צור (לבנון)

צור
صور בערבית, 𐤑𐤓 במקור הפיניקי
SubmergedEgyptianHarbour TyreSour Lebanon RomanDeckert04112019.jpg
מדינה לבנוןלבנון לבנון
מחוז דרום לבנון
תאריך ייסוד 2750 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 5 קילומטר רבוע
גובה 10 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 160,000 (נכון ל־2018)
 ‑ במטרופולין 174,000
קואורדינטות 33°16′00″N 35°12′00″E / 33.266666666667°N 35.2°E / 33.266666666667; 35.2 
אזור זמן UTC+2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
צור
صور
Flag of UNESCO.svg אתר מורשת עולמית
שער הניצחון והאקוודט הרומאיים בצור העתיקה
שער הניצחון והאקוודט הרומאיים בצור העתיקה
מדינה לבנוןלבנון לבנון
האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1984, לפי קריטריונים 3, 6
שטח האתר 5 קמ"ר עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 33°16′00″N 35°12′00″E / 33.266666666667°N 35.2°E / 33.266666666667; 35.2
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

צוֹרפיניקית: 𐤑𐤓, צר; בערבית: صُوْر, צוּר; ביוונית: Τύρος – טִירוֹס; בצרפתית: Tyr, טִיר) היא עיר עתיקה, מהערים הפיניקיות המרכזיות ביותר, והעיר הרביעית בגודלה בלבנון. אוכלוסייתה מונה כ־160 אלף בני אדם (ועם פרווריה כ־175 אלף), מרביתם מוסלמים שיעים ומיעוטם מוסלמים סונים ונוצרים בני עדות שונות. בעת העתיקה הייתה צור אחת מהערים הפניקיות החשובות ביותר. בשנת 1979 הכריז עליה אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר צור: בכתום ניכרים שני האיים, באי הצפוני שני נמלים (דרומי וצפוני), בקו מקווקו הסוללה המחברת כיום בין האיים ליבשה

צור שוכנת לחופי הים התיכון, כ־23 ק"מ צפונית לראש הנקרה ו־40 ק"מ דרומית לצידון. העיר העתיקה הורכבה מהעיר שעל היבשה (שנקראה ביוונית פאלאיטירוס) והעיר שעל שני איים, שבחלוף הזמן חוברו ליבשה בסוללה.[1]

בעיר צור היו בעת העתיקה שני נמלים: האחד פונה צפונה, ומכונה "הנמל הצידוני", והשני פונה דרומה, ומכונה "הנמל המצרי".[2][3] תארוכם קשה בשל השימוש הרציף בהם מהעת העתיקה, אך קיימות עדויות לשימוש בהם עוד בתקופת הברונזה.[2] בנמלים נמצאו עדויות לבניית אבני הגזית הפיניקית האופיינית.[2] הנמל הצידוני מהווה את מעגן הדיג המודרני,[2] אף שמידותיו קטנו מהעת העתיקה.[3]

הנמל המצרי הוא כנראה הנמל הימי הראשון בעולם כי לא נתגלה נמל ימי קדום יותר (להבדיל מנמלים בשפכי נהרות). בתקופה הביזנטית הנמל הדרומי כבר היה מלא בסחופת שהורבדה מהסחף שהגיע עם הזרם המערבי, לאחר בניית הסוללה (על ידי אלכסנדר מוקדון) שחיברה בין שני חלקי העיר.[דרוש מקור: לפסקה כולה]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ייסוד העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרודוטוס סיפר שכשביקר במקדש הרקלס הצורי (הוא מלקרת – "מלך־קרת", מלך העיר צור[4]) בצור כדי לחקור על הרקלס, סיפרו לו הכהנים שהעיר נוסדה 2,300 שנה לפני זמנו (כלומר בסביבות 2,700 לפנה"ס), ושבאותה תקופה נוסד גם מקדש מלקרת־הרקלס בעיר.[5] התאריך אולי לא מדויק ביותר, אך הוא מתיישב יפה עם הנתונים הארכאולוגיים, לפיהם בניית מקדשי פאר בכנען, בין גבל לעי, הסתיימה לפני אמצע האלף ה־3 לפנה"ס.[6] בצור היה, לדבריו, מקדש נוסף ל"הרקלס התאסי", על שם האי תאסוס בו התיישבו בזמנים קדומים פיניקים שעבדו את הרקלס הצורי.[5] פאוסניאס מאשר את המידע, וכותב שמקורם של אנשי האי הוא מפיניקים, צורים בעיקרם, שהפליגו אליו בחיפוש אחר אירופה, והם עבדו בעבר את הרקלס שעובדים הצורים, ולאחר שנכללו בין היוונים אימצו את פולחן הרקלס היווני, בן אמפיטריאון.[7]

יוסטינוס כתב שצור נוסדה על־ידי צידונים שהפליגו למקום העיר לאחר שעל צידון הסתער מלך האשקלונים, בשנה שקדמה לנפילת טרויה.[8]

יוסף בן מתתיהו טען שצור נוסדה 240 שנים לפני ייסוד בית המקדש הראשון.[9]

מקור שם העיר במילה הכנענית (הן פיניקית והן עברית, שתי שפות כנעניות אחיות) "צור", שפירושה סלע, והיא מביאה לידי ביטוי את הטופוגרפיה של העיר הבנויה, במקור, על שני איים.[1]

תקופת הברונזה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצבת רעמסס השני שנמצאה בצור

בכתבי אוגרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

צור מוזכרת בכתבי אוגרית, הן בשירה האפית והן בכתבים המנהליים. בכתבי השירה האלה אשרה נושאת את הכינוי "אשרת צורים ואלת צידונים".[10] בין הכתבים המנהליים באוגריתית נמצא מכתב שנשלח ממלך צור למלך אוגרית, בו מלך צור קורא למלך אוגרית אחיו, מברך אותו, ומספר לו שאניותיו ששלח מצרימה טבעו ב"גשם אדִר" בצור, ומעודד אותו שלא יתעצב.[11] במכתב אחר ששלח אדם בשם שפטבעל "למלך בעלו" (כנראה עמרפאִ מלך אוגרית) מוזכר מלך צור, ויש התייחסות לזבח.[12] באוגרית נמצא מכתב נוסף ששלח מלך צור למלך אוגרית, באכדית, שנושאו מסחרי.[13] בתרגיל כתיבה בו רשימת מילים נמצא הרצף "זבל צר" (זבֻל הוא שם תואר שפירושו רם, נשיא).[14]

מכתב EA 153 מאבימלך מלך צור לפרעה, העוסק בהחזקת אניות בידי אנשי צור למען חיילי פרעה

במכתבי אל־עמארנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתקופת מכתבי אל־עמארנה שלט בעיר המלך אבימלך (אנ'), שעשרה ממכתביו לפרעה שרדו בארכיון.[15] מהמכתבים עולה מאבק בין מלך צור למלך צידון זמרי־הדה (אנ'),[16] שלפי האשמות אבימלך שיתף פעולה עם עזירו (אנ') המורד.[17] מלך צור מבקש תגבורת צבאית מהמלך, כי את אנשיו לקח זמרי־הדה; הוא מוסיף ומיידע את פרעה שמלך חצור התייצב עם העפירו, שלידיהם עברה כנען.[18] במכתב אחר אבימלך מבקש מפרעה לבוא לראות את פניו, ומלין על כך שזמרי־הדה תפס את אוּסוּ, עיר בעורף היבשתי של צור, וכך נקטעה אספקת המים והעץ לעיר האִיִית, ולא היה לצורים מקום לקבור את מתיהם.[19] אבימליכי מזכיר לפרעה שהוא ביקש ממנו לכתוב לו כל מה שהוא שומע, מספר שזמרי־הדה המורד כרת ברית עם אנשי ארוד, והם כינסו את אניותיהם, מרכבותיהם ואנשי צבאם כדי לכבוש את צור כפי שכבשו את צומור ביזמת עזירו, ומתלונן על היעדר חיל מצרי מלכותי בצור.[20] במכתב מאוחר יותר כותב אבימלך שהוא מוכן לבוא לראות את פני המלך, אך הוא איננו יכול לצאת מתחת ידו של זמרי־הדה, שכאשר שמע ממנו שהוא רוצה לראות את פני המלך נהג בעוינות כלפיו; אבימלך מבקש 20 אנשים לשמור על עירו. הוא שב ומלין על החוסר במים ועץ בעירו, המוקפת ים. אבימלך כותב שהוא שלח איש אניות בשם אלימלך עם מנחת ברונזה למלך. הוא מזכיר לו את בקשתו לכתוב לו את מה שהוא שומע מכנען, ומספר שמלך הדנונה (אנ') מת ואחיו מלך תחתיו, והארץ שוקטת, שאוגרית נשרפה, שאֶתַגַמַה (אנ') מולך בקדש, ושעזירו נעשה אויב לאדם בשם נַמִיַוַזִי; הוא מספר שוב על חבירת זמרי־הדה ועזירו נגדו.[21] במכתב הבא הוא מבקש 80 חיילים מהמלך.[22] בעוד מכתב מספר מלך צור לפרעה שמאז עזיבת חייליו את צור, מלך צידון זמרי־הדה לא נותן לאנשיו להביא עץ או מי שתייה (מהיבשה), ושהוא הרג איש אחד ולקח בשבי אחר.[23] בקשת עזרה ארוכה מופיעה במכתב נוסף.[24] מכתב קצר נוסף של אבימלך לפרעה כולל הלל לפרעה.[25]

תחילת תקופת הברזל[עריכת קוד מקור | עריכה]

במגילת ון אמון הפליג הגיבור ממצרים לגבל, ובדרך נכתב שעבר בעיר צור.[26]

בתיאור גבולות הארץ בספר יהושע מוזכרת ”עִיר מִבְצַר צֹר” (יהושע, י"ט, כ"ט).

