דוקאק

דוקאק
دقاق بن تتش

לידה	שנות ה־80 של המאה ה־11
פטירה	יוני 1104 דמשק
עיסוק	שליט דמשק בשנים 1095–1104
תארים	אמיר דמשק
השקפה דתית	אסלאם סוני
ילדים	תתש השני
פעולות ומבצעים
קרב אל-ברה

אבו נסר שמס אל-מֻלכ דוקאק (ابو نصر شمس الملک دقاق; מת ב-8 ביוני 1104) היה השליט הסלג'וקי של דמשק משנת 1095 עד לשנת 1104.

קורות חייו

דוקאק היה בנו של תותוש הראשון השליט הסלג'וקי של סוריה ואחיו של רידואן האמיר של העיר חלב. בשנת 1078 שלח הסולטאן מלכשאה הראשון את תותוש לכבוש את סוריה ואת האזורים הסמוכים מידי האמירים תוך שהוא מנהל מלחמה מול צבא של השושלת הפאטמית שמרכזה היה בקהיר. תותוש כבש את חלב ב 1079, לאחר מכן הוא פנה לדמשק שהייתה תחת מצור הצבא הפטימי, כשהוא נענה לקריאה של השליט הטורקמני של דמשק, הסלג'וקים תפסו את השלטון בדמשק והמשיכו לכבוש את דרום סוריה וארץ ישראל, כולל הערים ירושלים, עכו, צור, בסיכומו של המערכה הוקמה הלכה למעשה מדינה סלג'וקית עצמאית למחצה בשטחי סוריה. במותו של מלכשאה בנובמבר 1092 החל מאבק על ירושת השלטון. במהלך המאבקים והעימותים כבש תותוש את מוסול, חלב ודיארבקיר. בשנת 1094 פלש תותוש, מלווה בבנו דוקאק, למערב איראן בקרב מכריע בסמוך לעיר ריי מול יריבו על ירושת מלכשאה, הוא נהרג על ידי כוחותיו של בן דודו, הטוען לכתר ברקירוק (Berkyaruq) ב־25 בפברואר 1095.

משנודע לרידואן על מות אביו הוא חזר לחלב ותבע את השלטון בסוריה. במהלך שנועד לחזק את מערכת הבריתות עם אמירים מקומיים הוא נשא לאישה את בתו של שליט אנטיוכיה יגי-סיאן , ובתמורה הכיר הלה ברידואן כעל אדונו. במהלך נוסף להבטיח את שלטונו הוא ציווה על רציחתם של שני אחיו, אבו טאליב ובחרם. דוקאק הצליח להימלט לדמשק והקים שם אמירות עצמאית. דוקאק זכה לתמיכתו של יגי-סיאן, לכאורה וסאל של רידואן ושל אילגזי (Ilghazi) מושל ירושלים הסלג'וקי. מסכת התככים והעימותים בין השליטים הסלג'וקים פסקה זמנית עם הופעתם של צבאות מסע הצלב הראשון אל מול חומות אנטיוכיה. עם זאת חילוקי הדעות והעוינות בין הסלג'וקים מנעו מהם את האפשרות להילחם באופן יעיל מול הצלבנים.

מלחמה מול הצלבנים

הצלבנים פורצים משערי העיר ותוקפים את הצבא המוסלמי, אדמר דה לה פואי מחזיק את הרומח הקדוש

קרב אנטיוכיה, כתב יד משנת 1337.

הקרב מול חומות אנטיוכיה, מיניאטורה מהמאה ה-14

הקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה. כתב יד מהמאה ה-14

ערך מורחב – המצור על אנטיוכיה (1097–1098)

