דין (עיתון)
| תדירות | שבועון |
|---|---|
| סוגה | חדשות |
| מו"ל |
אלכסנדר הלוי צדרבוים  |
| תאריכי הופעה | מאי 1869 – 1871 |
| שפה | רוסית |
| מערכת |
אודסה |
| מדינה | האימפריה הרוסית |
  | |
דְיֵן (רוסית: День; עברית: יום) היה עיתון יהודי שיצא לאור בשפה הרוסית. העיתון יצא לאור בעיר אודסה בין מאי 1869 לתחילת קיץ 1871.
רקע וראשיתו של העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]
דין היה בין העיתונים היהודיים הראשונים בשפה הרוסית. הוא החל להתפרסם לאחר שעיתונים יהודים בשפה הרוסית הקודמים, ראזסווייט וציון נחלו כישלון במאמציהם להפוך לבמתם של יהודי האימפריה הרוסית. כנראה הסיבה העיקרית לכשלונם הייתה טמונה בעובדה כי לא היו מספיק דוברי רוסית בקרב היהודים[1].
התנאים שקדמו להופעתו של הדין היו עדיפים על פני תנאיהם של רזסבט וציון. בשנות הששים והשבעים של המאה ה-19 החל, בהתמדה, לגדול מספר יהודים באימפריה הרוסית הדובר את השפה הרוסית. לגידול זה תרמו בתי ספר ממלכתיים המיועדים לילדי יהודים וגם בתי מדרש ממשלתיים בוילנה וז'יטומיר.
גורם נוסף שדחף להופעתו של העיתון היה התפשטות של רגשות אנטישמיים ברחבי האימפריה הרוסית[2]. ביטויים אנטישמיים מצאו כר פורה במאמרי דעה וכתבות אשר התפרסמו על גבי עמודיה של העיתונות הרוסית. בסופו של דבר האווירה האנטי יהודית שהשתררה בעיתונות הרוסית הביאה לכך שהסניף האודסאי של חברת מרבי השכלה החליט להוציא לאור עיתון יהודי בשפה הרוסית. לאחר השתדלותו של סניף חברת מרבי ההשכלה בעיר הבירה, סנקט-פטרבורג, הושג רישיון מהממשלה להדפסתו של העיתון[3]. הסניף באודסה נכנס למשא ומתן עם ש. אורנשטיין בכדי שהאחרון יערוך את העיתון החדש. הוסכם כי תקום ועדה שתפקידה יהיה לעבור על כלל מאמרים המוגשים למערכת העיתון לפרסום[4].
הסניף האודסאי מינה בתור נציגיו במערכת העריכה של עיתון את עמנואל סולובייצ'יק וש. לוינסון, אך במהרה הם התפטרו בגלל חוסר זמן, הם הוחלפו במנשה מרגלית, אליהו אורשנסקי ומיכאל קולישר[4].
הגיליון הראשון של העיתון התפרסם ב-16 במאי 1869.
גישתו של העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]
על פי הודעתם של עורכי העיתון היה דין ממשיך דרכם, ואפילו פעל לפי תוכניותיהם, של שני עיתונים יהודים בשפה הרוסית שקדמו לו, הראזסווייט וציון[5].
אנשי מערכת העיתון האמינו כי יהדות האימפריה הרוסית נמצאת ערב הרחבת זכויותיהם ולשיטתם של אנשי הדין בכדי שיהודים יקבלו שוויון זכויות מלא עליהם להיטמע בחברה הכללית ולעבור רוסיפיקציה מלאה[5][6]. עורכו של דין, עמנואל סולובייצ'יק, האמין כי הצלתה של יהדות רוסיה תגיע בעזרת התמזגותה עם העם הרוסי[7][8].
למרות גישות ההתבוללות של העיתון היו גם גישות מסוימות הביקשו לשמור משהו מן הייחוד היהודי. כאשר עלתה הצעה לבטל את החינוך היהודי-הממלכתי באימפריה הרוסית יצאה מערכת העיתון להגנה על מערכת חינוך זו. החיסרון של מערכת חינוך זו, לדברי עורכי הדיין, היא רמתם של המורים, מורים אלו לא מצליחים להעניק חינוך ראוי כפי[9].
עורכי העיתון עודדו רוסיפיקציה בקרב יהודי רוסיה, אך בשום אופן לא המרת דת וכאשר אחד המורים של בית מדרש לרבנים בווילנה המיר את דתו והשלטונות החליטו שלא לפטרו, עמנואל סולובייצ'יק מחה על כך מעל דפי העיתון[10].
העיתון ותרגום התנ"ך לרוסית[עריכת קוד מקור | עריכה]
המשכילים היהודים באימפריה הרוסית ראו את תרגומו של התנ"ך לרוסית כאמצעי הטוב ביותר כדי לקרב את יהודי רוסיה לאוכלוסייה הכללית, לשיטתם תרגום התנ"ך לרוסית מסוגל לחולל מהפכה ממש, כמו שבזמנו חולל תרגום התנ"ך לגרמנית.
