי ארטילריה, או מאוחסן במבנה "כדור" שהוא תצורת חימוש שבה הקליע מחובר בקצה תרמיל גלילי (העשוי מתכת או חומר מתכלה), המכיל את חומר הנפץ ההודף (לרוב אבק שרפה) ופיקה הדרושה להצתתו, כדוגמת כדורי טנקים[1].

פגזי 155 מ"מ. בקצה העליון של הפגז מותקן המרעום (באפור) ובתחתית הפגז ניתן לראות את טבעת הנחושת (ראה להלן)

בפגזים מודרניים בקליבר גדול (הכוונה בעיקר לפגזי ארטילריה ולפגזי טנק), קוטרו של הפגז קטן במעט מקוטרו של קנה התותח היורה אותו, כדי להקל את טעינתו לתוך בית הבליעה של התותח. את בסיסם של פגזים אלו מקיפה טבעת של מתכת רכה (לרוב נחושת) שקוטרה גדול אך במעט מקוטרו של הקנה. בזמן הירי, הודפים גזי הבעירה של חומר הנפץ ההודף את הפגז אל תוך הקנה וטבעת הנחושת נדחסת לתוך הקנה (ולתוך החירוק שבקנה, אם קיים) ומהווה אטימה בין גוף הפגז והקנה המקיף אותו. אטימה זו מסייעת בניצול מרבי של גזי הבעירה כדי להאיץ את הפגז במורד הקנה ובמידה והקנה מחורק גם לסחרור הפגז סביב ציר האורך שלו, כדי לשפר את יציבותו במהלך המעוף. פגזים מודרניים בקוטר קטן יותר (כמו גם רוב קליעי רובה ואקדח) עטופים במעטפת נחושת מלאה. מעטפת זו נועדה למלא תפקיד דומה לטבעת הנחושת הקיימת בפגזים הגדולים יותר.

מהמילה פגז נגזר המונח הפגזה. מובנו: ירי רצוף של פגזים רבים אל מטרה מסוימת או תקיפת מטרה באש ארטילרית. את המונח חידש, על פי הכתוב במילונו, המתרגם ראובן אלקלעי.‏[2]

סוגי פגזים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים עברו צורת הפגזים הייתה כדורית. הסיבה לכך נבעה מהצורך לטעון את התותחים ששימשו אז מקצה הלוע ומתוך כך שעקרונות האווירודינמיקה עוד לא הובנו במלואם. לעומת זאת, עיצוב הפגז המודרני הוא גלילי באופיו ולא כדורי והוא משלב עקרונות אווירודינמיים שנועדו לשפר את דיוק הפגיעה שלו ואת טווח הירי, כמו-גם שיקולים פונקציונליים כגון הפעלה יעילה של המטען שבתוך הפגז (אם קיים).

צורת מעטפת הפגז, כמו-גם הרכבה, מושפע רבות מהתפקיד שיועד לפגז ולדרך פעולתו. ככלל, ניתן לומר כי מעטפת הפגז סימטרית סביב ציר האורך שלו ובנויה כך שתוכל לעמוד בלחצים האדירים ובטמפרטורות הגבוהות, הנוצרים בקנה בזמן הירי. בכמה סוגים של פגזים מוטמעת סביב בסיס הפגז טבעת העשויה ממתכת רכה (לרוב, נחושת) שתפקידה להידחס בזמן הירי אל תוך הסלילים החרוקים בקנה (כאשר ישנם כאלה. בתותחים "חלקי קדח" אין חירוק של סלילים, כפי שאפשר להבין משמם) ובכך להשיג אטימה טובה יותר של הפגז בתוך הקנה (וכתוצאה מכך - ניצול טוב יותר של הגזים ההודפים ומהירות לוע גבוהה יותר) כמו-גם לגרום לפגז להסתחרר סביב ציר האורך שלו כתוצאה מהסלילים המחורקים (ובכך להשיג מעוף יציב יותר ודיוק טוב יותר בפגיעה).

כאמור, ישנם פגזים המובנים כתחמושת אחודה יחד עם תרמיל המכיל את חומר הנפץ הודף ולעומתם ישנם פגזים המאוחסנים בנפרד מחומר הנפץ ההודף, המגיע במספר מטענים. בסוג הראשון, לפני הירי מוכנס הכדור כולו לבית הבליעה של התותח והסדן נסגר ונועל אותו בפנים. בסוג השני, לפני הירי מוכנס הפגז לקצה בית הבליעה ואחריו מוחדרים מספר מטענים הודפים, לפי טווח הירי הנדרש, והסדן ננעל אחריהם.

