דסואטודו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

דסואטודולטינית: desuetudo) או מנהג מבטל הלכה היא דוקטרינה משפטית שלפיה נורמה שנקבעה בחקיקה ראשית או בחקיקת משנה פוקעת ואינה ניתנת לאכיפה כאשר נוצר נוהג של העדר-אכיפה. חוסר שימוש ארוך ורציף בנורמה נוטל ממנה את תוקפה, לפחות במובן זה שמערכת בתי המשפט לא תיאות להעניש את מי שהפר את אותה הנורמה.

מקורו של העקרון בשיטות המשפט המערביות של ימינו הוא במשפט הרומי. הוא מוסבר בדיגסטה שבקורפוס יוריס קיוויליס (Digest, Book I, Title III, Section 32) באופן הבא: "כמו שהחוקים עצמם מחייבים רק משום שהתקבלו על ידי העם, כך כל מה שהעם הביע הסכמתו, אפילו ללא חוק כתוב, צריך בצדק לחייב את הכל... מסיבה זו התקבל כחוק, ובצדק, שחוקים מתבטלים לא רק על ידי המחוקק, אלא גם על ידי הסכמה שקטה כללית לבטלם בדרך של אי שימוש". מסורת המשפט הקונטיננטלי, היונקת מן המשפט הרומי, מכירה בעקרון של דסואטודו. גם בגמרא נזכר עקרון זה: רבי אושעיא קבע כי "המנהג מבטל את ההלכה."[1]

לעומת זאת, הדוקטרינה אינה מהווה חלק ממסורת המשפט המקובל. כך, למשל, בשנת 1818 נפסק במקרה Ashford v. Thornton כי הכרעה משפטית באמצעות דו-קרב היא עדיין אופציה הפתוחה בפני נתבע, חרף העדר השימוש הממושך בשיטת הכרעה זו. בתי המשפט בישראל אימצו את המסורת האנגלו אמריקנית וסירבו להכיר בכוחם של מנהגים נוגדי חוק לבטל חוק[2].

במשפט הפלילי הפרת חוק המטיל חובה או קובע איסור היא בגדר עבירה. לדברי דליה אבן-להב, כדי שיתהווה מנהג נוגד חוק לא די בכך ש"הפרות יחידות מתפשטות בציבור הרחב" ומתפתחות לכדי "מנהג הקובע דרך התנהגות המנוגדת לחוק החרות".[3] נדרשת גם מדיניות של הרשות המבצעת שאינה מונעת את התהליך ומאפשרת למנהג להתגבש.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דליה אבן, דסואטודו (1977)

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ז', הלכה א'.
  2. ^ דליה אבן-להב, "מנהגה של הרשות המבצעת שלא לאכוף חוק", משפט וממשל ב 477, 484 (תשנ"ה). ראו גם: ע"פ 3520/91 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(1) 441.
  3. ^ אבן-להב, שם, בעמ' 483.