מנהג (יהדות)
 |
הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית.
| |
| הערך נמצא בשלבי עבודה: כדי למנוע התנגשויות עריכה ועבודה כפולה, אתם מתבקשים שלא לערוך את הערך בטרם תוסר ההודעה הזו, אלא אם כן תיאמתם זאת עם מניח התבנית. | |
-ZKlugerPhotos-00132hl-907170685124919.jpg) | |
| יהודים מקיימים את מנהג ה"תשליך" - הליכה אל מקור מים בראש השנה, אמירת תפילה ו"השלכה" סמלית של החטאים שבוצעו במהלך השנה אל תוך המים | |
| משנה | משנה, מסכת פסחים, פרק ד' |
|---|---|
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת ביצה, דף ד', עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ו', עמוד ב' |
| משנה תורה | משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות ממרים, פרק א', הלכה ב' |
| שולחן ערוך | שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רי"ד |
ביהדות, מִנְהָג הוא הנהגה הנפוצה בין היהודים, בדרך כלל הנהגה דתית או כזו הקשורה להלכה באופן כלשהו. מנהג יכול לשמש כתוספת למצווה, כסייג וגדר שלא להיכשל בעבירה, או כהנהגה הקשורה להלכות מסוימות, גם כשאין לה משמעות הלכתית מצד עצמה.
ישנם מנהגים הנהוגים בכל תפוצות ישראל, כמו חומרא דרבי זירא בדיני נידה, וישנם מנהגים שנתקבלו רק על חלק מן העדות, כגון איסור אכילת קטניות בפסח.
מקור המילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בלשון המקרא, השורש נ.ה.ג שימש לתיאור הולכה והובלה של בהמות. בלשון חז"ל קיבל הפועל נָהַג את המשמעות "היה רגיל לעשות", וממשמעות זו צמחה המילה מנהג[1].
מקור הסמכות של המנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]סמכות מכח דין תורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם מצבים שבהם התורה הגדירה את מצוותיה בעקבות נוהג קיים. לעיתים התורה השאירה את הנוהג הקיים כמות שהוא ורק נתנה לו תוקף מחייב עם הפיכתו למצווה, כדוגמת דיני שומרים, ולעיתים היא שינתה אותו במידה מסוימת, כדוגמת דיני ייבום[2]. במצבים אלו מובן מאליו שמה שנתן למנהג את תוקפו המחייב הוא מצוות התורה.
לגבי מרבית המנהגים המחייבים, לעומת זאת, נחלקו הפוסקים במקור תוקפם. מצינו, אמנם, שהתנאים והאמוראים מסמיכים את המנהג על פסוקים[3], אך אין בכך בהכרח כדי ללמד שתוקף המנהגים מדין תורה, שהרי מצינו מקומות רבים שבהם חכמים עושים אסמכתאות לפסוקים על אף שמדובר על דינים שתוקפם איננו תוקף של דין תורה[4]
מצינו בתלמוד שעבירה על איסור שנובע מתוך מנהג יש בה משום ”לא יחל דברו” (במדבר ל ג) - פסוק שמדבר על דיני נדרים, שבדרך כלל הם דיני דאורייתא[5]. אמנם, במסכת נדרים התלמוד מתייחס לאיסור זה כאיסור מדברי חכמים[6]
לדעת החת"ם סופר כל מנהג מחייב מדין נדר[7], ומשמעות הדבר שתוקפו הוא תוקף של מצווה דאורייתא. דעה זו לא זכתה לתמיכה רחבה, ופוסקים רבים לא קיבלו אותה[8].
סמכות מכח אישור בית הדין
[עריכת קוד מקור | עריכה]במספר מקומות אנו מוצאים כי חכמים פיקחו על היווצרות המנהג, ולעיתים אישרוהו, הגבילוהו או שללו את קיומו[9]. לאור זאת, יש שהבינו בדעת הרמב"ם שמקור הסמכות של המנהג הוא בבית הדין. לפי דעה זו, מנהג נעשה מחייב כאשר בית הדין מאפשר אותו, וממילא כאשר הוא שולל אותו, הוא מאבד מכוחו ונאסר לקיימו[10].