תחת המלך חירם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עמוד ראשיNuvola apps kpdf2.svg
ראו גם – חירם הראשון מצור

חירם הראשון בן אביבעל[27] מלך צור היה מהמלכים הבולטים של צור, ושיתף פעולה עם מלכי ממלכת ישראל המאוחדת דוד ושלמה בנו. העוצמה הכלכלית של ממלכתם התבססה, במידה רבה, על שיתוף הפעולה עם מעצמת הסחר הצורית. בימים ההם הייתה נתונה לצור הבכורה מבין ערי הפיניקים.[28]

לפי מנאנדרוס מאפסוס ודיוס, חירם הרחיב את שטח האי מזרחה (לכיוון החוף; לפי דיוס, הדבר חיבר את האי ליבשה), הקדיש עמוד זהב במקדש זאוס (הוא בעל), חידש את גגות המקדשים בעצים מהלבנון ובנה את מקדש הרקלס (הוא מלקרת) ועשתרת. הוא גם יצא למסע נגד העתיקאים (Ἰτυκαίοις) שלא שילמו מס לצור.[29][30]

לאחר שכבש דוד את ירושלם, שלח לו חירם שליחים לכרות עמו ברית וידידות, והעניק לו ארזים, חרשי עץ וחרשי אבן, והם בנו לו בית.[31] בניסיונו לבנות בית לאלוהים בגורן ארנן, קיבל דוד ארזים רבים מהצורים והצידונים.[32] במפקד שערך יואב בפקודת דוד, עבר יואב ב”מִבְצַר צֹר” (שמואל ב', כ"ד, ז').

כששמע חירם שנמשח שלמה תחת דוד אביו, שלח לו שליחים בשל ידידותו עם דוד. שלמה שלח לחירם שדוד, כידוע לחירם, לא יכל לבנות בית ליהוה, וכעת בימי השלום תחת שלמה, ניתן לבנות את הבית. שלמה ביקש מחירם לצווֹת לכרות לו ארזים מהלבנון ולשלוח לו את עבדיו, בתשלום, כי אין בישראל איש היודע לכרות עצים כמו הצידונים (הפיניקים). כששמע חירם שמח, בירך את יהוה על שנתן לדוד את שלמה החכם לשלוט, ושלח לשלמה שיעשה את כל חפצו בארזים ובברושים: עבדיו יורידו אותם מהלבנון לים, שם יועלו על דוברות ויושטו לאן ששלמה יבקש (לפי דברי הימים, ליפו), ושלמה ישלם לחירם; ואכן חירם עשה כאשר דיבר, ושלמה שילם לו בחיטה ושמן רבים.[33] יוסף בן מתתיהו כתב שבימיו נשמרו האגרות שהחליפו ביניהם המלכים הן בספרי היהודים והן אצל הצורים, בארכיון הציבורי בעיר.[34] חירם ושלמה כרתו ברית ושרר ביניהם שלום, ושלמה שלח חלק ממסיו ללבנון. את העצים והאבנים לבית המקדש פיסלו בנאי שלמה, בנאי חירם ואנשי גבל.[35]

אחד מבוני המקדש הבכירים ביותר היה חירם, בן לאם משבטי ישראל הצפוניים ולאב צורי חרש נחושת, והוא עשה עיטורי נחושת רבים ומרשימים למקדש.[36] לפי דברי הימים, אותו איש נשלח על־ידי חירם המלך.[37] המחקר מאשר כי מקדש שלמה נבנה על־ידי אדריכלים פיניקיים, בתבנית זהה לזאת ששימשה מקדשים פיניקיים.[38] עבודתם של הפיניקים בהקמת מקדש שלמה לא הייתה טכנית בלבד, אלא השפיעה על חיבור הפרקים המתארים את בניית המקדש (מלכים א', פרקים ו'ז'), בהם ככל הנראה מושקעים מונחים ושמות פיניקיים רבים (כמו שמות החודשים זיו, בול והאתנים), שקשה לזהותם כיום בגלל דלות הטקסטים הפיניקיים.[39]

לאחר שחירם מלך צור מילא את הבטחתו בנוגע לעצים ולזהב ונשלמה בניית מקדש שלמה וארמון המלך, נתן שלמה לחירם עשרים ערים בגליל. חירם לא היה מרוצה מהערים, וקרא להן "ארץ כבול".[40] בין חירם לשלמה היה גם שיתוף פעולה בתחום הימי; מלחי חירם השיטו את אניות שלמה מאילת לאופיר ושבו עם זהב רב ואוצרות אחרים,[41] ואניות תרשיש של שלמה הפליגו עם אניות חירם והביאו גם הן אוצרות רבים.[42]

חירם ושלמה החליפו זה עם זה חידות, וכאשר אחד פתר את חידות השני, שילם לו השני כסף, וכאשר אחד לא הצליח לפתור, הוא שילם לשני כסף; כך החליפו ביניהם שני המלכים כספים. לחירם היה איש בשם אבדמון (Ἀβδήμονος) שהצליח לפתור את חידות שלמה, וגרם לו לשלם לחירם.[29]

צור נודעה בייצור צבעי הארגמן והתכלת מארגמונים הנפוצים באזור;[43] פרשי שלמה היו לבושים בארגמן צורי.[44] לפי יוסף בן מתתיהו, בין נשות שלמה היו גם נשים צוריות.[45]

המשך תקופת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שאחרי חירם מלך בנו בעליעזור (אנ'), ואחריו נכדו עבדעשתרת (אנ'), אותו רצחו ארבעת בניו, ואחריו מלך בכורו מתושעשתרת, ואחריו אחיו עשתרום (אנ'), אותו רצח אחיו פלט שמלך תחתיו. את פלט רצח אתבעל כהן עשתרת שמלך תחתיו.[46] יוסף מפרט את שנות חייהם ומלכותם של המלכים.[46]

אתבעל מלך הצידונים מהמקרא היה מלך צור וצידון,[47][48] וכינויו "מלך צידונים" מצביע על מלכותו על כל פיניקיה.[30] אותו מלך בנה (כלומר ביצר) את בתרון ואת העיר "Αὖζαν" בלוב.[47][30] בימיו גם נוסדה, כנראה, המושבה הפיניקית המרכזית בקפריסיןכתיון.[49] יוסף בן מתתיהו כתב שבתו של המלך, איזבל, שהתחתנה עם אחאב מלך ישראל, בנתה מקדש לבעל אלוהי הצורים, נטעה לו חורשה ומינתה לו נביאים.[47] בהמשך כתב הסופר המונותאיסט שכדי לרצות את חותנו אתבעל בנה אחאב מקדש לבעל אלוהי הצורים בשומרון, מינה לו נביאים ועבד אותו.[50]

יוסף בן מתתיהו המשיך את רשימת מלכי צור ואת פירוט שנות מלכותם וחייהם: אחרי אתבעל מלך בנו בעליעזור (אנ'), ואחריו נכדו מתן (אנ') (המוזכר אצל ורגיליוס כ"בלוס" (אנ'), בעל), ואחריו בנו של מתן פיגמליון, שבשנת מלכותו השביעית ייסדה אחותו דידו את קרתחדשת.[46]

ייסוד קרתחדשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מטבע צורי מתחילת המאה ה־3דידו מייסדת את קרתחדשת ולידה שער העיר, מסביבה חלזון הארגמן והדקל, הסמלים הלאומיים של פיניקיה. מטבעות המזכירים את ייסוד קרתחדשת נטבעו בצור מעל לאלף שנה אחרי ייסודה[1][51]
מצבה מהמאה ה־4 לפנה"ס מצור, המוקדשת ל"יעמץ בן גרא בן עבדמלקרת בן עבדא בן קרתחדשת"

העיר קרתחדשת נוסדה, לפי המסורת, על־ידי דידו, אישה ממשפחת המלוכה הצורית שבעקבות הפיכת חצר ברחה מצור אל מעבר לים, לייסד את קרתחדשת – הקרת החדשה, בִתה ויורשתה של צור הקרת הגדולה (כפי שמתבטא גם בשם אלוהי העיר, מלקרת, הוא מלך־קרת).[52][53] ייסוד העיר מתוארך ל־814/813 לפנה"ס.[1] העיר עתידה הייתה לרשת את מעמדה של צור כעיר הפיניקית המרכזית, ולהיות מרכז התרבות הפיניקית מעבר לים.[53] בכתובת קבורה מקרתחדשת נמצאו השמות "קרתיתן" ו"קרתמשל", שמות בהם ה"קרת" (היא צור) משמשת כרכיב תאופורי, שנחשבה, כנראה, לאלוהות.[52] בכתובות נדר מקרתחדשת נמצאו אנשים בשם "צר"[54] (המופיע גם בבמדבר, כ"ה, ט"ו כשם פרטי), אולי על שם העיר; בכתובות אחרות מופיע הכינוי "בן צר", באחת מהן אותו בן צור היה "רב סופרים", והם אולי לא בנים של אדם בשם צור אלא בני העיר, שממנה ומצידון הובאו לקרתחדשת סופרים.[55] השמות "צר"[56] ו"צרי"[57] נמצא גם בכתבי אוגרית.

