דבר שיש לו מתירין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיני דבר שיש לו מתירין בשולחן ערוך, יורה דעה

דבר שיש לו מתירין הוא כלל בהלכות תערובות לפיו דבר שעתיד להיות מותר אינו בטל במינו[1] אפילו כאשר בשיעור גדול מאוד של היתר מעורבת כמות קטנה של איסור. נוסף על כך יש להחמיר בספק דבר שיש לו מתירין ולהמתין עד שיגיע ההיתר.

הטעם שאינו בטל[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת רש"י והרמב"ם הטעם שדבר שיש לו מתירין אינו בטל הוא כיון שהדבר בהמשך הזמן יהיה מותר מעצמו, (לדוגמה: ביצה שנולדה ביום טוב) לכן לא רצו חכמים להשתמש בהיתר של ביטול ברוב[2].

לעומתם הר"ן מסביר ששונות היא הכלי לביטול, וכאשר דבר שיש לו מתירין מעורב ברוב היתר במינו, הוא אינו שונה דיו מההיתר ולכן ההיתר אינו יכול לבטל אותו.[3]

באיסור דרבנן[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ההלכה גם איסור דרבנן אינו בטל כאשר המדובר על דבר שיש לו מתירין[4].

הלכות[עריכת קוד מקור | עריכה]

דין זה שייך רק בתערובת מין במינו. אך אם התערובת היא מין באינו מינו, האיסור בטל בששים כשאר איסורי תורה כאשר אינו נתן טעם[5].

בנוסף, לפעמים גם דבר שיש לו מתירין בטל, כאשר האיסור אינו בעין. מסיבה זו פוסק רב מתנה שעצים שנשרו מהדקל בשבת מרבה עליהם עצים מוכנים ומבטלן, כי למרות שלרב אשי דבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו באיסור מדרבנן של מוקצה, כאן האיסור אינו בעין שכבר החל להישרף ולהשתנות ממראהו הראשון[6].

יש אומרים שמאכל שעשוי להתקלקל לפני שיבוא זמן ההיתר אינו נחשב דבר שיש לו מתירין[7].

חמץ בפסח[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדעת הרמב"ם, חמץ בפסח נחשב כדבר שיש לו מתירין, וזו הסיבה שחמץ בפסח אסור במשהו.[8]. לפי שיטה זו, דין חמץ חמור יותר מדין רגיל של דבר שיש לו מתירין, בכך שהוא אסור גם במין בשאינו מינו. הסיבות להחמיר דווקא בחמץ מוזכרות בספר 'פניני הלכה'[9]:

והטעם שהחמירו חכמים בזה, מפני שהתורה עצמה החמירה בדין חמץ יותר משאר איסורים: א) בדרך כלל האוכל דבר שאסור מהתורה עונשו מלקות, ואילו האוכל חמץ מתחייב בכרת. ב) כל שאר המאכלים האסורים מותר להשהות בבית, ואילו לגבי חמץ לא הסתפקה התורה באיסור אכילה אלא הוסיפה וצוותה שלא יראה ולא ימצא חמץ בבתינו בכל משך הפסח. לפיכך המשיכו חכמים בכיוון זה וקבעו סייג לתורה, שאם יפול כלשהו חמץ לתוך תבשיל, כולו יאסר באכילה ובהנאה. ג) כל שאר איסורי האכילה אסורים כל השנה ואדם רגיל לפרוש מהם, אבל חמץ, כיוון שרגילים לאוכלו בכל השנה, יש חשש שמא ישכח איסורו בפסח, ולכן החמירו בו חכמים יותר, כדי שיזכרו הכל להזהר בו.

לדעת רוב ראשונים, חמץ אינו בכלל דבר שיש לו מתירין. יש ראשונים שסוברים שחמץ בטל כשאר איסורים. לדעת התוספות, חמץ בפסח במשהו משום מחומרתו של איסור חמץ (שהוא איסור כרת). הטענה שאין לחמץ מתירין נובעת מהיותו חוזר ונאסר בכל שנה, או משום שחכמים אסרו את החמץ שעבר עליו הפסח. לפי דעה אחת בשולחן ערוך[10] במקרים מסוימים החמץ נחשב שאין לו מתירין משום שאינו יכול להחזיק מעמד עד לאחר הפסח.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דבר שיש לו מתירין בטל בשאינו מינו בששים, כמו שאר איסורים.
  2. ^ רש"י לתלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ג', עמוד ב'.
  3. ^ ר"ן לתלמוד בבלי, מסכת נדרים, דף נ"ב, עמוד א'. משתמע שנימוק הר"ן מדאורייתא, וזה חלק מקושי הפוסקים להבין את שיטתו.
  4. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק א', הלכה כ', משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות שביתת יום טוב, פרק ב', הלכה ו', שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תקי"ג, סעיף א'
  5. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה י"ב. שם בכסף משנה הביא את שו"ת הרשב"א בו כתוב שהרי"ף חלוק על הקביעה הזו. בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ב, סעיף א' פסק כרמב"ם.
  6. ^ תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד', עמוד ב'
  7. ^ ראו שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ב, סעיף ד' על פי דברי הר"ש מפליזא בשם רבנו תם ועוד.
  8. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה ט'.
  9. ^ א - חמץ בפסח אוסר את תערובתו בכלשהו, באתר פניני הלכה, ‏2000-04-07
  10. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"ב, סעיף ד'