סמכות מתוקף היותו של המנהג קיום של תקנה קדומה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד הבבלי, מעמדו של המנהג נחות בדרך כלל מזה של ההלכה. יחד עם זאת, בתקופות מאוחרות יותר אנו מוצאים מקרים שבהם המנהג מקבל חומרה של הלכה פסוקה[11]. במקרים אלה נראה כי למנהג אין כח עצמאי לחייב לנהוג כמותו, אך עצם העובדה שהעם נוהג דבר מסויים, מעידה על קיומה של הלכה קדומה, שנשתכחה במשך הזמן[12]. כך למשל בסיפור המופיע בתלמודים על הלל הזקן ובני בתירה, שבו מנהג העם הזכיר להלל את ההלכה ששמע משמעיה ואבטליון[13]. הגאונים[14] והראשונים[11] אימצו לעיתים את ההנחה הזו ביחס למנהגים שונים, וכך למשל כותב הרי"ף בתשובה: ”עיקר המנהג שעושין על פיו והוא שרוב הקהל יתייעצו עם זקני הקהל ויתקנו תקנה כמה שיתקנו ויקיימו אותה זהו המנהג. ואפילו לאחר שנים אם לא ידעו הך עקרו אלא שהיה מחזיק בכך והיה עומד בחזקתו.” (שו"ת הרי"ף סימן יג).
יש מי שהבין שגם כאשר סביר היה להניח שמקור המנהג איננו בתקנה קדומה, שימשה לעיתים טענה זו את תלמידי החכמים כדי לשוות למנהג סמכות שתאפשר את שימור המסורת[15].
כתמונת מראה לשיטה הסוברת שתוקף המנהג נובע ממקור הלכתי קדמון, פעמים רבות כאשר חכמים התנגדו למנהג מסויים, הם התייחסו אליו כמנהג חדש שנוצר קרוב לזמנם. כך למשל התייחס רבי שלמה בן שמשון מוורמייזא למנהג להגביה את הערבה למעלה מגובה ההדס כמנהג חדש, וכך התייחס גם רש"י למנהג שלא לתת מתנות כהונה ולמנהג הנשים לרחוץ ולהחליף בגדים בתום ווסתן, שממנו השתלשלו תקלות הלכתיות שונות[16].
סמכות מתוקף השגחה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לגבי מנהג שמכריע בין דעות הפוסקים, כתב מהר"י חאגיז[17] בשו"ת "הלכות קטנות", שודאי לא יתן הקב"ה שעם ישראל ילך אחר דעת יחיד שסברתו איננה נכונה, וזו הסיבה לכלל התלמודי "במקום שהלכה רופפת בידך, פוק חזי מאי עמא דבר".
התנאים להיותו של מנהג מחייב
[עריכת קוד מקור | עריכה]כדי שמנהג יקבל תוקף מחייב, מנחם אלון מציין שלושה תנאים שצריכים להתקיים:
- שהמנהג יהיה נפוץ בכל הקבוצה שאותה הוא אמור לחייב (לדוגמא כלל ישראל, מקום מסויים, סוחרי מקום מסויים)
- שיהיה שכיח ויתרחש פעמים רבות
- שיהיה ברור ומפורסם, שלא יהיה בו ספק[18]
יש חילוק בין שני סוגי מנהגים:[19] מנהג שהנהיגו חכמים על ישראל בתורת חובה, כמו חיבוט ערבה ביום הושענא רבה. על פי ההלכה, חובה לקיים מנהג כזה, אף שאין מברכים לפני עשייתו. לעומת זאת, "מנהג ציבור" הוא מנהג שנהגו ישראל על עצמם, וחיובו פחות ממנהג חכמים.
לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, וכאשר נוהג זה מתפשט בכל ישראל – הוא מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שנתקבל כחובה – תפילת ערבית, שבתחילה הייתה רשות, ולאחר שנתפשטה בכל ישראל, נתקבלה כחובה. לעיתים נוהג הציבור על עצמו מעשה מסוים, אך הוא אינו מתפשט בכל ישראל ואינו מתקבל כחובה. דוגמה למנהג ציבור שבוטל ברבות הימים, משבטלה סיבת הנהגתו – המנהג לתרגם לארמית (תרגום אונקלוס) את קריאת התורה וההפטרה בשבתות.
בפירוש המיוחס לרבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם, נכתב ביחס למנהג אכילת "סופגנין" בחנוכה:[20]
"אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל... וכתב רבינו נסים במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה. והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה. ואותם המנהגות אין לנו לבזותם ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא, כי הם מעיקרים נעשים, ולא יבוזו במנהג האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה: ואל תטוש תורת אמך, דת אומתך אל תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים".