תחת האימפריה האשורית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופרי אשורנצירפל השני ובנו שלמנאסר השלישי הקפידו לרשום את צור ראשונה בין פיניקיה (וזאת בניגוד לתגלת־פלאסר הראשון שקדם להם, שכלל לא מזכיר את צור).[30]

אדד־ניררי השלישי כתב בכתובותיו שקיבל מס מהצורים, בין שאר ממלכות כנען.[58][59]

בתקופתו של תגלת פלאסר השלישי (745–727 לפנה"ס), מלך צור מוזכר כבר מכתובת מסביבות שנת 738 לפנה"ס ברשימת מלכים מעלי מנחות למלך.[60] בין מעלי המנחה מוזכרים חירם השני (אנ') מצור;[61] ברשימה אחרת מוזכר, בנוסף לחירם, גם מֵתֵנַּה מצור מוזכר כנותן מנחה לשליח של המלך לצור.[62] חירם השני הוא גם המלך המוזכר בכתובת בעל לבנון מקפריסין.[49] במרידתו של רצין נגד תגלת פלאסר השתתף גם חירם השני מצור, ועל כך הענישו מלך אשור ותפס ובזז את העיר המבוצרת מחלב וערים גדולות אחרות בתחום צור. ככל הנראה, חירם התחרט, השתחווה לתגלת פלאסר והגיש לו מנחות.[63] מכתובת מאוחרת יותר שכוללת רשימת מעלי מנחה דומה, מלך צור המוזכר הוא אתבעל, שכנראה מלך לפני חירם השני.[64]

מנחות של אניות מוגשות מצור וצידון לשלמנאסר השלישי, מתוך תבליטי שערי אימגור־אנליל (אנ')

יוסף בן מתתיהו, בהתבססו על מנאנדרוס, כתב שבארכיוני צור נכתב שבימי שלטון מלך צור אלולאיוס (Ἐλουλαῖος, הוא כנראה לולי (אנ') בכתובות האשוריות), ששלט בימי שלמנאסר, הפליג המלך לכתים (בני כתיון) שמרדו בו והכפיפם למרותו. שלמנאסר כבש את ארם ופיניקיה, ואחרי זמן מה התמרדו צידון, עכו והחלק היבשתי של צור, הנקרא ביוונית פאלאיטירוס.[1] משלא נכנעו הצורים, חזק המלך ללחום בהם, והפיניקים שנכנעו לשלמנאסר נתנו לו שישים אניות מלחמה ושמונה מאות איש להשיטן; וכשיצאו הצורים בשתים עשרה אניות ואניות האויב התפזרו, לקחו הצורים בשבי חמש מאות איש, וכך עלתה קרנם של הצורים. אך שלמנאסר חסם את מקורות המים של העיר, ובזכות בורות המים שחפרו הצורים נמשך המצור חמש שנים.[65]

בתקופתו של סרגון השני (722–705 לפנה"ס), לא השתתפה צור במרידה אזורית שהנהיג אילובידי מלך חמת, בה השתתפו גם צומור, ארפד, דמשק ושומרון.[66] סרגון נתן פקודה לכבוש את ארץ האיונים "בלב הים", וציין כי מתקופה קדומה הם הרגו את אנשי צור וקוה;[67] בהמשך הוא מציין שהכנעת האיונים השכינה שלום בצור ובקוה.[68] כאשר שבעה מלכי ארץ יא באדננה הפסיקו לשלוח לסרגון מנחות, סילטה מלך צור המשיך לשלוח, וביקש ממנו סיוע צבאי. סרגון שלח לו חיילים אמיצים, שהטילו מורא על המלכים פורקי העול, והם באו לבבל להגיש לסרגון מנחות.[69]

ברשימת מלכי ארץ אמורו מעלי מנחה לסנחריב (704–680 לפנה"ס) לא מוזכרים צור ומלכהּ, אף שצידון, גבל וארוד ומלכיהן מוזכרות.[70] סנחריב ציין בהמשך כי הוא הגלה את צור (יחד עם הכשדים, הארמים, המנים (אנ'), אנשי קוה, אנשי חֿילכּו, ואנשי פלשת או פלסתין (אנ')) משום שלא נכנעו לעולו.[71] במסעו השישי של סנחריב, שכוון נגד אילם, נעזר המלך בספנים מצור, צידון, וכן ספנים איונים או קפריסאים, כדי להשיט את חייליו במורד החידקל על האוניות המפוארות שבנו במיומנות, "תוצרת אופיינית לארצם".[72]

פסל ראש מלך פיניקי מצור בסגנון מצרי, אבן גיר, המאה ה־7 לפנה"ס

בימי אסרחדון (681–669 לפנה"ס), בנו של סנחריב, מרד עבדי־מִלְכֻתִי (אנ') מלך צידון יחד עם סַנְדַה־אוַּרִּי מלך "כוּנדִי וסִיסּוּ" (כנראה בקיליקיה) באימפריה האשורית.[73] בעקבות כך העניש אסרחדון, לטענתו, את צידון, החריב אותה, סידר מחדש את פחת צידון, והגדיל את המנחה שנדרשה ממנה, והעניק את הערים מערבּוּ וצרפת, שהיו תחת צידון, לבעל (אנ') מלך צור, והגדיל את המנחה שעליו לשלם לו.[73] בהמשך מספר אסרחדון שכינס את כל מלכי חֿתִי ועבר הנהר (אנ'), ביניהם בעל מלך צור, וכן את מלכי ידננה, ושלח להם להביא לו חומרי בנייה ופסלים גדולים לארמונו בנינוה.[74] מאוחר יותר חבר בעל מלך צור לתהרקה מלך כוש ומצרים, פרק את עול מלך אשור והעליבו. בעקבות זאת צר אסרחדון על צור.[75] לבסוף נישל אסרחדון את בעל מכל עריו וקניינו,[76] וחתם איתו על הסכם (אנ').

במהלך מסעו הראשון של אשורבניפל (668–627 לפנה"ס) נגד מצרים, עשרים ושניים מלכי הלבנט וקפריסין באו אליו להגיש לו מנחות ולנשק את רגליו, ובינהם בעל מלך צור, והוא הכריחם ללוות עם כוחותיהם ואניותיהם את חייליו בים וביבשה.[77] במסעו השלישי[78] הלך נגד בעל מלך צור "היושב בלב הים" (צור היתה באותה תקופה מוקפת ים), כי לא שמע להוראותיו.[79] הוא צר על צור, חיזק את חיל המצב בה, לא נתן לאנשיה לצאת וקטע את דרכי אספקתה הימיות והיבשתיות.[79] הוא איפשר להם אספקה לחיים דלים מאוד עד שנכנעו לעולו.[79] בתו ואחייניותיו של המלך בעל הובאו לאשורבניפל כעוזרות בית, והן הגיעו עם מתנת־חתונה גדולה.[79] גם יחימלך בן המלך בעל, שמעולם לא חצה את הים, הובא לאשורבניפל, אך אשורבניפל חס על בעל והחזיר לו את בנו.[79] הוא פירק את חיל המצב נגד צור, פתח את דרכי אספקתה הימיות והיבשתיות כולן, ושב לנינוה.[79] בחזרתו ממסעו התשיעי נגד הקדרים והערבים[א] כבש את העיר אושו (כנראה צור היבשתית) שאנשיה לא שילמו את המס השנתי, טבח באנשיה ולקח את אליהם ואנשיהם לאשור.[80]

תחת האימפריה הבבלית החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נבוכדנצר השני צר על צור 13 שנה (אנ'), בימי המלך אתבעל השלישי (אנ').[81]

לפי הרודוטוס, פרעה אפריס הצעיד את צבאו לצידון ולחם מלחמה ימית בצור.[82]

יוסף בן מתתיהו כתב שלאחר מלכות המלך בעל בן אתבעל, עבר השלטון בצור לשופטים לשבע שנים ושלושה חודשים, והוא פרט את שמותיהם; בשנה השביעית חזר השלטון למלוכה.[83]

תחת השלטון הפרסי[עריכת קוד מקור | עריכה]

צלמית חרס של רוכב מִצור, המאה ה־5 לפנה"ס
תבליט המתאר אדם מת (כנראה בארון אנתרופואידי), התקופה הפרסית
מצבת אבן גיר מבורג' אל־שמאלי (אנ') (צור היבשתית), המאות ה־5–4 לפנה"ס

