ספר קדושה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ספר קדושה הוא הספר החמישי מתוך ארבעה עשר הספרים הכלולים במשנה תורה, שהוא הקודקס ההלכתי שכתב הרמב"ם.

ספר קדושה עוסק במצוות שיש בהם פרישות מהנאות העולם, כאשר ה'קדושה' מתבטאת בשני מישורים: בחיי הנישואין וטהרת המשפחה (תחום הכלול בהלכות איסורי ביאה שבספר) ובכשרות המזון (תחום הכלול בהלכות מאכלות אסורות ובהלכות שחיטה שבספר).

הרמב"ם מגדיר את נושאי הספר[1]: "ספר חמישי. אכלול בו מצוות של ביאות אסורות, ומצוות של מאכלות אסורות, לפי שבשני עניינים האלו קידשנו המקום והבדילנו מן האומות בעריות ובמאכלות אסורות, ובשניהם נאמר "ואבדיל אתכם מן העמים"[2], "אשר הבדלתי אתכם מן העמים"[3]. וקראתי שם ספר זה ספר קדושה."

מבנה הספר ותוכנו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפסוק הפותח את הספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

כדרכו ביתר הספרים, בפתיחת הספר הרמב"ם מציב פסוק המכוון לתוכנו של הספר. בספר קדושה הפסוק הפותח הוא פְּעָמַי הָכֵן בְּאִמְרָתֶךָ, וְאַל תַּשְׁלֶט בִּי כָל אָוֶן[4]. מספר תהלים. הפסוק מבטא בקשה לכך שהצעדים יהיו נכונים על ידי הדרכה אלוקית, ועל ידי כך האדם יינצל מהרוע שבעולם. הדברים מתאימים לשיטתו של הרמב"ם לפיה איסורי התורה באו לייצב את האדם בדרך האמצע, ובאיזון נכון של מידות הנפש.

כך כתב הרמב"ם בשמונה פרקים[5]: "שהתורה לא אסרה מה שאסרה, ולא צותה מה שצותה - אלא מפני זאת הסיבה, רצוני לומר: כדי שנתרחק מן הצד האחד יותר על צד ההרגל. שאיסור המאכלות האסורות כולם, ואיסור הבעילות האסורות והאזהרה על הקדשה... ועם כל זה אינה מותרת תמיד, אבל תאסר בעת הנידות והלדה... זה כולו, אמנם, צונו השם יתברך להתרחק מקצה רוב התאוה רחוק גדול, ולצאת מן המצוע אל צד העדר הרגשת ההנאה מעט, עד שתתחיב ותתחזק בנפשותינו תכונת הזהירות."

וברוח דברים אלה הביא גם להלכה, די לנו בפרישות שאותה חייבה התורה[6]: "צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים."

במורה הנבוכים[7] מחלק הרמב"ם את סוגי המצוות והוא מגדיר את הקבוצה השלוש עשרה: "הכלל השלושה עשר כולל המצוות התלויות באיסור מאכלים ומה שנתלה בהם, והם המצוות אשר זכרנום ב"הלכות מאכלות אסורות" ונדרים ונזירות מזה הכלל. והכונה בכל זה לפסוק רוב התאוות והשילוח בבקשת הערב ולשום תאות המאכל והמשתה תכלית", והקבוצה הארבע עשרה היא זו שכלולה בהלכות איסורי ביאה: "הכלל הארבעה עשר כולל המצוות הנתלות באיסור קצת הביאות - והם אשר ספרנום ב"ספר נשים" ו"הלכות איסורי ביאה"... והכונה באלו גם כן למעט המשגל ולמעט מותר תאות הביאה בכל אשר יוכל ולא יעשה זה התכלית כמעשה הסכלים...". מטרת שתי קבוצות המצוות הללו, אלה שכלולות בספר קדושה, היא, אם כן, לצמצם את רדיפת האדם אחרי התענוגים, ולהביאו לאיזון המידות, ולאיזון בין היצרים לבין הדעת.

הנושאים הכלולים בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר עוסק בשני נושאים: כשרות הנישואין וכשרות המזון, והוא מחולק לשלושה נושאים, ובלשונו של הרמב"ם "הלכות"[8]:

המצוות המבוארות בספר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר קדושה התבארו מצוות רבות: 70 מצוות מתוך תרי"ג המצוות מתוכן 8 מצוות עשה, ו62 מצוות לא תעשה.

פסקים ייחודיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדיקות לפני תשמיש לאישה שאין לה וסת[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיטת הרמב"ם אישה שאין לה וסת קבוע, חייבת לבדוק בעד בדיקה לפני שתהיה מותרת לשמש[9], זאת לפי דברי רבי חנינא בן אנטיגנוס, שאמר: "אשה שאין לה וסת... משמשת בשני עדים, הן עיוותיה הן תיקוניה"[10]. שיטת הרמב"ם בעניין זה מובאת בשמו בשולחן ערוך[11] כדעה שנייה, לעומת שיטת הרי"ף שדי בבדיקה בשלש הפעמים הראשונים, דעה שמופיעה בשולחן ערוך כדעה העיקרית.

