אודסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Gnome-edit-clear.svg ערך זה זקוק לעריכה: ייתכן שהערך סובל מפגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון טעון שיפור או צורך בהגהה, או שיש לעצב אותו.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
אוֹדֵסָה
Одеса
Coat of Arms of Odessa.svg
סמל אודסה
Flag of Odessa.svg
דגל אודסה
Potěmkinovy schody.jpg
מדרגות פוטיומקין
מדינה אוקראינהאוקראינה  אוקראינה
מחוז מחוז אודסהמחוז אודסה אודסה
מחוז משנה Flag of Odessa.svg אודסה
ראש העיר אלכסיי קוסטוסב
תאריך ייסוד 2 בספטמבר 1794
שטח 163 קמ"ר
גובה 40 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 1,080,000 (2008)
 ‑ במטרופולין 1,191,000 (2008)
 ‑ צפיפות 6,141 נפש לקמ"ר (2008)
קואורדינטות 46°28′N 30°44′E / 46.467°N 30.733°E / 46.467; 30.733קואורדינטות: 46°28′N 30°44′E / 46.467°N 30.733°E / 46.467; 30.733
אזור זמן UTC +2
www.odessa.ua
בית האופרה של אודסה
המוזיאון הימי
המוזיאון הארכאולוגי

אוֹדֵסָהאוקראינית: Одеса; ברוסית: Одесса; ביידיש: אָדעס) היא עיר נמל אוקראינית לחוף הים השחור, ומרכז מחוז אודסה. אוכלוסייתהּ מונה כ- 1,016,500 נפש (נכון ל-2015), ובכך היא העיר הרביעית בגודלהּ (מבחינת האוכלוסייה) באוקראינה, אחרי קייב, חרקוב ודניפרו.[1]

אודסה הייתה עיר נמל חופשית מ-1819 ועד 1858. בתקופה הסובייטית היא הייתה עיר הנמל החשובה ביותר של ברית המועצות, וגם בסיס של הצי הסובייטי. ב-1 בינואר 2000 הוכרז הנמל של אודסה כנמל חופשי וכאזור סחר חופשי לעשרים וחמש שנה.

מימיו של נמל אודסה אינם קופאים בחורף, אך הוא בעל ערך צבאי מוגבל בלבד. השליטה של טורקיה על הדרדנלים והבוספורוס איפשרה לנאט"ו לשלוט על התעבורה הימית בין אודסה לים התיכון. למעשה, באודסה יש שני נמלים גדולים: אודסה עצמה, ויוז'ני (שהוא גם נמל נפט בינלאומי חשוב), הנמצא בפרברי העיר. נמל חשוב נוסף, צ'ורנומורסק, נמצא מדרום מערב לאודסה. יחד הם מהווים מרכז תחבורה גדול, המתחבר גם לקווי מסילות ברזל. מפעלי זיקוק ועיבוד הנפט והכימיקלים של אודסה מקושרים לקווי הצינורות האסטרטגיים של רוסיה ושל האיחוד האירופי.

אודסה היא העיר הרביעית בגודלה באוקראינה, ועיר מסחר חשובה. במאה ה-19 הייתה זו העיר השלישית בגודלה באימפריה הרוסית, אחרי מוסקבה וסנקט פטרבורג. בהיסטוריה האדריכלית שלהּ ניכרת השפעה ברורה של הסגנונונות הצרפתיים והאיטלקיים, כמו הברוק, הרוקוקו והגותי, שהיו נפוצים יותר במערב אירופה (על אף שמדינות אלה מעולם לא שלטו שם). אודסה התברכה תמיד באווירה של חופש ומוזיקה קלאסית, ושימשה כחלון לעמי ים התיכון.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יסוד ושנים מוקדמות[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-14 סחרו באזור טטרים קרימאים. החל משנת 1529 הייתה אודסה בשליטתה של האימפריה העות'מאנית. בזמן המלחמה העות'מאנית-רוסית כבשו הכוחות הרוסיים בפיקודו של אדמירל דה-ריבס (אשר היה ספרדי במוצאו) את היישוב הטרטרי ח'אדדזיביי ואת המבצר הטורקי אני-דוניא, ליד מיקומה הנוכחי של העיר.

אודסה נוסדה רשמית ב-1794 כמבצר רוסי ימי על אדמות שנכבשו מטורקיה, כתוצאה מהסכם יאש ב-1792. הצארינה יקתרינה השנייה החליטה לקרוא לעיר על שם המושבה היוונית־רומית העתיקה אודסוס בתרקיה, בעיקר מסיבות פוליטיות, על מנת למשוך סוחרים זרים.