הכנסייה הפרבוסלבית התנגדה לתרגום התנ"ך לרוסית המודרנית, מבחינתה התרגום הלגיטימי היה התרגום לסלאבית עתיקה. ב-1862 נעשה תרגום לרוסית מודרנית אשר יצא לאור בברלין, אך נאסר להפצה ברחבי האימפריה הרוסית.
בסופו של דבר בין השנים 1868–1869 הכנסייה הפרבוסלבית הוציאה לאור תנ"ך בתרגום לרוסית המודרנית. חברת מרבי השכלה ביקשה אישור משלטונות להשתמש בתרגום זה כבסיס, לעשות בו שינויים ולהתאימו לקהל היהודי[10]. כנראה פנייה זו נעשתה ביוזמתו של דניאל חוולסון. חוולסון היה יהודי מומר שהיה פרופסור לשפות שמיות באוניברסיטת פטרבורג בין המתרגמים של התנ"ך לרוסית מטעם הכנסייה.
חוולסון המיר את דתו לנצרות בכדי להתקבל למשרת מרצה באוניברסיטת פטרבורג. הוא ביקש בעצמו להצטרף אל שורותיו של ועד "חברת מרבי השכלה". לא כל חברי הארגון ראו בעין יפה הצטרפותו של יהודי מומר לשורות הארגון, אך היו בכל זאת חברים שראו בחברותו של חוולסון דווקא הזדמנות, מבחינתם הוא יכול להגיע ביתר קלות אל אנשי הממשל והכנסייה מאשר שאר החברים[11].
אחד הקולות הבולטים כנגד חברותו של חוולסון בחברת מרבי ההשכלה היה אדולף לנדאו, כמו כן התנגד לנדאו להפצה של התנ"ך המתורגם לרוסית בידי אנשי הכנסייה הפרובסלבית, לטענתו כל אלו יכלו להרתיע את היהודים לגעת בספר כזה. בסופו של דבר בוטלה הפצת התרגום הכנסייתי של התנ"ך בקרב היהודים, הממשל של האימפריה הרוסית נתן רשות להפיץ בקרב היהודים את התנ"ך בתרגום לרוסית של א. ל. מנדלשטאם[12].
סופו של העיתון[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאורך פעילותו של העיתון, הוא נאלץ להגיב על מאורעות אנטי-יהודיים אשר התרחשו באודסה.
בשנת 1871 התרחשו פרעות ביהודי אודסה אשר נמשכו שלושה ימים, בפרעות אלו נפגעו כ-1,400 יהודים[13]. יחס השלטונות בזמן המהומות האלו היה אדיש, אך יותר מכל היה לעורכי העיתון לקבל את יחסה האדיש של האינטליגנציה הרוסית לאור הפגיעה באוכלוסייה היהודית של אודסה.
אכזבתם של אנשי דיין הייתה קשה, לא רק שתקוותיהם נמוגו, אלא שגם הצנזורה אסרה עליהם לפרסם[13]. עורכי העיתון ניסו לפעול בדרך אחרת כנגד הפורעים. אחיהו אורשנסקי ומנשה מרגלית יחד עם עורך-הדין אלכסנדר פסובר ניסו להאיץ בנפגעים לפעול בדרך המשפטית, אך ניסיונם לא צלח. קבוצה זו ערכה מחקר לגבי הפרעות ושלחה אותו למערכת של מספר עיתונים ליברליים, אך מחקר זה מעולם לא התפרסם בהם[13].
לאור הקשיים והאכזבות האלו החליטו עורכי העיתון על סיום דרכו וסגרו אותו ב-8 ביוני 1871. עם סגירתו של העיתון בא אל קצו הפרק של אודסה בעיתונות היהודית בשפה הרוסית ומרכזה של עיתונות זו עברה אל בירתה של האימפריה סנקט-פטרבורג[14].
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יהודה סלוצקי, העיתונות היהודית-רוסית במאה התשע-עשרה, מוסד ביאליק, 1970.
- יהודה סלוצקי, ה"דיין", העבר, כרך י"א ,עמ' 37 - 52.
- Alexander Orbach, New Voices of Russian Jewry, Leiden, 1980.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ה"דיין", עמ' 37
- ^ ה"דיין", עמ' 39
- ^ העיתונות היהודית-רוסית במאה התשע-עשרה, עמ' 58
- ^ 1 2 New voices of Russian jewry, p. 184
- ^ 1 2 ה"דיין", עמ' 41
- ^ "דיין" 1869, גל' 10, עמ' 151
- ^ ה"דיין", עמ' 43
- ^ "דיין" 1869, גל' 6, עמ' 86
- ^ ה"דיין", עמ' 44
- ^ 1 2 ה"דיין", עמ' 45
- ^ הדיין, עמ' 46
- ^ ה"דיין", עמ' 47
- ^ 1 2 3 העיתונות היהודית-רוסית במאה התשע-עשרה, עמ' 63
- ^ העיתונות היהודית-רוסית במאה התשע-עשרה, עמ' 64