טעם המחויבות למנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספרו אדר היקר הרב קוק כותב שאנו מקיימים מנהגים על אף שלא צווינו על כך ואפילו לא תקנו חכמים לעשותם אלא בגלל אהבתנו לאומה[21].
סוגי מנהגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנחם אלון מונה מספר חלוקות שעל פיהן ניתן לסווג מנהגים[22]:
- חלוקה על פי הפונקציה של המנהג:
- מנהג הפוסק ומכריע
- מנהג המוסיף על ההלכה
- מנהג הקובע נורמות חדשות המנוגדות להלכה
- "מנהג" מול "נוהג":
- מנהג = מעשה שיש לו תוקף משפטי מחייב גם בלא הסכמה מפורשת של הצדדים, בדומה לתקנה
- נוהג = מעשה שנעשה מתוך הסכמת הצדדים, מתוך הנחה שכך מקובל לפעול
- מנהג כללי מול מנהג מקום:
- מנהג כללי = מנהג המחייב את כלל הציבור
- מנהג מקום = מנהג המחייב בני מקום מסוים או קבוצה מסוימת בלבד
מנהג כמקור פסיקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – פוק חזי מאי עמא דבר
בכמה מקומות בתלמוד, נזכר המנהג כמקור להכרעה במקרה של ספק בהלכה[23]. לעיתים ההכרעה נעשית בהינתן שאין כללי פסיקה במצב המסוים, ולעיתים היא נעשית בניגוד לכללי הפסיקה הקיימים. כדוגמה למקרה השני, מביא אלון סוגיה תלמודית לגבי נשיאת כפיים ביום הכיפורים[24], בה רבי יוחנן פוסק כרבי מאיר על אף שעל פי כללי הפסיקה שהוא עצמו מציין היה עליו לפסוק כרבי יוסי[25].
מקצת מאמוראי בבל התנגדו להכרעה על פי המנהג כנגד כללי הפסיקה המקובלים בדיני איסור והיתר, בעוד שאמוראי ארץ ישראל וגדולי אמוראי בבל תמכו בהכרעה שכזו, אף כאשר המנהג מנוגד לדעת הרבים, מקרה שבו מקובל לפסוק כדעת הרבים על פי הכלל "יחיד ורבים - הלכה כרבים"[26].
ביטוי תלמודי המצביע על כך שיש לפנות למנהג כדרך הכרעה הוא "פוק חזי מאי עמא דבר", שפירושו בעברית: "צא וראה מה העם נוהג". במקרים אלה מנהג העם עשוי להיות מקור חזק יותר מסברא, מכיוון שיש לציבור מסורת במנהגם, וניתן לתלות אותה בכך שחכם קדום הורה להם לנהוג כן[27]. גם בספרות ההלכה משתמשים במושג זה כדי לציין שאין משמעות לוויכוח בדין מסוים כאשר העם בפועל נוהג כשיטה אחת.
מנהג כמוסיף על ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לעיתים עולות שאלות הלכתיות שעליהן אין להלכה מענה. במצב כזה יש שהולכים אחר המנהג. כך למשל במעשה המובא בברייתא בתלמוד הבבלי[28], שם הלל ובני בתירה לא זכרו האם מותר להביא סכין מערב שבת לשחיטת קרבן הפסח, ובסופו של דבר מנהג העם הוא שהזכיר להלל את ההלכה - להניח את הסכין על הבהמה וכך להביאה. מקרה נוסף שניתן להביא כדוגמה מופיע בירושלמי, שם נקבע ש”כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין את יודע מה טיבה, צא וראה מה הציבור נוהג - ונהוג” (ירושלמי פאה ז ה).
מצב נוסף שבו המנהג מוסיף על ההלכה, הוא כאשר המנהג בא לאסור דבר מותר. דוגמה לכך ניתן להביא ממנהגם של בני ביישן המתואר בתלמוד הבבלי שלא להפליג מצור לצידון ביום שישי מחשש שמא תימשך ההפלגה לתוך השבת[29].