האימפריה האחמנית בהנהגת כורש השתלטה על צור בשנת 537 לפנה"ס, בשנה ה־13 למלכות חירם השלישי.[83] תחת השלטון הפרסי זכתה צידון לבכורה בין הערים הפיניקיות,[85] ובצי הפרסי התבלטו אניותיה;[86] צור הייתה השנייה בחשיבותה בערי פיניקיה,[1] וכאשר רצה חשיארש הראשון להיוועץ עם אנשי הצי שלו, נקראו שליטי העמים ומפקדי האניות מסודרים לפי הכבוד שניתן להם מאת המלך, כאשר הראשון במעלה היה מלך הצידונים והשני היה הצורי.[87]

בתחילת המאה ה־5 לפנה"ס תקפו אנשי קרתחדשת את הערים היווניות בסיציליה (Sicilian Wars), בתיאום עם הפרסים שתקפו את היוונים במולדתם (מלחמות יוון–פרס), פעולה שנעשתה, כנראה, לפי הוראות שקיבלו בקרתחדשת מִצור, בעלת בריתם של הפרסים.[1]

בתקופה הפרסית היו לצורים מושבות לא רק במסגרת המסחר הימי מסביב לים התיכון. בתקופת שיבת ציון התבססו קהילות פיניקיות מצור גם בירושלים בפחוות יהודה: ”וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר, וּמֹכְרִים בַּשַׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלם” (נחמיה, י"ג, ט"ז). אנשי מקצוע צורים וצידונים השתתפו בבניית בית המקדש השני והשיטו אליו ארזים מהלבנון, בדומה להשתתפותם בבניין בית המקדש הראשון: ”וַיִּתְּנוּ כֶסֶף לַחֹצְבִים וְלֶחָרָשִׁים וּמַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה וָשֶׁמֶן לַצִּדֹנִים וְלַצֹּרִים לְהָבִיא עֲצֵי אֲרָזִים מִן הַלְּבָנוֹן אֶל יָם יָפוֹא כְּרִשְׁיוֹן כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס עֲלֵיהֶם” (עזרא, ג', ז'). הרודוטוס תיאר בממפיס שכונה מסביב למקדש הפייסטוס (פתח המצרי) שנקראה "מחנה הצורים", ובה ישבו פיניקים מהעיר צור; באותו מקדש היה גם מקדש ל"אפרודיטה הזרה", היחידה שנקראה כך במצרים, והיא אולי עשתרת הכנענית־פיניקית.[88][89]

בשנים 390–381 לפנה"ס הייתה צור תחת השפעת אווגורס (אנ') מלך סלמיס.[1] אותו מלך גרם להעברת אנשי מלחמה פיניקיים מפרס לאתונה.[90]

בשנת 364 לפנה"ס כבש טאוס את פיניקיה כולה, כולל צור. בנו נכתנבו השני כנראה עזב את פיניקיה, אך יזם מרידה בעריה (כולל צור) נגד פרס ועזר להן, מרידה שדוכאה על־ידי ארתחששתא השלישי בשנת 346 לפנה"ס. מתהפוכות אלה יצאה העיר ללא פגע, ואף מחוזקת.[1]

התקופה ההלניסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כיבוש העיר על ידי אלכסנדר מוקדון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – המצור על צור (332 לפנה"ס)

לאחר שעזמלך[1] (אזמילקוס ביוונית), מלכה של צור סירב לתת גישה לאלכסנדר מוקדון למקדש מלקרת שעל האי, החליט אלכסנדר לכבוש את העיר. לאחר מצור של 7 חודשים, שבמהלכו נבנה גשר יבשתי בין היבשה לאי והצורים נלחמו נגד הפולש בעוז, הצליח לבסוף לכבוש אותה בשנת 332 לפנה"ס. ישנן דעות שהאי חובר לחוף בתקופה קדומה הרבה יותר, על ידי חירם הראשון.[29] למרות הכיבוש שמרה צור על מעמדה העצמאי.

תחת מרות יוונית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כתובת מצובה, המתייחסת ל"עם צור"

לאחר המצור הוצב בצור חיל מצב. לאחר מותו של אלכסנדר עברה העיר מיד ליד. בשנת 321 לפנה"ס שכנה בה המפקדה הראשית של אטלוס, מפקד הצי של פרדיקס.[1] עד 321 לפנה"ס הייתה העיר, כנראה, תחת שלטון תלמי הראשון, אך לאחר מצור של 15 חודשים (גר') כבש אותה אנטיגונוס מונופתלמוס.[91] בשנת 312 לפנה"ס שבה לידי תלמי הראשון.[92] העיר עברה לידי דמטריוס פוליורקטס אחרי קרב איפסוס ב־301 לפנה"ס, שהחזיק בה ובצידון חיל מצב עד 285/286 לפנה"ס.[92] בשנת 273/274 לפנה"ס עברה העיר סופית לידי בית תלמי.[92] יש חוקרים הסבורים שעד 274/275 לפנה"ס שלטה בעיר, למרות הכיבושים התכופים, שושלת מקומית, כי בשנה זאת הפכה למעין רפובליקה (ששם ממשלתה היה "עם צור") – אוטונומיה עירונית־גלילית מסוימת, שלפי תאריך ייסודה נמנו השנים בעיר, ובראשה אולי עמדו שני שופטים.[92][93]

בעיר חמון, פחות מ־20 קילומטרים מדרום לצור, התגלו ממצאים רבים המגלים זיקה לצור. מבין כתובות חמון, שתי הכתובות הארוכות ביותר, בהן יש מניין שנים, מתייחסת הן לשנות מלכותם של מלכי בית תלמי והן לתאריך ייסוד "עם צור": כתובת בעלשמם המקדישה שער ודלתות לאל בעל־שמים, בשנת 132 לפנה"ס, וכתובת מצובה (שמקורה כנראה בחמון) המתייחסת לבניית סטיו בימי תלמי השלישי, בשנת 221 לפנה"ס.[94] צלמיות שנמצאו בעיר, בעיקר במקדשיה, הן מאותו סוג שנמצא גם בעיר צור.[95]

כאשר דמטריוס השני הובס בקרב ואשתו קלאופטרה תאה סרבה לקבלו, הוא ברח לצור ושם נהרג.[96]

מטבעות צור הפרסיים וההלניסטיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממטבעות שהוטבעו בעיר ניתן ללמוד על סמליה ועל הסמלים הפיניקיים הלאומיים, שהשפיעו גם על השם היווני של האזור – פיניקיה. הארגמן היה צבען יקר־ערך שהפיקו הפיניקים, והוא הפך מזוהה עמם ובעיקר עם העיר הפיניקית הראשית,[104] צור,[105] ואף הופיע על מטבעותיה כאחד מסמליה,[106] ובשפות שונות נקרא עד היום "ארגמן צורי" או "ארגמן פיניקי" (אנ').[107][108] הדקל, שהופיע על מטבעות פיניקיים רבים,[109] היה מסמליה של האשרה,[110] שנקראה גם "רבת אשרת ים" (הגבירה הדורכת על הים), והייתה מגנת יורדי הים הכנענים.[111] שמו של הדקל קשור לשם היווני "פיניקיה".[106] אניות, המופיעות תדיר על מטבעות העיר, הן הסמל הימי המובהק שלה.[106] מלקרת, האל המגן של העיר, הופיע רבות על מטבעותיה, ובתקופה ההלניסטית תואר בדומה להרקלס יחד עם סמליו היווניים; אנשי העיר צור הפיצו את פולחן האל אל מעבר לים (למלטה, קרתחדשת, גדר ולכש (אנ')), וייצוגיו על מטבעות מקפריסין (כתיון, סלמיס, קוריון (אנ') ואמתוס (אנ')) מצביעים על קשרי צור והערים הפיניקיות באי.[99]

צור הייתה המקור העיקרי למטבעות כסף בארץ ישראל בתקופה ההלניסטית. השפעתה של העיר הייתה בעיקר מדרום לה, שכן מצפון שכנו ערים פיניקיות חזקות אחרות, כגון צידון, גבל וארוד.[92] בעכו נמצאו מטבעות צוריים רבים, כאלה שנטבעו בצור, כאלה שנטבעו בעכו (וסומנו באות ע') בסגנון מטבעות צור, ואף מטבעות מִטביעות משותפות (שסומנו באותיות ע' וצ', עכו וצור).[92] מטבעות צור הקדומים ביותר הראו השפעה אמנותית מצרית.[92] בתחילה הונהג סטנדרט פיניקי למשקל המטבעות, אך בהמשך הותאמו המטבעות לסטנדרט האַטי.[112]

על אף הסמלים הפגניים שעל המטבעות, טהרת המתכת שלהם ומשקלם הביאו את היהודים לקבוע שמחצית השקל הצורי הוא המטבע הסטנדרטי לתרומות קודש.[113]

תחת האימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוס זכוכית עם תבליטי שקד, התקופה הרומית, צור

מטבעות צוריים מהתקופה הרומית הקדומה מצביעים על חשיבותה וכוחה הימי של צור באותה תקופה.[116]

פומפיוס הביא את אילי הניגוח ומכונות המצור שלו מִצור כדי לצור על ירושלים ועל בית המקדש.[117]

בין מפעלי הבנייה של הורדוס מחוץ לתחומי ממלכתו, הוא הקים בצור אכסדרות, אולמות, שווקים ותיאטרון.[118]

התקופה הביזנטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר קרב הירמוך בשנת 634, בו ניצחו הערבים המוסלמים את הקיסרות הביזנטית, החלה תקופת השלטון הערבי בעיר. צור שימשה כבסיס לצי הערבי. הח'ליף מהשושלת האומיית, עבד אל מאליכ אבן מרואן, בנה את צור הן מבחינה צבאית, חיזוק ביצורי העיר והעברת מטה הצי הערבי מעכו לצור, והן מבחינה מסחרית. בימי הח'ליפות האומיית והעבאסית, היוותה העיר מרכז מסחרי גדול ותוסס. צור הייתה הנמל של ג'ונד אל־אורדון.[122] בימי הח'ליפות הפאטימית השתלט יורד ים ערבי בשם 'אלקה' על צור ואף טבע מטבעות אשר נשאו את דמותו. הח'ליפות הפאטימית הגיבה בשליחת צי כנגד השליט המורד. בתגובה הגיע הצי הביזנטי להגן על העיר המורדת ובשנת 998 התחולל קרב ימי ליד חופי צור אשר הסתיים בניצחון החליפות הפאטימית.