ככלל, ניתן לומר שהפגזים על סוגיהם השונים מתוכננים על-פי עקרונות אווירודינמיים כדי להשיג דיוק וטווח טובים יותר. אולם, מספר סוגי פגזים, כדוגמת פגזי מטען חלול שייעודם הוא פגיעה בשריון, מעוצבים על פי דרישות תפקודיות המקנות להם צורה שאיננה הצורה האווירודינמית המיטבית.

נפיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסוג הנפוץ ביותר של פגזים. פגזים נפיצים מורכבים ממעטה פלדה המכיל חומר נפץ מרסק ומרעום. כאשר המרעום מפעיל את חומר הנפץ שבפגז, מתפוצץ מעטה הפלדה ומתפזר לרסיסים חדים ולוהטים הנעים במהירות גבוהה. מרבית הנזק נוצר עקב פגיעתם של הרסיסים ומיעוטו נגרם מגלי ההדף של הפיצוץ. קביעת הפעלת המרעום יכולה להשתנות על פי הנסיבות כך שהפגז יתפוצץ עם פגיעתו בקרקע, בגובה נמוך מעל הקרקע (ליצירת מעטפת פגיעת רסיסים רחבה יותר) או לאחר שהפגז חדר את הקרקע (ליצירת אפקט הדף הרסני יותר לעמדות מחופרות או להקטנת מעטפת פיזור הרסיסים).

חודר שריון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חודרן קינטי
פגז ח"ש-מנעל-מיוצב סנפירים צרפתי
פגז ח"ש-מנעל-מיוצב סנפירים ברגע הפרדות המנעלים. בחלקו האחורי של הפגז בוער נותב.

הצורך בתחמושת חודרת שריון התעורר עוד לפני הופעת הטנק, עקב הצורך לפגוע בכלי רכב משוריינים ובביצורי בטון ופלדה. להשמדת מטרות אלו השתמשו בתחמושת ארטילרית חודרת שריון שהפגז שלה היה מורכב מפלדה מוקשית בעלת חוד קהה ומעוגל.

פגזים חודרי שריון (ח"ש) מבוססים על ליבה דחוסה של חומר הנעה במהירות גבוהה. כושר חדירת השריון שלהם מבוסס על אנרגיה קינטית המוקנית לפגז על ידי מהירותו ומשקלו. גורמים נוספים המשפיעים על כושר החדירה של הפגז הם הצורה הגאומטרית, קשיות המתכת וזווית הפגיעה. עם הפגיעה בשריון, התנע הגדול של הפגז מתרכז בנקודת הפגיעה וחודר את השריון.

על מנת שפגזי ח"ש יעמדו בעוצמת הפגיעה בשריון, נבנה חלקם הקדמי מחומר רך יחסית הסופג את עוצמת הפגיעה הראשונית מבלי שליבת הפגז תתרסק. בנוסף, מעוצב החלק הקדמי של הפגז להשגת יעילות אווירודינמית; בקצה הפגז קיימת כיפה בליסטית מחודדת עשויה פח פלדה שתפקידה להקנות לפגז צורה אווירודינמית בעת המעוף והיא מתפוררת בעת הפגיעה. לעתים מכילה הליבה מעט חומר נפץ מרסק או חומר מצית לשם הגברת יעילות הפגיעה במטרה.

במרץ 1944 נכנס לשימוש פיתוחו של הצבא הבריטי: פגזי ח"ש מצוידים במנעלים. כדי להגביר את יכולת החדירה של פגזי הח"ש הועלתה מהירות הלוע שלהם, בהתאם הועלתה קשיחות ליבות הפגזים שנבנו מחומרים דוגמת טונגסטן, אלא שמשקלו הרב של הטונגסטן לא איפשר פיתוח פגזים בקליבר מלא שכן הם היו כבדים מדי. את הבעיה פתר פיתוח המנעלים שאפשרו ירי של פגזים צרי היקף מתותחים בעלי קוטר גדול. מנעלים עוטפים את ליבת הפגז ומשלימים את קוטרה לזה של התותח, עם היציאה מהתותח מתנתקים המנעלים הודות לגרר המוגבר שלהם וסחרור הפגז (במידה והוא נורה מקנה מחורק) והפגז ממשיך במסלולו אל המטרה.