הצלבנים השקיעו מאמץ ניכר לתפוס את השטח סביב אנטיוכיה, לטהר אותו מכיסי התנגדות מוסלמים ולהפוך את האזור למקור מזון עבורם. אטיין השני, רוזן בלואה כתב לאשתו במרץ 1098 כי הם הצליחו לכבוש ולהחזיק 165 ערים ומבצרים באזור העיר. תהליך זה הונע לא רק על ידי הצורך למצוא מזון ולאסוף אספקה, אלא גם היה בחלקו פרי יוזמה פרטית של אצילים במחנה הצלבני, שרצו לחפש ביזה ולהשתלט על נחלאות במזרח, והוא יצר למעשה את הבסיס הגאוגרפי להקמת נסיכות אנטיוכיה לאחר תום המצור. במקביל למזון שנאסף באזור אנטיוכיה, הגיעה למחנה גם אספקה שנשלחה על ידי נסיכים ארמניים ונזירים ממנזרים בצפון סוריה. אולם בדצמבר הגיע הרעב במחנה הצלבני לממדים, שאילצו את הצלבנים לשלוח כוח גדול תחת פיקודו של בוהמון ושל רבר השני מפלנדריה לפשיטה ארוכת טווח הרחק מהעיר. ב-31 בדצמבר הופתע הכוח הצלבני, כשנתקל באזור ג'בל סומק בצבאו של דוקאק שליט דמשק, שהיה בדרכו להסיר את המצור מעל אנטיוכיה. הצבא המוסלמי לא הצליח לנצל את יתרון ההפתעה, ונפוץ לכל עבר בלחץ ההסתערות של הפרשים הכבדים הצלבנים. ההיתקלות נסתיימה ללא הכרעה - הצלבנים, שספגו אבדות ואיבדו את שללם, נאלצו לחזור לאנטיוכיה ללא אספקה, ואילו הצבא של דמשק נסוג כלעומת שבא מבלי שניסה להסיר את המצור הצלבני.

בקיץ 1098 הצטרף דוקאק לכרבוגא האתאבג של מוסול בניסיון נוסף להסיר את המצור מעל אנטיוכיה ולהשמיד את הצבא הפולש. השתתפותו של דוקאק בצבא הסלג'וקי המאוחד הבליטה את היעדרו רידואן מחלב שחשש מכרבוגא יותר מהצלבנים. שלא במוצהר ניצל כרבוגא את ההפרה של שיווי המשקל הפוליטי בצפון סוריה שגרם מסע הצלב הראשון וקיווה ליצור מבנה פוליטי חדש תחת חסותו ושלטונו הישיר שיהיה לכאורה קשור ונאמן לח'ליף הסלג'וקי בבגדאד ברכיארק, במסגרת זו היה כיבוש אנטיוכיה אמור להיות גולת הכותרת אך רק חלק מתוכנית גדולה יותר שבה מחזיר כרבוגא את סוריה לתחומי ההגמוניה הסלג'וקית. סדר הגודל של הקואליציה המוסלמית לא ידוע, מקורות ארמניים למשל מצטטים מספרים דמיוניים של מאות אלפי חיילים ופרשים והיסטוריונים מוסלמים מציינים כי הצבא לא היה ניתן לספירה. תומאס אסברידג' מעריך כי הצבא המוסלמי היה בן למעלה מ 35,000 חיילים.

ביום 4 ביוני הופיעו גדודי החלוץ של הצבא המוסלמי אל מול חומות אנטיוכיה, עם הופעתם נטשו הצלבנים את המצודות מלרגרד ומגדלו של טנקרד. ביום 5 ביוני חצה הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי את גשר הברזל תקף והרג את חיל המצב הצלבני הקטן שהגן על המעבר. תחילה הקים כרבוגא את המחנה הראשי ומפקדתו במרחק 3 קילומטרים מצפון לעיר והפנה את תשומת לבו למצד הצלבני לה מאומרי, בו שכן עדיין חיל מצב צלבני בן כ-500 לוחמים בפיקודו של רובר מנורמנדי, במשך שלושה ימים עמדו הצלבנים בפני גלי התקפות בלתי פוסקים ובלילה שבין 8 ביוני וה-9 ביוני נסוגו המגינים אל תוך חומות העיר והמצד נשרף. עם הגב לקיר ללא סיכוי לתגבורת מבחוץ החליטו הצלבנים לתקוף את הצבא המוסלמי ולפגוש בו בקרב מחוץ לחומות אנטיוכיה שעתיד להכריע את עתיד העימות ומסע הצלב בכלל. הצלבנים בחרו בבוהמון כמפקד העליון של הקרב. הצבא הצלבני כלל יחידת פרשים קטנה יחסית - מאחר שרוב הסוסים מתו או נשחטו למאכל בעת המצור, ובניגוד לטקטיקה הפרנקית הרגילה היה רוב הכוח הצלבני מושתת על חיל רגלים. למרות נתוני הפתיחה הקשים ובעיקר עליונות מספרית מוסלמית עמדו לצד הצלבנים מספר גורמים טקטיים אותם הם ניצלו בצורה הטובה ביותר: הצבא המוסלמי היה פרוס לאורך חומות אנטיוכיה והתקשה לרכז כוחות. וחמור מכך - הצבא המוסלמי היה מפולג מאוד וכרבוגא הצליח להביא את האמירים המוסלמיים שתחת פיקודו למרדנות, על פי מקורות מוסלמים של התקופה שררה במחנה המוסלמי אווירה רעה ונכונות לערוק משדה הקרב ברגע האמת.