בתקופת הצלבנים, בשנת 1124, נכבשה העיר והייתה חלק מממלכת ירושלים, אף על פי שהיו לה קשרים ישירים עם ערי מסחר איטלקיות. גם לאחר נפילת ירושלים וההפסד הצלבני לצלאח א־דין, נותרה העיר בידי הצלבנים עד שנת 1291, שבה נפלה בידי הממלוכים. לאחר מכן הפכה העיר חלק מהאימפריה העות'מאנית.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה־17 ניסה שליט הר הלבנון הדרוזי, האמיר פחר א־דין השני, לפתח את העיר צור, אך הדבר לא עלה בידו.

מושל הגליל בסוף המאה ה־18 ותחילת המאה ה־19, אחמד אל־ג'זאר, השתמש באבנים שנלקחו מבניינים בצור על מנת לפתח את בירתו עכו.

נמל צור בשנת 1925 לערך

לאחר מלחמת העולם הראשונה קם בעיר ממשל אשר תמך בשלטונו של המלך פייסל שהקים את ממלכתו בדמשק. לאחר תבוסתו וגירושו של פייסל מדמשק על ידי צרפת, נוסדה לבנון המודרנית בשנת 1920. תחילה היה דיון אם לייסדה על בסיס המחוז האוטונומי בהר הלבנון הנוצרית ברובה, שלא כללה (בין השאר) את דרום לבנון השיעי ברובו עם צור במרכזו. לבסוף צרפת החליטה לבחור באפשרות של לבנון הגדולה ואז הפכה צור חלק מלבנון.

שרידים מהתקופה הרומית בכנסייה מרונית

במלחמת לבנון הראשונה הגיעו כוחות צה"ל לעיר. לאחר המלחמה התרחשו בה אסון צור הראשון ואסון צור השני.

בספרות המקראית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מעמדה וגדולתה של צור בעת העתיקה באים לידי ביטוי גם במקרא. בנוסף להופעותיה בספרות ההיסטורית (ספר מלכים ודברי הימים), בטקסטים הספרותיים של המקרא מופיעה צור בשתי הופעות עיקריות, פרק שלם בספר ישעיהו ושלושה פרקים רצופים בספר יחזקאל, וכן אזכורים אחרים בספרי הנביאים ובתהילים.

משא צור אצל ישעיהו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנביא ישעיהו הקדיש פרק (פרק כ"ג) בספרו לקינה על נפילת צור, בין שאר נבואותיו על העמים.[123] ערי פיניקיה, ובמיוחד צור, נפלו פעמים רבות לאויבים שונים, ועל כן קשה לזהות על איזו נפילה מקונן ישעיהו, אולם פסוק י"ג רומז שמדובר באשור.[123] הקינה מתארת איך מתאבלות ארצות רבות מסביב לים התיכון בשמען על נפילת "צֹר הַמַּעֲטִירָה": תרשיש, ארץ כתים (קפריסין), צידון ומצרים, ואף הים עצמו.[124] דבריו ”עִבְרוּ תַּרְשִׁישָׁה, הֵילִילוּ יֹשְׁבֵי אִי [...] יֹבִלוּהָ רַגְלֶיהָ מֵרָחוֹק לָגוּר” (ישעיהו, כ"ג, ו'ז') מרמזים על המצוקה ההיסטורית של בני צור, שכבר מתחילת הכיבוש האשורי החלו לנדוד מתחת עולו אל מעבר לים.[125] העמים נדהמים מחורבן העיר שהייתה כה מפוארת.[126] לאחר מכן פונה ישעיהו אל יושבי תרשיש, באומרו כי מסחרם ייגמר וכל שנותר להם כעת הוא לעבור בארצם כמו זרימת היאור.[126] הוא ממשיך ואומר שיהוה הוא שגרם לחורבן צור והשמדת מעוזי כנען, אך לא נתן סיבה או פרט את חטאיהם.[126] ישעיהו חוזר ומציע או מורה ל"בתולת בת צידון" (כינוי לצור[127]) לעבור למושבות בקפריסין, ואף שם לא תמצא מנוחה, ואולי תצטרך להמשיך הלאה, אל תרשיש, כבפסוק ו'.[128] הוא מזכיר את חורבן הכשדים בידי אשור, ובכך נרמז אולי שהחורבן עליו מתנבא הוא בידי האשורים.[129] הוא חותם את הקינה במילות פתיחתה, ואז פותח בנבואה: לשבעים שנה, שלא יותר ארוכות מכהונת מלך אחד (אם יאריך ימים), תישכח צור, ואז יקרה לה המסופר ב"שירת הזונה" (כנראה שירה נפוצה בין העמים בתקופתו); מוצע, אולי באירוניה, לזונה שהתקשתה למצוא עגבים לסוב את העיר בשיר ובכינור, כדי שאולי תיזכר.[129] אז יזכור יהוה אותה, ומכיוון שדימה הנביא את צור לזונה, הוא מכנה את סחרה בשם זנות, ומנבא שתשוב אליו ו"תזנה", תסחור, עם כל הארצות, אך לא יישמר אצלה אלא יהיה קודש ליהוה.[130]

דברי יחזקאל על צור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר יחזקאל הוקדשו שלושה פרקים (כ"וכ"ח) לנבואות וקינות על מפלת צור (יחד עם צידון) תחת נבוכדרצר מלך בבל (אנ'). דבריו מתלקים לשבעה חלקים, החמישה הראשונים עוסקים ישירות בצור: איום לפיו כתוצאה משמחת צור על נפילת ירושלם בידי הבבלים יבוא גם עליה נבוכדראצר; תיאור חרדת ארצות הים בשמען על מפלת צור; קינה והלל לצור; שתי קינות על מלך צור; נבואה קצרה על מפלת צידון; וניחומים לישראל.[131] תיאור צור המהוללת ומפלתה דומה לתיאור המקביל המופיע במשא צור של ישעיהו.[132] יש המשערים כי יחזקאל הבליע בדבריו קטעים מ"השירה הצורית" שהתחברה במאות ה־10–9 על גדולתה ותפארתה של העיר, אותה למד בשבתו בתל אביב מהגולים הצורים שישבו בקרבת ניפור.[133]

בחלק הראשון פותח יחזקאל בזמן הנבואה: ”בְּעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ” (יחזקאל, כ"ו, א') – בשנה השתים־עשרה למלוך צדקיהו, היא שנת חורבן הבית, באחד לחודש – משום שבנבואה יש התייחסות לחורבן ירושלים, משערים שמדובר באחד לחודש לאחר ששמע החורבן הגיע לנביא, כלומר בחודש העשירי (שבט).[132] אז מתחילה הנבואה המאיימת על צור, כי בשל שמחתה על חורבן ירושלם, יעלה עליה יהוה ”גּוֹיִם רַבִּים כְּהַעֲלוֹת הַיָּם לְגַלָּיו” (יחזקאל, כ"ו, ג') – הים היה מקור עושרה של צור, וכעת העמים יחריהו כגלי הים.[134] יחזקאל מגלה בקיאות במבנה העיר, ומנבא שייגרף העפר מהסלע עליה בנויה, ו”מִשְׁטַח חֲרָמִים תִּהְיֶה בְּתוֹךְ הַיָּם” (יחזקאל, כ"ו, ה') – משטח עליו יפרשו דייגים את רשתותיהם.[134] החורבן יגיע גם ל”בְנוֹתֶיהָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה” (יחזקאל, כ"ו, ו') – מושג הנסוב על הכפרים הכפופים למטרופולין צור ביבשה.[135] אז יחזקאל מגלה את זהות המחריב – נבוכדראצר, ומתאר בפירוט את החורבן עצמו. לבסוף חוזר על תיאור צור החרבה כמשטח חרמים, ומנבא כי לא תיבנה עוד.[136]