העיר הפכה תוך זמן קצר לסיפור הצלחה גדול. התרחבותה הראשונית הייתה בעיקר הודות לפעילותו של הדוכס ארמאן עמנואל רישליה, ששירת כמושל העיר בשנים 1803–1814. לאחר שברח מהמהפכה הצרפתית הוא שירת בצבאה של יקטרינה כנגד הטורקים. הוא שתכנן את התשתית של העיר ואת צורתה. רישליה נחשב אחד האבות המייסדים של אודסה.

ב-1819 הפכה אודסה לעיר נמל חופשית, מעמד עליו שמרה עד 1879. היא נעשתה לביתם של אוכלוסיות מגוונות, כמו רוסים, אוקראינים, יהודים, יוונים וסוחרים שייצגו לאומים אירופיים רבים. האופי הקוסמופוליטי שלה תועד על ידי המשורר הרוסי הגדול פושקין, שחי בגלות פנימית באודסה בשנים 18231824. במכתביו הוא מספר כי אודסה היא עיר שבה "אפשר להריח את אירופה. מדברים צרפתית ויש עיתונים ומגזינים אירופאים לקריאה".

התרחבותה של אודסה הופסקה בשל מלחמת קרים בשנים 1853 - 1856. בזמן המלחמה הופגזה אודסה על ידי כוחות בריטיים וצרפתיים, אך היא התאוששה בזריזות, והגידול בסחר הפך את אודסה לנמל יצוא החיטה הגדול ביותר ברוסיה. ב-1886 חוברה העיר במסילת ברזל לקייב וחרקוב, וכן ליאשי שברומניה.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1905 פרצה באודסה התקוממות של פועלים, שנתמכה על ידי הצוות של אוניית המלחמה הרוסית פוטיומקין והעיתון איסקרה של לנין. סרטו המפורסם של סרגיי אייזנשטיין משנת 1925 "אוניית הקרב פוטיומקין" מתעד את ההתקוממות, וכולל סצנה שבה מאות אזרחים רוסים נרצחים על מדרגות האבן הגדולות (הידועות בשם מדרגות פוטיומקין), באחת מהסצנות המפורסמות בתולדות הקולנוע. במעלה המדרגות המובילות לנמל, עומד פסל של רישליה. הטבח התקיים למעשה ברחובות הסמוכים, ולא על המדרגות עצמן, אך הסרט גרם לרבים לבקר באודסה על מנת לראות את מקום "הטבח". "מדרגות אודסה" ממשיכות להיות אטרקציה תיירותית באודסה. הסרט נעשה במפעל הסרטים של אודסה, אחד מהאולפנים הוותיקים ביותר בברית המועצות לשעבר.

לאחר המהפכה הבולשביקית ב-1917 ובזמן מלחמת העולם הראשונה, אודסה הוחזקה על ידי מספר קבוצות, כולל ה"צאנטרלנה ראדא" האוקראיני, הצבא הצרפתי, הצבא האדום והצבא הלבן. לבסוף, ב-1920, השתלט הצבא האדום על אודסה ואיחד אותה עם הסובייט האוקראיני, שמאוחר יותר נעשה לחלק מברית המועצות.

תושבי אודסה סבלו מאוד מרעב גדול ששרר בשנים 1921-1922 כתוצאה ממלחמת העולם הראשונה. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבשה אודסה לאחר מצור והוחזקה בידי כוחות גרמניים ורומניים מ־1941 ועד 1944, העיר סבלה הרס רב והרוגים רבים.

כ-280,000 תושבי אודסה, ברובם יהודים, נרצחו או גורשו במהלך המלחמה, במה שקרוי הטבח באודסה. חלקים רבים מאודסה נפגעו באפריל 1944, כאשר הצבא האדום שחרר את העיר. העיר הייתה אחת מארבע הערים הראשונות שקיבלו את התואר "עיר גיבורה" ב־1945.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב־1991, לאחר נפילת ברית המועצות, נעשתה העיר חלק מאוקראינה העצמאית. היום אודסה היא עיר של כ־1.1 מיליון תושבים. התעשייה של העיר כוללת בניית ספינות, זיקוק נפט, כימיקלים, עיבוד מתכות ומזון. אודסה היא בסיס מרכזי של הצי האוקראיני והבסיס של צי הדיג.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודסה נמצאת על גבעות מדורגות, הצופות על מפרץ קטן. מזג האוויר בעיר נוח ויבש (במונחים מזרח אירופים), עם טמפרטורות ממוצעות בינואר של 2- מעלות וביולי של 22 מעלות. באודסה יש רק כ-350 מ"מ גשם בשנה.

