דאבל איגל II
דאבל איגל II הוא שמו של הכדור הפורח הראשון שהשלים חצייה של האוקיינוס האטלנטי. הוא המריא מהחוף המזרחי של ארצות הברית ונחת בצרפת ב-17 באוגוסט 1978, בתום טיסה של 137 שעות ושש דקות. טייסי הכדור היו האמריקאים בן אברוצו (Ben Abruzzo), מקסי אנדרסון (Maxie Anderson) ולארי ניומן (Larry Newman).
רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]
טיסת דאבל איגל II הייתה הניסיון ה-14 לחציית האוקיינוס האטלנטי באמצעות כדור פורח. הניסיונות החלו ב-1873. במהלכם אבדו שני בלונים בעת טיסותיהם (ב-1970 וב-1974) ועקבות אנשי צוותם לא נודעו. ב-1974 התרסק בלון נוסף במהלך טיסתו וטייסו נהרג. בסך הכל נספו חמישה אנשים במהלך הניסיונות. בניסיון העשירי ב-1976 עבר הבלון את המרחק האווירי הגדול ביותר מבין כל הבלונים עד שנחת באוקיינוס ממזרח לאיים האזוריים. הבלון שהוטס בניסיון הבא ב-1977, דאבל איגל I, נחת באוקיינוס ממערב לאיסלנד. בניסיון ה-13 ב-1978 הגיע הבלון זאנוסי (Zanussi) קרוב ביותר להצלחה כאשר נחת באוקיינוס כ-180 קילומטר ממערב לצרפת.
הטיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
דאבל איגל II המריא ב-11 באוגוסט מהאי פרסק (Presque) במדינת מיין שבארצות הברית. הטיסה נחשבה לחצייה מוצלחת של האוקיינוס האטלנטי מהזמן שבו חצה הכדור את חוף אירלנד ב-16 באוגוסט. ניומן התכוון לקפוץ מסל הבלון לקראת הנחיתה ולנחות באמצעות גלשן אוויר, אך הדבר לא נעשה כיוון שהיה על הצוות להשליך את הגלשן כנטל קודם לכן.
השלטונות הצרפתיים סגרו למען הכדור את נמל התעופה לה בורז'ה שמצפון-מזרח לפריז כדי שיוכל לנחות בו, כדרך שעשה צ'ארלס לינדברג בסיום טיסתו ההיסטורית ב-1927, אך הצוות נאלץ לוותר על הנחיתה שם משום שלכדור לא נותר עילוי מספיק כדי לחצות בבטחה את המרחב האווירי של פריז. הם נחתו בשדה שעורה של חקלאי מקומי במיסריי (Miserey) שממערב לפריז. הכדור הוקף במהרה בסקרנים, שגנבו חלק מציודו כמזכרות.
נתונים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הבלון: נפח 4,500 מטר מעוקב, ממולא הליום. גובה 34 מטר, רוחב 20 מטר, משקל 340 קילוגרם (ריק)
- הסל: אורך 4.57 מטר, רוחב 2.13 מטר, גובה 1.52 מטר, משקל 730 קילוגרם
- ציוד: חמישה מכשירי רדיו, משדר משואת רדיו
- זמן ההמראה: 11 באוגוסט, 20:43 (זמן מקומי) (12 באוגוסט, 00:42 לפי שעון גריניץ')
- זמן הנחיתה: 17 באוגוסט, 19:49 (זמן מקומי) (17 באוגוסט, 17:48 לפי שעון גריניץ')
- משך הטיסה: 137 שעות, שש דקות (5.7 ימים)
- גובה טיסה: מינימלי 1,070 מטר (ב-13 באוגוסט), מקסימלי 7,605 מטר (ב-16 באוגוסט)
- מרחק טיסה: 4,988 קילומטר.
לאחר הטיסה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חברת אייר פראנס מימנה לאנשי הצוות ונשותיהם טיסה חזרה מצרפת לארצות הברית על סיפון מטוס הנוסעים קונקורד.
תיעוד מלא של מהלך הטיסה התפרסם בגיליון דצמבר 1978 של הירחון נשיונל ג'יאוגרפיק.
ב-13 ביוני 1979 עוטרו שלושת אנשי הצוות של הבלון על הישגם במדליית הזהב של הקונגרס.
הסל של הכדור דאבל איגל II נמצא בתצוגה בשלוחת מוזיאון האוויר והחלל הלאומי של ארצות הברית שליד נמל התעופה הבינלאומי דאלס שבארצות הברית.
אנדרטה לטיסה, הכוללת דגם של הבלון, הוקמה באתר שממנו המריא הבלון במדינת מיין.
שדה התעופה דאבל איגל II שליד העיר אלבקרקי במדינת ניו מקסיקו שבארצות הברית נקרא על שמו של הבלון.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מאמר על טיסות דאבל איגל I ודאבל איגל II, מאתר Balloon Life, באתר Web Archive
- מאמר על טיסת דאבל איגל I, באתר eballoon
- תיאור הסל, באתר מוזיאון האוויר והחלל