לאחר מכן פותח הנביא בתיאור אבל האיים (כך נקרא במקרא כל מקום על שפת הים[136]) על מפלת צור.[136] נשיאי הים פושטים את בגדיהם המהודרים, לובשים בגדי אבל, יורדים לארץ, משתוממים ונושאים קינות: איך העיר ה"חזקה בים" נפלה?[136] בקינתם הם מהללים את העיר, או את מה שהיתה.[136] אחרי כן הדיבור עובר ליהוה, האומר שהחריב את צור, שם אותה בעולם המתים והעביר את תפארתה לעולם החיים.[137]

בחלק השלישי נושא יחזקאל עצמו, בשם יהוה, קינה על צור ומהלל אותה. צור היא "כלילת יופי", מתוארת כאניה הבנויה לתפארת מעצים שונים משניר (הכינוי הפיניקי לחרמון[138]), מלבנון, מהבשן ומקפריסין, ובדיה הם שש ממצרים ותכלת וארגמן מאלישה.[139] עיקר הקינה בתיאור קשריה הענפים של צור: הנביא מונה ערים וארצות רבות וכותב מה היו קשריהם עם צור. אנשי הערים הפיניקיות הגדולות צידון, ארוד וגבל היו בעלי תפקידים שונים למענה, פרס, לוד ופוט היו לה חיל משמר, וארצות רבות אחרות מסביב לים התיכון ובתחומי המזרח הקרוב הקדום סחרו איתה בסחורות שונות ויקרות, אותן מפרט יחזקאל.[140] בסוף הפירוט מזכיר יחזקאל את אניות תרשיש, וחוזר לדימוי צור לאניה אותה אנשים רבים השיטו במאמץ רב.[141] כל אנשי האניות, על תפקידיהם, מתוארים מתאבלים ומקוננים על חורבן צור, ושוב חוזר תיאור האיים ומלכיהם מתאבלים.[142] הקינה נחתמת בפסוק: ”בַּלָּהוֹת הָיִית, וְאֵינֵךְ עַד־עוֹלָם” (יחזקאל, כ"ז, ל"ו).

הקינה הבאה פונה ל"נגיד צֹר" – הכוונה למלך צור, לא למלך מימי יחזקאל או מלך מסוים אחר, אלא מלך כסמל למדינתו.[143] בקינה הראשונה, יחזקאל, המדבר בשם יהוה, אומר כי נגיד צור נעשה יהיר וחשב עצמו לאל.[144] הדובר מסכים שנגיד צור אכן חכם מאוד, ובזכות חכמתו התנהל בתבונה רבה והצליח, אך הדבר גרם לו ליהירות.[144] הכתוב ”הִנֵּה חָכָם אַתָּה מדנאל” (יחזקאל, כ"ח, ג') מצביעה על הדמות הכנענית־אוגריתית דנאל (באוגריתית: 𐎄𐎐𐎛𐎍, דנאִל) מעלילת אקהת. בשל גובה־לבו, מביא יהוה על צור זרים שישחיתוה ויחריבוה, ונגיד צור יהיה ביד הורגיו אדם ולא אל.[145] הביטוי ”מוֹתֵי עֲרֵלִים תָּמוּת בְּיַד זָרִים” (יחזקאל, כ"ח, י') מצביע על כך שעד התקופה ההלניסטית נהגו הפיניקים למול את עצמם (כפי שמעיד גם הרודוטוס[146]).[145]

הכתרת זמרי־ליםתמשיח בו מתואר המלך האמורי זמרי־לים מקבל את סמלי המלוכה מהאלים במבנה באמצע גן עם חיות מיתולוגיות, ביניהן כרובים; למטה נראות שתי דמויות מחזיקות כדים מהם בוקעים נהרות בארבעה ראשים, בדומה לנערות הבוקעים מגן עדן. החומר המיתולוגי בציור הושווה לסיפור גן עדן, ובעיקר לתיאור מלך צור בו.[147]

החלק האחרון הנוגע ישירות לצור הוא הקינה השנייה למלך צור, גם היא בשם יהוה. הקינה נפתחת בדברי הלל ושבח למלך צור – הוא מתואר כמושלם, חכם, יפהפה, ויושב בגן עדן, מסוכך[148] באבני חן שונות ויקרות (לדימוי זה יש זיקה לאגדות שונות מהאזור) שנוצרו במיוחד בשבילו.[145] מלך צור מעוטר בתואר רב־משמעות: ”אַתְּ כְּרוּב מִמְשַׁח הַסּוֹכֵךְ” (יחזקאל, כ"ח, י"ד). הסמליות של כס הכרובים, המוכר מהאמנות הפולחנית הפיניקית, ככס מלכותי באה לידי ביטוי בתואר זה.[149] עדיה חורון שיער שהמילה "ממשח" מרמזת, לאור הסחר הענף של צור בצפון אפריקה (באמצעות קרתחדשת) ומערבה, לשם אימזיע'ים, שבין צורותיו (בעיקר בקרב הטוארג) נמצאות גם גרסאות מהשורש מ־ש־ע' (כמו I-mušaɣ, אי־מושע').[150] הדבר מתבסס גם על זיהוי גן עדן בצפון אפריקה, ומציאת היסוד באגדת גן עדן והגירוש ממנו באירועי המדבור של הסהרה,[151] שכפו על יושבי האדמות הפוריות שהפכו למדבר לנדוד מזרחה.[150] הנמשל הוא שמלך צור מסוכך, מגן על ארצות־חסותו,[145] ובכך מתקבל על הדעת זיהוי משמעות המונחים במערב, שם התרכז עיקר הסחר הצורי.[150] יהוה שם את מלך צור, הכרוב, בהר קודש, ובניגוד לקינה הקודמת המאשימה את מלך צור ביוהרה בחושבו עצמו לאלוהים, פה נאמר במפורש ”אֱלֹהִים הָיִיתָ” (יחזקאל, כ"ח, י"ד), כלומר הוא שלט בגן כאלוהים השולטים בעולם.[145] אז נאמר על מלך צור שהיה תמים מיום היבראו, עד שנמצאה בו עוולה (מוסבר כי בשל סחרו הרוב מידותיו הושחתו), ובכך הוא מדומה לאדם הראשון שנברא ושגורש מהר האלוהים בשל חטאו.[145] האשמת המלך בגובה לב בשל יופיו וחכמתו חוזרת, ונאמר שהמלך יושפל לעיני מלכים אחרים, ומאחר שמסחרו חילל את מקדשיו, אש תאכל אותו.[152] גם קינה זאת נחתמת במילים ”בַּלָּהוֹת הָיִיתָ, וְאֵינְךָ עַד־עוֹלָם” (יחזקאל, כ"ז, ל"ו).

החלק הבא של הנבואה לא נוגע לצור אלא לצידון, מנבא את חורבנה האלים, ובכך לא יהיה עוד לישראל מכאוב.[152] החלק האחרון מנבא, בלי קשר ישיר לנבואות והקינות הקודמות, קיבוץ בית ישראל הגולים וישיבתם הבטוחה בארץ.[153]

אזכורים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בטקסטים הספרותיים של המקרא מוזכרת צור גם בספרים נוספים. בזכריה מוקדשת לה נבואת חורבן נוספת המנבאת כי צי האוניות שלה יוכה והיא תישרף, על אף שבנתה חומות כנגד מצור. צמד המילים המליצי כסף־חרוץ מוכר גם מכתובות פיניקיות, מהספרות האכדית וכן למכביר בשירה האוגריתית.[154]

"צֹר וְצִידוֹן, כִּי חָכְמָה מְאֹד. וַתִּבֶן צֹר מָצוֹר, לָהּ; וַתִּצְבָּר־כֶּסֶף, כֶּעָפָר, וְחָרוּץ, כְּטִיט חוּצוֹת. הִנֵּה אֲדֹנָי יוֹרִשֶׁנָּה, וְהִכָּה בַיָּם חֵילָהּ; וְהִיא, בָּאֵשׁ תֵּאָכֵל. " (זכריה, ט', ב'ד')

מבנה העיר כיום[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר בנויה מאי המוקף משלושת צדדיו בים ומחובר לחוף בגשר יבשתי מלאכותי.

  • המפרץ הצפוני שיוצר הגשר היבשתי קרוי בחר אל־מברכה
  • המפרץ הדרומי של האי קרוי בחר א־צליב
  • בדרום ישנה לשון יבשה סלעית הנכנסת אל תוך הים בשם ראס מינת רצץ

בתוך האי בנויה העיר העתיקה של צור, הבנויה בצפיפות רבה. העיר בנויה לאורך החוף הצפוני, ובמזרח העיר, בתוך שכונת "ביות אלבס", עברה מסילת הרכבת שבין ארץ ישראל ללבנון. בצפון האי מצוי המגדלור, "אל־מנארה", של מזח הדייגים של צור המצוי מזרחית למגדלור.

לאחר שנת 1948 הוקמו באזור צור שלושה מחנות פליטים גדולים: אל בץ, בורג' א־שמאלי ורשידיה, על מנת לקלוט את המוני הפליטים שברחו מארץ ישראל.