אין צורך במסורת להכשר בעלי חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיטת הרמב"ם כלל בעלי החיים שהתירה התורה (בהמות, חיות, עופות, דגים וחגבים) נאכלים על פי סימני זיהוי שיש בהם, ללא צורך במסורת המתירה את אכילתם[12]. וזאת בשונה משיטות אחרות, למשל המובא ברמ"א[13]: "ואין לאכול שום עוף אלא במסורת שקבלו בו שהוא טהור."

חליטת הבשר בנוסף למליחה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מתקופת הגאונים אין סומכים על פעולת החליטה בפני עצמה להתיר את בישול הבשר, כיוון ש"אין אנו בקיאין בחליטה"[14]. ובכל אופן, לדעת הרמב"ם[15] מלבד תהליך המליחה הרגיל של הבשר, יש חיוב נוסף לחלוט את הבשר במים רותחים בסיום התהליך, ובעקבותיו נוהגים כך יהודי תימן[16]. בשאר העדות לא נהוג לחלוט כדברי הראב"ד בהשגותיו: "לא שמענו ולא ראינו מימינו", וכך פסק הרמ"א[17].

שילוח הקן הוא עשה לתיקון הלאו[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיטתו מצוות שילוח הקן בנויה לפי הכלל של לאו הניתק לעשה, כלומר: חל איסור לקחת את האם מעל הבנים, ומכח הלאו עליו לגרש את האם, ואם עבר על הלאו של לקיחת האם חלה עליו מצוות עשה לשלח את האם כדי לתקן את הלאו. זאת בשונה ממפרשים אחרים מהם נראה שהפוגע בקן ציפור מצווה לשלח את האם (לשיטת חלק מהפוסקים כשרוצה בבנים, ולשיטה אחרת גם כשאינו רוצה בהם)[18].

טעם כעיקר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשיטת הרמב"ם טעם כעיקר אסור מדאורייתא רק כאשר יש באיסור לבדו בשיעור של אכילת כזית בכדי אכילת פרס[19].

בריה לא בטלה רק במין במינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

פוסקים רבים סבורים שבריה לא בטלה גם במין בשאינו מינו[20]. לעומתם מדברי הרמב"ם נראה שבריה לא בטלה הוא דווקא במין במינו[21]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ הקדמה למשנה תורה
  2. ^ ספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"ו
  3. ^ ספר ויקרא, פרק כ', פסוק כ"ד
  4. ^ ספר תהלים, פרק קי"ט, פסוק קל"ג.
  5. ^ פרק ד
  6. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות דעות, פרק ג', הלכה א'.
  7. ^ חלק ג פרק לה
  8. ^ מבין ארבעה עשר ספרי הרמב"ם זהו הספר שלו מספר ה"הלכות" המועט ביותר
  9. ^ ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ד', הלכה ט"ז; ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק ח', הלכה ג'.
  10. ^ תלמוד בבלי, מסכת נדה, דף י"ב, עמוד ב'
  11. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן קפ"ו, סעיף ב'
  12. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק א'
  13. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן פ"ב, סעיף ג'
  14. ^ ראו תשובות רב נטרונאי גאון יורה דעה סימן רל, ובשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ע"ג, סעיף ב'.
  15. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ו', הלכה י'.
  16. ^ הרב יצחק רצאבי שולחן ערוך המקוצר חלק ד' עמוד קי"ז.
  17. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ס"ט, סעיף י"ט
  18. ^ ראו במניין המצוות שבתחילת הלכות שחיטה, שם כתב הרמב"ם "(ה) לשלח האם אם לקחה על הבנים", וראו גם במשנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות שחיטה, פרק י"ג, הלכה ג' ובפתחי תשובה לשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רצ"ב, סעיף א'
  19. ^ ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכות ב'ג'. יש להעיר שכאן מדובר על "כדי אכילת פרס" במובן של אחוז החומר המעורב, ולא במובן של שיעור הזמן בו נעשית האכילה.
  20. ^ ראו בהגהת הרמ"א לשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"א, סעיף ו'
  21. ^ ראו משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ז, הלכות א'ו' וביאור הגר"א לשולחן ערוך, יורה דעה, סימן ק"י, סעיף א' שכתב: "כל זה הוא לשון הרמב"ם, ומשמע דווקא במינו, דלא כמו שכתב לעיל סימן ק"א סעיף ו בהג"ה". וראו גם בתשובות הרמב"ם סימן קמג, שכתב: "ומעשים בכל יום, עמי הארץ בכל ארצות המערב יבשלו האוכל בפונדקאות, ומשגיחין בהם הגויים כדי להזיקם, ורוצים להטריף להם הקדרות, ומשליכין בהן דבר משרץ הארץ או נבלה, ומשערים בששים ומתירים זאת להם". משמע ששרצים בתבשיל אינם נחשבים "בריה", אלא בטלים בששים. וכן בסימן קעה לגבי תולעים בענבי יין כתב: "ראוי לנקות ממנו התולעים כפי האפשר, ופעמים הרבה ראינו מי ששורה אשכולות הענבים במים כדי לנקותם מבעלי החיים. ואם לא עשה דבר כזה, ודרכם כמות שהם, מותר לשתות היין לכתחלה, לפי שאין משגיחים בזה אלא בנותן טעם. וידוע, שלא יימצא ביין טעם אותן התולעים, ולכן מותר לשתותו". משמע שתולעים ביין אינם נחשבות בריה, וזאת משום שהן מין באינו מינו.