מנהג הסותר את ההלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעניין זה ניתן לחלק בין דיני ממונות, שבהם ההלכה בדרך כלל באה להסדיר את פעולתם של בני אדם, וממילא בהתנגשות בין המנהג להלכה ידו של המנהג תהיה על העליונה, לבין דיני איסור והיתר שכפופים לצו הסמכות וממילא רצון הציבור לשנותם בדרך כלל איננו מספיק כדי לעשות זאת בפועל. בתלמוד הירושלמי מופיע מטבע הלשון "מנהג מבטל הלכה" אף לגבי דיני חליצה השייכים לעולם האיסור וההיתר, אך משמעותו שם איננה שיש לנהוג כמנהג בניגוד להלכה, אלא שהמנהג יכול לתמוך בהלכה הקיימת כדי למנוע מהלכה מחודשת, אפילו אמרה אליהו הנביא, לעקרה ממקומה[30].
הטעם לכך שמרבית חכמי ההלכה סברו שמנהג לא יכול לבטל הלכה אף באיסור שמקורו בדברי חכמים, הוא שאם לא כן, ישנו חשש שיתבטלו כל האיסורים[31].
על אף כל זאת, ישנו מספר מצומצם של מקרים בהם המנהג מבטל את ההלכה אף שלא בדיני ממונות. כך למשל יש דעות לפיהן המנהג יכול לשנות את נוסחי הברכות והתפילות או את ההפטרות אותן קוראים בשבת מסוימת, וכן בדינים שקיים בהם חשש סכנה או שינוי ביחסים עם הסביבה הלא-יהודית לעיתים נתקבל מנהג על אף היותו מנוגד להלכה[30].
למרות הכבוד שרחשו חכמים למנהגי הציבור, לא הססו לבטל מנהגים אשר התבססו לדעתם על טעות ומבטלים הלכה מסוימת[32]. מפורסם בהקשר זה מטבע הלשון שטבע רבינו תם בדבריו כנגד ר' יוסף מאורליאנס בקשר לשינויים בנוסח הגט, לפיו "...מנהג זה גהנם למפרע..."[33]. דוגמא לביטול מנהג מוטעה ניתן לראות בויכוח בין החכמים על מנהג ה"כפרות", האם יש בו משום הנהגה טובה או דווקא חשש למעבר על איסור דרכי האמורי, שהביא לכך שהיו מן החכמים שמנעו את העם מלקיים את המנהג במקומם[34].
על אף כל זה, ישנם מקומות שבהם המנהג סותר להלכה ואף על פי כן בחרו הפוסקים לשמרו דה פקטו, גם אם דה יורה לא שינו מן התפיסה התלמודית לפיה בהתנגשות בין מנהג והלכה יש לבטל את המנהג. כך למשל בצוואת רבי יהודה חסיד, שם מופיעות מימרות שונות הסותרות את ההלכה התלמודית, בחרו חכמים שונים לפרשן באופן שיישב את הסתירה על מנת להשאיר את המנהג הנוהג, גם כאשר בפשטות הוא איננו מתיישב עם ההלכה. לעיתים חכמים אלו אף העדיפו לשנות את גרסת הגמרא ולא לומר שהמנהג מוטעה[35].
מנהג שמקורו בטעות
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתלמוד הירושלמי מופיעה מימרה של ר"א בשם ר' אבון, לפיה ”כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור נשאל והן מתירין לו וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו באיסור נשאל אין מתירין לו.” (תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ד הלכה א). כלומר, כאשר אדם נהג חומרה בדבר מסויים מתוך מחשבה שמדובר בעיקר הדין, ולאחר מכן גילה שמדובר בחומרה, הוא יכול להישאל לחכם והחכם יכול להתיר לו אפילו בלי פתח וחרטה, הנדרשים בנדרים בדרך כלל[36]. לגבי מצב שבו מנהג הטעות סותר הלכה, כתב הריב"ש בתשובה שאין אפילו צורך להישאל לחכם[37].
דוגמאות למנהגים מוטעים או שנויים במחלוקת:
- המנהג לתלות על תינוק, תכשיט מתכת עליו חרותה האות ה"א המורה כביכול על שם הקב"ה, שישמור אותו מכל רעה, בטעות יסודו, הנובעת מהמנהג הנכון, לתלות תכשיט זה על תינוק בכור, להורות על ה"א סלעים שחייב בפדיונו[38].
- מנהג חג המים של יהודי מרוקו – מנהג שנוי במחלוקת.