אתרים חשובים[עריכת קוד מקור | עריכה]

שלט המוצב בסמוך לעיר העתיקה של צור בהתאם להוראות אמנת האג להגנת נכסי תרבות בעת עימות מזוין
  • בעיר העתיקה ישנם שרידים של קתדרלה מהתקופה הצלבנית, כנסייה קתולית עתיקה וכן מסגד גדול.
  • בשכונת "ביות אל באס" ישנו אתר ארכאולוגי ובו קשת ניצחון ואמת מים מהתקופה הרומית. מעט מדרום לשכונה מצויים שרידי ההיפודרום העתיק של העיר, אתר מתקופת השלטון הרומאי.
  • ממזרח לעיר ישנו קבר הקדוש למוסלמים הקרוי "נבי מעשוק", אך אין ידוע מיהו.
  • דרומית לעיר ישנם מעיינות מים המובילים אל בריכות הקרויות "בריכות שלמה". האגדה מספרת שאלה הבריכות המופיעות בשיר השירים, ד', ט"ו: "מעין גנים, באר מים חיים ונוזלים מן לבנון".

יהודים בצור[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתובת רחוב נזכרות ב"תחום צור" העיירות שצת, בצת, פי מצובה, חנותה (עלייתה – העליונה, וארעייתה – הארצית, התחתונה), ביברה, ראש מייה (אנ'), אמון ומזה, כעיירות האסורות לעניין חובת קיום המצוות התלויות בארץ.

