דילוג איים
דילוג איים (באנגלית: Leapfrogging מילולית: קפיצת מדרגה) ידוע גם בשם קפיצת איים, הייתה אסטרטגיה צבאית אמפיבית שהופעלה על ידי בעלות הברית במהלך המערכה באסיה ובאוקיינוס השקט נגד יפן במלחמת העולם השנייה, הרעיון המרכזי היה לעקוף איי אויב מבוצרים במקום לנסות לכבוש כל אי בדרך, הנימוק היה שאפשר פשוט לנתק את האיים האלה משרשרת האספקה שלהם מה שיגרום לכניעתם במקום לכבוש אותם, ובכך להאיץ את ההתקדמות ולצמצם אובדן של חיילים וציוד.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד סוף המאה ה-19, לארצות הברית היו כמה אינטרסים במערב האוקיינוס השקט להגן עליהם; כלומר, גישה לשוק הסיני ולמושבותיו הפיליפינים וגואם, שארצות הברית זכתה בו כתוצאה ממלחמת ארצות הברית–ספרד ב-1898, לאחר ניצחונה של יפן במלחמת סין–יפן הראשונה ובמלחמת רוסיה-יפן, החלה ארצות הברית לראות ביפן איום פוטנציאלי על האינטרסים שלה במערב האוקיינוס השקט,[1] אנטגוניזם זה התעצם בשל התנגדותה של יפן לניסיון לספח את הוואי לארצות הברית[2] וכן בשל התנגדותה של יפן לאפליה של מהגרים יפנים הן בהוואי[3] והן בקליפורניה.[4] כתוצאה מכך, כבר ב-1897 החל הצי האמריקני לנסח תוכניות מלחמה נגד יפן, שבסופו של דבר זכו לשם הקוד "תוכנית מלחמה אורנג' ", תוכנית המלחמה של 1911, שנוסחה תחת אדמירל המשנה ריימונד פ. רוג'רס, כללה אסטרטגיית דילוג על איים להתקרבות ליפן.[5]
לאחר מלחמת העולם הראשונה, חוזה ורסאי העניק ליפן מנדט על מושבות גרמניות לשעבר במערב האוקיינוס השקט - ספציפית, איי מריאנה, איי מרשל ואיי קרוליין, אם האיים הללו היו מבוצרים, יפן תוכל באופן עקרוני למנוע מארצות הברית גישה לאינטרסים שלה במערב האוקיינוס השקט. לכן בשנת 1921, מייג'ור ארל הנקוק אליס מחיל הנחתים האמריקאי ניסח את "תוכנית 712, פעולות בסיס מתקדם במיקרונזיה", תוכנית למלחמה נגד יפן אשר עדכנה את "תוכנית המלחמה אורנג' " על ידי שילוב טכנולוגיה צבאית מודרנית (צוללות, מטוסים וכו') ששוב כללה אסטרטגיית דילוג על איים, זמן קצר לאחר מכן, הסופר הבריטי הקטור צ'ארלס בייווטר, פרסם את הסיכוי למלחמה יפנית-אמריקאית בספריו "כוח ים באוקיינוס השקט" (1921)[6] ו"מלחמת האוקיינוס השקט הגדולה" (1925), אשר פירטו אסטרטגיית דילוג איים. הספרים נקראו לא רק על ידי אמריקאים אלא על ידי קצינים בכירים של הצי היפני הקיסרי,[7] שהשתמשו ב"דילוג על איים" במתקפותיהם בדרום מזרח אסיה ב-1941 וב-1942.
נימוק ושימוש[עריכת קוד מקור | עריכה]
אסטרטגיה זו הייתה אפשרית בין השאר משום שבעלות הברית השתמשו בהתקפות צוללות ומטוסים כדי לבצע הסגר ולבודד בסיסים יפניים, להחליש את החיילים שלהם ולהפחית את היכולת היפנית לאספקה מחדש. לפיכך, חיילים באיים שעקפו, כמו הבסיס העיקרי ברבאול, היו חסרי תועלת למאמץ המלחמה היפני. הגנרל דאגלס מקארתור תמך מאוד באסטרטגיה זו במאמץ שלו להחזיר את הפיליפינים מהכיבוש היפני, אסטרטגיה זו החלה להיות מיושמת בסוף 1943 במבצע גלגל עגלה[8] בעוד מקארתור טען שהמציא את האסטרטגיה, היא יצאה בתחילה מהצי,[8] בעוד אסטרטגיה זו קדמה למלחמת העולם השנייה בעשורים רבים, מקארתור היה מפקד הראשון של בעלות הברית שתרגל זאת במהלך המתקפה של בעלות הברית בתיאטרון הפסיפיק.