מנהג בלתי סביר
[עריכת קוד מקור | עריכה]פעמים שחכמים ביטלו מנהגים בשל היותם בלתי סבירים. כך למשל, מופיע בתלמוד הירושלמי שמנהג הנשים שלא לעשות מלאכה במוצאי שבתות הוא מנהג שאינו סביר, ולכן יש לבטלו, בעוד שהמנהג שלא לעשות מלאכה עד לסיום התפילות שרגילים לומר במוצאי שבתות הוא מנהג כשר. בדומה לכך מופיע שם שמנהג הנשים שלא לעשות מלאכה בימי שני וחמישי איננו סביר, ולעומתו מנהגן שלא לעשות מלאכה בתעניות או בראשי חודשים - יש לו מקום[39].
מנהג בדיני ממונות (מנהג המדינה)
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – מנהג המדינה
סוג נוסף של מנהג הוא "מנהג המדינה", בענייני ממונות. משמעות המונח הוא ההסדר המקובל בין אנשי מקום מסוים, לגבי עניינים ממוניים מסוימים. על מנהג כזה נאמר המשפט "מנהג עוקר תורה", והיינו שכאשר קיים מנהג מעין זה, אין מתחשבים בנאמר להלכה במקורות (משום שהוא נאמר רק במקרים שאין בהם הסכמה אחרת), והולכים אחר מנהג המקום[40]. כלל זה איננו נכון רק למנהג הנוהג בכלל ישראל, אלא אף למנהג של קבוצה מסויימת, כדוגמת ספנים או סוחרים[41].
הכלל לפיו הולכים בדבר שבממון אחר מנהג המדינה איפשר להלכה היהודית את הגמישות הדרושה כדי להתאים את עצמה לחיי הכלכלה המשתנים[42]. דוגמא לכך ניתן לראות בדרכי הקניין: בתלמוד הבבלי הקניינים המקובלים היו פורמליים יחסית, אך בסוגיה הדנה על סיטומתא - קניין מספר גדול של חביות באמצעות רישום על החביות - מוצאים אנו שבמקום שבו המנהג לקנות בסיטומתא קניין זה מועיל. על פי עיקרון זה איפשרו פוסקים בדורות מאוחרים יותר דרכי קניין שונות וגמישות שהותאמו לצרכי ומנהגי הסוחרים בכל מקום ומקום - תקיעת כף, העברת מקדמה או תשלום בכרטיס אשראי[43].
על אף כל זה, לעיתים נחלקו הפוסקים לגבי דין או עניין מסויים שבממון האם המנהג יכול לבטלו. כך לדוגמא לגבי מקומות שבהם המנהג הוא לבנות מחיצה בין שותפים מחומר הגרוע אף מהחומר הגרוע ביותר המתואר בגמרא, "קנים והוצין" - לדעת רבינו תם אין לסמוך על מנהג זה, בעוד שאחרים חלקו[44]. כמו כן, לגבי ההלכה לפיה קיום שטרות בשלושה, דעת הרמ"א שמנהג המדינה לפיו גם ביחיד ניתן לקיים שטר מבטלה, בעוד שחכמים אחרים לא קיבלו זאת[45].
למרות החופש המוגבר שניתן למנהג בדיני ממונות, הקפידו חכמים לנסות ולעגן אותו או לדמותו לדיני התורה, על מנת שלא ייווצר מצב של מערכת משפטית הנפרדת באופן מלא מזו ההלכתית. כמו כן הקפידו לוודא שהנהגים המקומיים תואמים לעקרונות הצדק והיושר של ההלכה, וכאשר לא עמדו בסטנדרטים אלה - ביטלום. כך למשל, שלל הרשב"א את אפשרות קיומו של מנהג לא ליצור מחיצה כלל בין שטחו של אדם אחר לזה של אחר, בהיותו נוגד את גדרי הצניעות. יחד עם זאת, לא תמיד הייתה הסכמה בשאלה האם מנהג מסויים נוגד את עקרונות המשפט העברי. דוגמא לכך ניתן לראות במחלוקת בין הרא"ש לחכמים אחרים בשאלה האם קניין בדיבור בלבד נחשב קניין או שמא הוא מנוגד לעקרון ההלכתי היסודי של גמירות דעת[9].
נוהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]נוהג הוא נורמה הפועלת מכח הסכמת הצדדים בעסקה. בדרך כלל ישנם שני סוגי תנאים הנכנסים תחת הגדרה זו -
- תנאים שהתנו במפורש.
- תנאים שלא סוכמו מראש אך ניתן להסיק מן ההגיון או מתוך מה שמקובל שהצדדים הסכימו להם.