מבנה צר וארוך של פגז ח"ש מעלה את יכולת החדירה שלו, אלא שפגז לו יחס אורך לקוטר הגדול מעשר (ואף יחס קטן יותר בחומרים דחוסים) חסר יציבות במהלך מעופו. לשם כך נוספים בחלקם האחורי של פגזי ח"ש-מנעל סנפירים מייצבים המקנים לו צורה של חץ. סנפירים מייצבים נפוצים בפגזים חודרי שריון מודרניים שליבתם בנויה מסגסוגות טונגסטן או סגסוגות אורניום מדולדל.

מטען חלול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מטען חלול

פגזים החמושים בראש קרבי מסוג מטען חלול משמשים כנשק חודר שריון. מטען חלול מורכב מקונוס נחושת שמאחוריו חומר נפץ מרסק. כאשר הפגז פוגע במטרה מתפוצץ חומר הנפץ לכיוון הקונוס, הנחושת מותכת והופכת לזרם מהיר בעל לחץ גבוה וטמפרטורה גבוהה. סילון הנחושת חודר את השריון ופוגע באנשים ובמערכות שמעבר לו.

שלא כמו חודרי שריון, פעולתם של פגזים חלולים אינה תלויה במהירות התנועה שלהם ולכן הם יפעלו ביעילות מכל טווח בהינתן שהם פגעו במטרתם. מטען חלול יעיל אם הוא מופעל במרחק מסוים ממטרתו, מכאן צורתם הייחודית של פגזים אלו, הכוללת חרטום ארוך שבקצהו המרעום (ראו פיאט). התלות במרחק היעיל להפעלתו של המטען הופכת אותו לניתן לעצירה על ידי מיגון "כלוב" או מיגון ריאקטיבי.

פגז נפיץ פלסטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פגז נפיץ פלסטי

פגז נפיץ פלסטי (לעתים מכונה בצה"ל בשם "מעיך") הינו פגז נגד טנקים נוסף המבוסס על חומר נפץ. את הפגז המציא הבריטי סר צ'ארלס דניסטון בורני (Sir Charles Dennistoun Burney) במהלך מלחמת העולם השנייה כפגז חודר ביצורים. הפגז מורכב ממעטפת דקה המכילה כמות גדולה של חומר נפץ פלסטי. כאשר הפגז פוגע במטרתו, חומר הנפץ נמעך על השריון מבלי שיתפוצץ. חלקיק שנייה לאחר מכן, מופעל המרעום שבחלקו המרוחק מהשריון של חומר הנפץ וגורם לפיצוץ המשלח גל הדף חזק דרך השריון. בצידו הפנימי של השריון, גורם גל ההדף להתנתקות של חלק מהשריון המכונה מיפצל, הנע במהירות תוך כדי גרימת נזק רב לאנשים ולמערכות הנמצאים מעבר לשריון, למעשה ללא צורך בחדירתו.

פגזי נפיץ פלסטי אינם מסוגלים לחדור שריון טנקים מודרני אך עדיין משמשים כנגד כלי רכב שמיגונם מועט וכן נחשבים כיעילים בהריסת מבני לבנים ובטון ובפגיעה בחיילים לא רכובים.

פגז מצרר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדומה לפצצת מצרר, פגז ארטילרי (ובמידה מסוימת גם פגז טנק דוגמת רקפת) יכול לשמש להובלה ופיזור של תחמושות קטנות יותר כגון פצצונות נגד אדם, פצצונות נגד טנקים ומוקשים נגד אדם או טנקים. השימוש בפצצונות מעלה את יעילות הפגז שכן הוא מגדיל את אזור ההרג ואת הסיכוי לפגיעה ישירה ברק"ם ההכרחית להשמדתו. מרבית הצבאות המודרניים מחזיקים בפגזי מצרר כחלק מארסנל התחמושת שלהם.