מבצע גלגל עגלה של מקארתור, מבצע פזיז ומבצע רדיפה היו השיטות המוצלחות הראשונות של בעלות הברית של דילוג איים במונחים של נחיתה על חופים עם שמירה קלה ונפגעים נמוכים מאוד, אך ניתוק חיילים יפנים במרחק מאות קילומטרים מנתיבי האספקה שלהם. מקארתור אמר כי הגרסה שלו לדילוג איים הייתה שונה ממה שהוא כינה אי-דילוג, שזה היה הסגנון המועדף על אזור מרכז האוקיינוס השקט בפיקודו של אדמירל צ'סטר נימיץ, שהעדיף תקיפות ישירות על חופים ואיים מוגנים בכבדות שהובילו לנפגעים מסיביים עבור חלקות אדמה קטנות כל כך. כמו ב-קרב איוו ג'ימה, קרב טאראווה, הקרב על גואם, הקרב על סאיפאן, הקרב על פלליו, קרב קווג'לין וקרב אוקינאווה, מקארתור עבד יחד עם אדמירל וויליאם האלסי, מפקד אזור דרום האוקיינוס השקט אך כפוף למקארתור במבצע Cartwheel, בשכלול דילוג האיים.[9]
יתרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
דילוג איים תאפשר לכוחות ארצות הברית להגיע ליפן במהירות ולא לבזבז את הזמן, כוח האדם והאספקה כדי לכבוש כל אי שבידי יפן בדרך. זה ייתן לבעלות הברית את יתרון ההפתעה ויוציא את היפנים מאיזון,[10] אסטרטגיית הדילוג הכוללת תכלול שני חודים. כוח בראשות נימיץ, עם כוח יבשתי קטן יותר וצי גדול יותר, יתקדם צפונה לכיוון האי ויתפוס את איי גילברט ואיי מרשל ואיי מריאנה, בדרך לכיוון איי בונין,[11] הכוח הדרומי, בראשותו של מקארתור ועם כוחות יבשה גדולים יותר, ייקח את איי שלמה, גינאה החדשה, ארכיפלג ביסמרק, ויתקדם לעבר הפיליפינים.[11]
חסרונות[עריכת קוד מקור | עריכה]
הכוחות היפניים שדולגו היו צפויים להיות לא יעילים ולרעוב תוך מספר חודשים, אך זה לא קרה. הם טיפחו גנים באמצעות זרעים וציוד שיובאו במטוסים ובצוללות ועבדו עם כוח אדם מקומי, ונשארו חזקים ומאורגנים היטב. ואף היה להם יכולת לפעולות התקפיות, ועשו התקפות נגד נגד הכוחות האמריקאים בקרב על נהר דריניומור ובהתקפת הנגד של בוגנוויל, הכוחות היפניים הללו ריתקו למקומם שש דיוויזיות אמריקאיות, ואיימו להפוך את הצבא האמריקני לבלתי יעיל מבחינה אסטרטגית.
הם לא רדפו אחרי כוחות יפנים מובסים ועסקו בסיורים מועטים מעבר למתחם ההגנה שלהם, מה שאפשר ליפנים המובסים להתארגן מחדש. זה גם השאיר את המקומיים נתונים לחסדיהם של היפנים. כאשר מקארתור חזר לפיליפינים, הוא זנח את אסטרטגיית דילוג האיים לטובת מדיניות השמדה מוחלטת של הכוחות היפנים, בעיקר על בסיס ציווי פוליטי של שחרור הפיליפינים. הכוחות האוסטרליים שחררו את חיל המצב האמריקאי בסוף 1944 וניהלו התקפות נגד היפנים בבוגנוויל ובאיאטפה.[12]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Asada, Sadao (2006). From Mahan to Pearl Harbor: The Imperial Japanese Navy and the United States. Annapolis, Maryland, USA: Naval Institute Press. ISBN 9781557500427.
- Collier, Basil (1967). The Second World War: a Military History. New York: William Morrow & Co.
- Long, Gavin (1963). The Final Campaigns. Canberra: Australian War Memorial. OCLC 1297619. נבדק ב-25 במרץ 2019.
{{cite book}}: (עזרה)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Asada 2006, pp. 11, 18.
- ^ On this occasion, Japan sent the cruiser Naniwa to Honolulu, Hawaii; the Naniwa arrived at Hawaii on February 23, 1894. See: William L. Neumann, "The First Abrasions" in: Ellis S. Krauss and Benjamin Nyblade, ed.s, Japan and North America: First contacts to the Pacific War, Volume 1, (London, England: RouteledgeCurzon, 2004), page 114.
- ^ Asada 2006, p. 10.
- ^ Asada 2006, pp. 10, 11, 18, 20.
- ^ Asada 2006, pp. 12–13, 22.
- ^ Bywater, Hector C. (1921). Sea-power in the Pacific: A Study of the American-Japanese Naval Problem. London, England: Constable and Co., Ltd.
- ^ Honan, William H (דצמ' 1970). "Japan Strikes: 1941". American Heritage. 22 (1): 12–15, 91–95.
{{cite journal}}: (עזרה) - ^ 1 2 Roehrs & Renzi 2004, p. 122.
- ^ https://history.army.mil/html/books/005/5-5/CMH_Pub_5-5.pdf. Retrieved 14 April 2021
- ^ Roehrs & Renzi 2004, p. 119.
- ^ 1 2 Collier 1967, p. 480.
- ^ Long 1963, pp. 66–69.