לאחר כיבוש ירושלים על ידי הסלג'וקים ב־1073 עבר מרכז ההנהגה היהודי שנותר בארץ ישראל בדמות ישיבת ארץ ישראל אל צור. הישיבה התקיימה בצור בראשות אביתר גאון וברחה משם בעת שהתקרבו הצלבנים לעיר ב־1096. בנימין מטודלה מצא בה כ־500 יהודים. הוא מספר שיש "להם שם ספינות ליהודים בים" ושיש שם "יהודים אומני (זכוכית) הטוב הנקרא זכוכית צור, החשוב בכל הארצות".[155] ישנו דיווח בודד משנת 1656 על קיומו של יישוב יהודי בעיר באמצע המאה ה־17.[156] דיווחים משנת 1839 מספרים על קיומה של קהילה יהודית בעיר, שחלקם הגיע מחוף אלג'יר ורובם פליטי רעידת האדמה בצפת ב־1837. אחד הדיווחים הוא מאת מיסיונר אנגלי, שמספר כי שוחח עם הילדים היהודים בעברית.[157] הנרי בייקר טריסטראם שערך מסע בארץ ישראל בשנים 1863–1864 מספר בספרו על יהודי צור שניסו לסחור עמו במטבעות זהב עתיקים.[158]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "ערבים" בכתובות האשוריות הם לא יסוד אתני או תרבותי, אלא תואר לאנשי המדבר הנודדים ככלל.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 318 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  2. ^ 1 2 3 4 ערד חגי, מיכל ארצי, על מקור שיטת הבנייה באבני גזית בים, ארץ־ישראל כט, 2009, עמ' 180
  3. ^ 1 2 Renan, Ernest (1864). Mission de Phénicie. Paris: Imprimerie Impériale., p. 569
  4. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 160, 193
  5. ^ 1 2 הרודוטוס, היסטוריות, 2.44 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  6. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 193–194
  7. ^ פאוסניאס, תיאורה של יוון, ספר 5, פרק 25, פסקות 12–13
  8. ^ יוסטינוס, ספר 18 פסקה 3 (ראו במקור הלטיני ובתרגום לאנגלית); יש לציין שבעוד שמלחמת טרויה מתוארכת למאה ה־11 לפנה"ס, קיימות עדויות לקיום העיר צור מהמאה ה־14 לפנה"ס (ראו בפרק תקופת הברונזה)
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.3.1
  10. ^ KTU2 1.14 IV (מתוך עלילת כרת)
  11. ^ UT 2059, KTU2 2.38
  12. ^ UT 2063, KTU2 2.40
  13. ^ Daniel Arnaud, Une lettre du roi de Tyr au roi d'Ougarit : milieux d'affaires et de culture en Syrie à la fin de l'âge du bronze récent, Syria. Archéologie, Art et histoire 59, 1982, עמ' 101–107 doi: 10.3406/syria.1982.6749
  14. ^ KTU2 5.22
  15. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתבים EA 146-155
  16. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – למשל מכתב EA 146, עמ' 606–607; מכתב EA 148, עמ' 612–615
  17. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – למשל בסוף מכתב EA 147, עמ' 610–613
  18. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 148, עמ' 612–615
  19. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 149 (אנ'), עמ' 614–621; בקשה להצלת אוסו נמצאת גם במכתב EA 150
  20. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 149 (אנ'), עמ' 614–621
  21. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 151, עמ' 622–627
  22. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 152, עמ' 626–631
  23. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 154, עמ' 630–633
  24. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 155, עמ' 632–639
  25. ^ Jörgen A. Knudtzon, Die El-Amarna-Tafeln, mit Einleitung und Erläuterungen, J. C. Hinrichs’schke Buchhandlung, 1915 – מכתב EA 153, עמ' 630–631
  26. ^ מגילת ון אמון באתר רשפים
  27. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.9, יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.171.18 – לפי דיוס ומנאנדרוס מאפסוס
  28. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 325–326
  29. ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3, יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.171.18
  30. ^ 1 2 3 4 משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 23
  31. ^ ספר שמואל ב', פרק ה', פסוק י"א; ספר דברי הימים א', פרק י"ד, פסוק א'; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 7.3.2
  32. ^ ספר דברי הימים א', פרק כ"ב, פסוק ד'; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 7.14.1
  33. ^ ספר מלכים א', פרק ה', פסוקים ט"וכ"ה; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.68.2.7, 8.2.9, 8.5.3; ראו בניסוח אחר בספר דברי הימים ב', פרק ב', פסוקים ב'ט"ו
  34. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.8
  35. ^ ספר מלכים א', פרק ה', פסוקים כ"ול"ב; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.2.9
  36. ^ ספר מלכים א', פרק ז', פסוקים י"גמ"ה; ספר דברי הימים ב', פרק ד', פסוקים י"אט"ז; ראו גם בגרסה מעט שונה אצל יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.3.4
  37. ^ ספר דברי הימים ב', פרק ב', פסוקים י"בי"ג
  38. ^ ארכיטקטורה פיניקית באתר World History Encyclopedia
  39. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 142
  40. ^ ספר מלכים א', פרק ט', פסוקים י"אי"ג; ראו גם ספר דברי הימים ב', פרק ח', פסוק ב', יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.5.3
  41. ^ ספר מלכים א', פרק ט', פסוקים כ"וכ"ח, פרק י', פסוק י"א; ספר דברי הימים ב', פרק ח', פסוק י"ח, פרק ט', פסוק י'; יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.6.4
  42. ^ ספר מלכים א', פרק י', פסוק כ"ב, ספר דברי הימים ב', פרק ט', פסוק כ"א
  43. ^ מאיר הלל בן־שמאי, "ארגמן צורי", בתוך האנציקלופדיה העברית, כרך ה' (אסלמית, אמנות – ארֶצו), תשי"ח, טורים 659–660
  44. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.7.3
  45. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.7.5
  46. ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.18 (ראו במקור היווני) – לפי מנאנדרוס מאפסוס
  47. ^ 1 2 3 יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 8.13.1 (ראו גם במקור היווני)
  48. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 327
  49. ^ 1 2 משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 24
  50. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.6.6
  51. ^ George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, עמ' p. 277, No. 409; Pl. XXXIII: 6
  52. ^ 1 2 נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 189
  53. ^ 1 2 ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 329
  54. ^ CIS I 617, 2020
  55. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפיניקיות, דביר, 1942, עמ' 162, 192
  56. ^ KTU2 4.102 ואולי 4.132
  57. ^ KTU2 4.69 II, 4.339, 4.778
  58. ^ Hayim Tadmor, The Historical Inscriptions of Adad-Nirari III, Iraq 35, 1973, עמ' 148–149 doi: 10.2307/4199961
  59. ^ Stephanie Page, A Stela of Adad-nirari III and Nergal-ereš from Tell al Rimah, Iraq 30, 1968, עמ' 139–153 doi: 10.2307/4199848
  60. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 37-38
  61. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 46-47, 70, 77
  62. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 123, 133
  63. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 131
  64. ^ Hayim Tadmor, Shigeo Yamada, The Royal Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King Of Assyria (744-727 BC) And Shalmaneser V (726-722 BC), Kings of Assyria, Eisenbrauns, 2011, עמ' 87
  65. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 9.14.2
  66. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 57 (הקטע חוזר גם בעמ' 142, 350, 386, 420)
  67. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 63
  68. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 226
  69. ^ Grant Frame, The Royal Inscriptions of Sargon II, King of Assyria (721–705 BC), Eisenbrauns, 2021, עמ' 82 (הקטע חוזר גם בעמ' 107-108)
  70. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 64 (הקטע חוזר גם בעמ' 114, 131, 175 ו־192) וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 183, 188, 238
  71. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 67 (הקטע חוזר גם בעמ' 99, 119 ו־137)
  72. ^ A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 1, Eisenbrauns, 2012, עמ' 164-165 וכן A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The royal inscriptions of Sennacherib, king of Assyria (704-681 BC). Part 2, Eisenbrauns, 2014, עמ' 82-83
  73. ^ 1 2 Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 16-17, 28, 48-49
  74. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 23-24 (הקטע חוזר גם בעמ' 46)
  75. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 87
  76. ^ Erle Leichty, The Royal Inscriptions of Esarhaddon, King of Assyria (680-669 BC), Eisenbrauns, 2011, עמ' 135
  77. ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 116–117 (הקטע חוזר בעמ' 141–142). יש לציין שחלק זה מהמסע הראשון של אשורבניפל לא מופיע בתיאורי המסע המוקדמים, והוא נוסף לאחר שהמלך ערך מחדש את הספרי שנותיו (על כך ראו בעמ' 107).
  78. ^ לאחר השכתוב השני של ספרי שנות אשורבניפל מוספר המסע כמסע השני של המלך, ראו Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 182
  79. ^ 1 2 3 4 5 6 Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, הקטע בגרסה הראשונה מופיע בעמ' 61–62 ו־86–87, בגרסה שנייה מורחבת מעט מופיע בעמ' 120–121, 144–145 ו־169–170, בגרסה שלישית מקוצרת בעמ' 193–194, בגרסה רביעית המרחיבה את הגרסה הראשונה בעמ' 236–237, בגרסה חמישית מקוצרת בעמ' 268 ו־276, ובגרסה הששית המקוצרת ביותר בעמ' 305
  80. ^ Jamie Novotny, Joshua Jeffers, The Royal Inscriptions of Ashurbanipal (668–631 BC), Aššur-etel-ilāni (630–627 BC), and Sîn-šarra-iškun (626–612 BC), Kings of Assyria, Part 1, Eisenbrauns, 2018, עמ' 260
  81. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 10.11.1
  82. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.161 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  83. ^ 1 2 יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, 1.21
  84. ^ לכדים דומים ראו: Maria Eugenia Aubet, Francisco J. Núñez, Networking Patterns of the Bronze and Iron Age Levant, ACPP, 2008, פרק Cypriot imports from the Phoenician cemetery of Tyre al-Bass, עמ' 75
  85. ^ ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 55, 335, 348
  86. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 7.44, 7.96, 7.99, 7.100 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  87. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 8.67 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  88. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.112 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  89. ^ Agnès Cabrol, Amenhotep III le magnifique, Rocher, 2000, Part II, Ch. 1, מסת"ב 2-268-03583-2
  90. ^ פאוסניאס, תיאורה של יוון, ספר 5, פרק 25, פסקות 12–13
  91. ^ אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 318–319 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  92. ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 319 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  93. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 41 – לפי KAI 18
  94. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, 1942, עמ' 44-45
  95. ^ 1 2 Nicholas Vella, Defining Phoenician Religious Space: Oumm el-'Amed Reconsidered, Ancient Near Eastern Studies 37, 2000, עמ' 34 doi: 10.2143/anes.37.0.1081
  96. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 13.9.3
  97. ^ stèle ; objet votif (AO 4821), באתר אתר מוזיאון הלובר
  98. ^ stèle ; objet votif (AO 1001), באתר אתר מוזיאון הלובר
  99. ^ 1 2 3 4 אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 321 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  100. ^ fibule (Bj 2230), באתר אתר מוזיאון הלובר
  101. ^ Sébastien Ronzevalle, Le "Trône d’Astarté", Mélanges de la Faculté Orientale (Beirut) 3 (1909), 755–783, pls 9–10
  102. ^ Sébastien Ronzevalle, Note sur un monument phénicien de la région de Tyr, Comptes rendus des séances de l'Académie des Inscriptions et Belles-Lettres 51, 1907, עמ' 589–598 doi: 10.3406/crai.1907.71970
  103. ^ monument (AO 4565 ; AO 4613), באתר אתר מוזיאון הלובר
  104. ^ נחום סלושץ, אוצר הכתובות הפניקיות, דביר, תש"ב, עמ' 189
  105. ^ סטראבון, גאוגרפיקה, ספר xvi פרק 2 סעי' 23; ראו המקור ביוונית ותרגום לאנגלית.
  106. ^ 1 2 3 אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 66
  107. ^ ראו למשל מטבע צורי ועליו קונכייה וענף דקל. על מטבעות רבים מצור הוטבעו קונכיות, וראו גם כאן.
  108. ^ E. A. Speiser, The Name Phoinikes, Language. Journal of the Linguistic Society of America 12 no. 2, April-June 1936, עמ' 121-26
  109. ^ למשל במטבעות מארוד, מצידון, מטריפולי, ומצור
  110. ^ Irit Ziffer, Western Asiatic Tree-Goddesses, Egypt and the Levant XX, 2010, עמ' 416
  111. ^ לוקיאנוס מסאמוסאטה, אודות האלה הסורית, 14.
  112. ^ אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 320 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  113. ^ אריה קינדלר, מיטבעת צור, המקור העיקרי בימי־קדם של מטבעות־כסף בארץ־ישראל, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה ח', 1967, עמ' 322 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
  114. ^ Monnaie : Didrachme, argent, Tyr, Phénicie, Démétrios II Nikator, באתר BnF Catalogue général (בצרפתית)
  115. ^ Monnaie : Tétradrachme, argent, Tyr, Phénicie, באתר BnF Catalogue général (בצרפתית)
  116. ^ אריה ל. בן-אלי, יוסף רינגל ויעקב משורר, אניות וחלקי אניות על מטבעות עתיקים א, קרן המוזיאון הימי הלאומי, 1975, עמ' 64: ΓΣ ΑΥ ΙΕΡΑΣ 𐤋𐤑𐤓”, "(ביוונית:) שנת 203 עיר מקלט קדושה, (בפיניקית:) לצר", שנת 77/78 לספירה
  117. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, 14.4.2; יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.7.3
  118. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, 1.21.11
  119. ^ Monnaie : Bronze, Tyr, Phénicie, Hadrien, באתר Gallica (בצרפתית)
  120. ^ Monnaie : Bronze, Tyr, Phénicie, Septime Sévère, באתר Gallica (בצרפתית)
  121. ^ Tyros, 238-244 n. Chr., באתר Münzkabinett, Staatlice Museen zu Berlin (בגרמנית)
  122. ^ ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך 6, חלק א, פרק 3 (כתב: משה גיל), עמ' 68.
  123. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 82
  124. ^ אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים - מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 82–83
  125. ^ משה אילת, תרשיש בישעיהו כג ובהיסטוריה, שנתון לחקר המקרא והמזרח הקדום י, 1986, עמ' 30
  126. ^ 1 2 3 אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 83
  127. ^ הבתולה שהיא בת צידון (בתמורה ולא בסמיכות, בדומה לבתולת ישראל ובתולת בת ציון המקראיות ולבתולת ענת האוגריתית), ראו צבי ושפרה רין, עלילות האלים, ענבל, 1996, עמ' 121; צידון טבעה על מטבעותיה את הכתובת "צדן אם צר", כלומר צידון אם צור, ראו George Francis Hill, Catalogue of the Greek Coins of Phoenicia, Arnaldo Forni - Editore, 1965, עמ' lxxvii–cxvi
  128. ^ אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 83–84
  129. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 84
  130. ^ אליה שמואל הרטום, ישעיה, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 85
  131. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 84–85
  132. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 85
  133. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 12 – תוך הפניה לבנימין מזר
  134. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 86
  135. ^ Renan, Ernest (1864). Mission de Phénicie. Paris: Imprimerie Impériale., p. 607
  136. ^ 1 2 3 4 5 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 87
  137. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 87–88
  138. ^ ספר דברים, פרק ג', פסוק ט'
  139. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 88
  140. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 89–90
  141. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 90–91
  142. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 91–92
  143. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 90
  144. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 92
  145. ^ 1 2 3 4 5 6 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 93
  146. ^ הרודוטוס, היסטוריות, 2.104 (ראו במקור היווני ובתרגום לעברית)
  147. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל – צלומים ומפות מקוריים בצבעים, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 31
  148. ^ כלומר "שמסוככים עליו", תחת סכך
  149. ^ Renan, Ernest (1864). Mission de Phénicie. Paris: Imprimerie Impériale., p. 704
  150. ^ 1 2 3 ע. ג. חורון, קדם וערב, דביר, 2000, עמ' 149
  151. ^ להרחבה ראו בויקיפדיה האנגלית: Sahara#Desertification and prehistoric climate, African humid period, North African climate cycles, Prehistoric North Africa
  152. ^ 1 2 אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 94
  153. ^ אליה שמואל הרטום, יחזקאל, יבנה, 1989, תורה נביאים כתובים – מפורשים פרוש חדש בצרוף מבואות, עמ' 95
  154. ^ יצחק אבישור, כתובות פיניקיות והמקרא, א. רובינשטיין, 1979, עמ' 65–66
  155. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 96.
  156. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 348.
  157. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, עמ' 502, 514.
  158. ^ הנרי בייקר טריסטראם מסע בארץ ישראל, פרק שלישי, עמ' 49.