פיזור מוקשים בעזרת ארטילריה מאפשר פיזור מהיר של שדות מוקשים בנתיבי ההתקדמות של האויב, ללא סיכון של כוח אדם. מאידך, שדות מוקשים שפוזרו בצורה זאת אינם מאורגנים בתבנית מסוימת וכן מכילים כמות גדולה יחסית של מוקשים לא תקינים. פירוק שדה מוקשים שכזה הופך למורכב יותר מפירוק שדה מוקשים סטנדרטי.

פגז כימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגזים כימים הם אמצעי להובלה ופיזור חומרי לחימה כימיים (חל"כ). פגז כימי מכיל חל"כ וכמות קטנה של חומר נפץ מרסק שתפקידו לבקע את מעטפת הפגז ולפזר את החל"כ.

את החל"כ עשוי להחליף זרחן לבן. כמו פצצות זרחן גם פגזי זרחן משמשים להבערה, למיסוך ולסימון ופחות לשם פגיעה באויב. למרות שפגזי זרחן תוארו כפגזים כימיים, השימושים הלא קטלניים בפגזים מונעים את הכללתם בקטגורית הנשק הכימי על ידי האו"ם.

פגז אטומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניסוי בירי פגז אטומי, בקוטר 280 מ"מ ולטווח של 10 ק"מ. מימין ניתן לראות את התותח שירה הפגז (נבדה, 1953)

פגז אטומי הוא חלק מארסנל נשק גרעיני. הפגז מכיל מנגנון מוקטן של פצצת אטום ומוגדר כנשק טקטי, כלומר נשק המיועד לשימוש בזירת לחימה מקומית על ידי הכוחות הלוחמים בה ונועד להשפיע עליה (בניגוד לנשק גרעיני אסטרטגי). בשל מורכבותו של מנגנון הנשק הגרעיני, יש צורך בחלל גדול כדי להכילו ולכן פגזים אטומיים הם בעלי קוטר ומשקל גדול ובהתאם לכך משוגרים מכלי ארטילריה כבדים. פגזים אטומיים פותחו בין היתר על ידי ארצות הברית, ברית המועצות, בריטניה וצרפת.

פגזים לא קטלניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישנם פגזים שמטרתם אינה הריגה או השמדה. פגזים לא קטלניים מיועדים להשגת מטרות שונות בשדה קרב אך בכל זאת עשויים לגרום לנזקים אם בפגיעה ישירה (יכולה להיות קטלנית) ואם כתוצאת לוואי של פעולתם כגון שרפות.

פגז עשן[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגזי עשן מיועדים ליצירת מסכי עשן המסתירים מהאויב פעולות או כוחות בשדה הקרב. פגזי עשן מכילים חומרים כימיים שונים המייצרים עשן החוסם את קרני האור הנראה ולעתים גם קרינה מתחום התת אדום למניעת זיהוי על ידי מכשירי חישה הרגישים לתחום זה.

פגזי זרחן לבן שלהם תכונות קטלניות מכונים לעתים פגזי עשן מתפוצץ.

פגז תאורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פצצת תאורה

פגזי תאורה משמשים לשטיפת אזורים באור. בפגזים אלו מרעום המפעיל את גוף התאורה (המורכב בדרך כלל ממגנזיום - המפיץ אור רב בזמן בעירתו) בגובה מתוכנן ומצנח המאיט את קצב הנפילה של הפגז ומשהה את מקור התאורה ברום.

פגזי תאורה הבוערים בגובה פני הקרקע יכולים לגרום לשרפות.

פגז נושא[עריכת קוד מקור | עריכה]

פגזים נושאים הם פגזים חלולים המצוידים במנגנון שפולט את תכולתם ברגע שחושב מראש. פגזים נושאים מכילים לרוב עלוני תעמולה אך יכולים לשאת כל דבר שיעמוד במגבלות משקל המקסימום של הפגז ובכוחות הפועלים על הפגז בעת הירי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • אל"מ שלמה נעמן ורס"נ רוני כהן, חימוש טנקים, מערכות 248-247, עמ' 56-22, דצמבר 1975

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרחים בקנה: כדור החצב נכנס לשימוש בחיל השריון, באתר צה"ל, 21 בספטמבר 2014.
  2. ^ ראובן אלקלעי, מילון עברי-אנגלי שלם, הוצאת מסדה, 1990. אלקלעי העיר: "[המילה] חודשה בתל אביב על ידִי ב"הארץ" כמה ימים לפני שהמנוח י. בן דרור חידשהּ בירושלים".