השפה העיקרית המדוברת בעיר היא רוסית, אם כי אוקראינית היא השפה הרשמית.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר יש עירוב של לאומים רבים, כאשר העיקרים הם אוקראינים, רוסים ויהודים.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אודסה היא מרכז תיירותי פופולרי, עם מרחצאות רפואיים רבים בתוך העיר ובסביבתה.

למשפחתו של לב טולסטוי היה ארמון בעיר, שעדיין ניתן לבקרו.

רוב בתי העיר מהמאה ה-19 נבנו מאבן גיר שנחצבה בסמוך. המחצבות הנטושות הורחבו מאוחר יותר על ידי מבריחים בני המקום. ההרחבות הרבות יצרו מבוך מסובך של מנהרות תת-קרקעיות מתחת לאודסה, הידועות כ"קטקומבות". כיום הן מהוות אטרקציה לתיירים אוהבי אתגרים.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים החלו להגיע לעיר במחצית המאה ה־19, כאשר העיר הייתה נמל חופשי (משוחרר ממכס), ועסקו בעיקר במסחר זעיר. הקהילה היהודית גדלה משמעותית עד כי ב־1897 הוערכה אוכלוסיית היהודים בכ־165,000 איש, שהיוו 37% מהאוכלוסיית העיר, ובכך הייתה זו הקהילה היהודית הגדולה ברוסיה.

במאה ה־19 התגבשה באודסה תנועת ההשכלה היהודית: יהודים רבים למדו בבתי־ספר רוסיים ובאוניברסיטאות, ונוסד בה בית־ספר יהודי מודרני. בסוף המאה היא נעשתה לבסיס תמיכה חשוב ברעיונות הציונות. בעיר פעלו מלומדים וסופרים ציוניים בולטים, בהם אחד העם, יוסף קלוזנר, מנדלי מוכר ספרים, יהושע חנא רבניצקי וחיים נחמן ביאליק שכתב בה חלק נכבד משיריו.

לא מעט פוגרומים בקהילה היהודית פרצו באודסה בשנים 1821, 1859, 1871, 1882 ו־1905. לאחר הפרעות, ובמיוחד לאחר 1882 ובתום מלחמת העולם הראשונה, היגרו רבים מתושבי אודסה היהודים לארצות אחרות - בעיקר לארצות הברית. חלק מהעוזבים עלו לארץ ישראל. למרות הפוגרומים גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר בזכות היהודים שהגיעו מהאזורים הכפריים.

לאודסה יצא שם רע בקרב היהודים החרדים בתחום המושב, והיא נודעה כעיר ש"אש גיהנום סביב לה", ביטוי המיוחס לרבי משה צבי מסאווראן.[2] באותה תקופה[איזו?] הרב חיים טשרנוביץ ("רב צעיר") התפרסם כרבה של העיר. הרב זוסיא פרידמן היה רב העיר במשך 40 שנים בין תרנ"ז (1897) לתרצ"ז (1937). כן כיהן כרב העיר הרב יוסף הלפרין. בשואה נספו כ-99,000 מתושבי אודסה היהודים.[3]

חנוכיה מוצבת מול מדרגות פוטיומקין בלב העיר מדי חנוכה

בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים גדלה העיר בשיעור גבוה. בין שנות השבעים לשנות התשעים, היגרו רוב יהודי אודסה לישראל, ארצות הברית ומדינות מערביות אחרות. שכונת ברייטון ביץ' בדרום רובע ברוקלין בעיר ניו יורק זוכה לכינוי "אודסה הקטנה"' בגלל מספרם הרב של מהגרים רוסים ואוקראינים החיים בה. כמו כן, נוצרו בתקופה זו קהילות של תושבי אודסה לשעבר במוסקבה ובלנינגרד, בשל הגירה פנימית בקנה מידה גדול.

האוכלוסייה היהודית בעיר מונה אלפים בודדים. בעיר שתי קהילות יהודיות; קהילת חב"ד בראשות הרב אברהם וולף, וקהילה ליטאית ("תקוה") בראשות הרב שלמה בקשט, בנו של הרב חיים מנחם בקשט. בקהילות אלו קיימים גני ילדים ובתי ספר יסודיים, תיכוניים, אוניברסיטה יהודית ובית יתומים .[4][5]

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]