ביום 28 ביוני יצא הצבא הצלבני מתוך שער הגשר, בחסות הנהר התקיפו הקשתים הצלבנים את טבעת המצור המוסלמית וזמן קצר לאחר מכן פרצו הגדודים הצלבניים מהשער, חצו את הנהר ופנו לכוון דרום בתנועה חצי מעגלית. עם פריצת הצלבנים מהעיר קיבל כרבוגא את הידיעה על האירוע אך היסס והתעכב בתגובה. הצלבנים פרצו אל המישור שמול חומות אנטיוכיה נתקלו בכוחות מוסלמים שהוצבו מול שער הגשר ומיד לאחר מכן בכוחות ששמרו על השערים הצפוניים יותר ולאחר מכן הותקפו מאחור על ידי כוחות ששמרו על שער ג'ורג הקדוש. בקרב התנועה שהתפתח הצליחו הצלבנים לשמור על מבנה הדוק ולהדוף את ההתקפות המוסלמיות. הגל הראשון של התקפת הנגד המוסלמית נהדף וחלק גדול מלוחמיו החלו בנסיגה מבוהלת משדה הקרב, בשלב זה הופיע הגוף העיקרי של הצבא המוסלמי בפיקודו של כרבוגא. תחת הלחץ הצלבני התנגשו הגדודים המוסלמים שבנסיגה עם הגדודים המגיעים לשדה הקרב ושברו את שורותיהם, ברגע משבר זה התגלה עומק המשבר והפילוג במחנה המוסלמי ויחידות שלמות ערקו משדה הקרב. לאחר עימות קצר וחריף נשבר הצבא המוסלמי, כרבוגא נאלץ לחזור בבושת פנים למוסול. הצלבנים פשטו על המחנה המוסלמי בו מצאו שלל רב ברכוש ומזון והרגו את הלא לוחמים שנמצאו במחנה. מיד לאחר הקרב נכנע חיל המצב שבמצודה והעיר כולה עברה לידי הצלבנים. דוקאק הצליח לחזור בשלום משדה הקרב אך גילה כי חלקים מתחום שלטונו נתפסו על ידי וסאלים מורדים שניצלו את העדרו ואת השמועות על תבוסת הצבא הסלג'וקי והכריזו על עצמאותם.

שנות שלטונו האחרונות ומותו

דוקאק המשיך, ללא הצלחה, להתנגד להתפשטות שליטי נסיכות אנטיוכיה ושליטי ממלכת ירושלים אל שטחי הג'זירה. בשנת 1103 כבש דוקאק את חומס. דוקאק חלה בשנת 1104, ובעצת אמו מינה את האתאבג שלו טוגתכּין (Toghtekin) כעוצר לבנו הקטין תותוש השני. דוקאק מת ב־8 ביוני אותה שנה, יורשו תותוש מת אף הוא וטוגתכּין הפיל עד מהרה את שושלת דוקאק ושלט בדמשק תחתם.

לקריאה נוספת

• יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, א-ב, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1963, 1973 (המחבר זכה בפרס ישראל. הספר במהדורתו שבצרפתית זכה בפרס האקדמיה הצרפתית
• יהושע פראוור, הצלבנים - דיוקנה של חברה פיאודלית, ירושלים: מוסד ביאליק, 1975, 1985

• Steven Runciman, A History of the Crusades, Cambridge university press, 1952 ISBN 0521061628
• Christopher Tyerman, God's war: a new history of the Crusades, Harvard University Press, 2006
• Thomas S. Asbridge, The Creation of the Principality of Antioch, 1098–1130, The Boydell Press, 2000.

הערות שוליים