דוגמא לנוהג אנו מוצאים במשנה במסכת בבא מציעא:
המקבל שדה מחבירו, מקום שנהגו לקצור יקצור, לעקור יעקור, לחרוש אחריו יחרוש, הכל כמנהג המדינה
— בבא מציעא פרק ט משנה א
על פי משנה זו, כאשר ישנה עסקת חכירה או אריסות של שדה, ההנחה היא שגם אם לא התנו הצדדים מראש, העסקה כוללת את הנוהג המקובל באותו מקום, וממילא אף אחד מהצדדים לא יכול לקבול ולומר שהתכוון שיקצור את השדה באמצעות מגל במקום בו הנוהג המקובל הוא עקירה בידיים[5].
בתלמוד מופיעים נהגים במקומות רבים, בעיקר בדיני ממונות - בדיני שותפים, ביחסי עובד-מעביד, בעניינים ממוניים שבין בני זוג, בדיני משכונות, בדיני שטרות ובעניינים רבים נוספים[5].
מנהג המקום ומנהג כללי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנהג כללי הוא מנהג שנוצר בידי כלל הציבור וממילא תחולתו היא על הציבור כולו, בעוד שמנהג מקום נוצר בידי אנשי מקום, קבוצה או מעמד מסויים, ורק עליהם הוא חל. מנהגי מקום יכולים להיות מיוחדים ליישוב מסויים (במשנה ובתלמוד מובאים למשל עכו וטבריה בקשר למנהגי מקום מסויימים) או מחוז מסוים (למשל יהודה או הגליל). מנהגי מקום יכולים להיות הן בעניינים שבממון, והן בענייני איסור[46].
מאז תקופת המשנה, לא הייתה פסיקה אחידה בין מקום למקום, ולמקומות שונים היו מנהגים שונים. המשנה מתייחסת לחילוקים אלו כנורמטיביים, ומזכירה לא מעט פעמים ש"מקום שנהגו" במנהג מסוים, יש לנהוג במנהג זה, ובמקום שלא נהגו, אין לנהוג כך. לעיתים קרובות המנהג המקומי היה תוספת חומרה על ההלכה המקובלת[46], ולעיתים הוא נבע מפסיקה מקומית שונה של המרא דאתרא.
במספר מקומות בתלמוד מוצאים אנו שכאשר מקום נהג במנהג מסויים המרחיב איסור קיים, אין להתיר את האיסור לאנשי אותו מקום. עם זאת, אמוראי בבל צמצמו את האיסור למקרים שבהם ישנו חשש שהתרת האיסור תביא לזלזול בהלכות אחרות[46].
לכאורה, ניתן היה לחשוש שנתינת מקום למנהגים שונים במקומות שונים יש בה משום איסור "לא תתגדדו[47]" אותו פירשו חכמים כאיסור "לעשות אגודות אגודות[48]", דהיינו לפסוק בצורה שאיננה אחידה בין קבוצות שונות. חשש זה הביע האמורא ריש לקיש בפני רבי יוחנן בתלמוד הירושלמי[49], ונענה שהאיסור הוא רק כאשר כל מקום נוהג כדעה אחרת, ולא כאשר המנהגים הם מנהגי חומרה שאינם חלוקים לגבי עיקר הדין. על אף שלמסקנה אין בחילוק מנהגים משום "לא תתגדדו", חכמים חששו שחילוקי המנהגים בין מקומות יביאו לפירוד ומחלוקת. מסיבה זו קבעו שני כללים, החלים כאשר אדם עובר ממקום שבו מנהגים מסויימים למקום בו נוהגים מנהגים אחרים, ואין דעתו לחזור למקומו:
- עליו להחמיר כמנהגי שני המקומות
- עליו להימנע מלנהוג בצורה שונה מבני המקום כאשר יש חשש שהדבר יעורר מחלוקת[50]
למעשה, כאשר יש התנגשות בין הכללים, הכלל השני גובר על הראשון. אם דעתו של האדם לחזור למקומו הראשון, אין הוא מחוייב במנהג המקום אליו הגיע, כל עוד אין חשש מחלוקת[46].
מנהג אבות מוזכר בתלמוד בהקשר של מנהג המקום: כאשר אנשי עיר מסוימת רצו לשנות ממנהג העיר הקדמון, אסר זאת עליהם רבי יוחנן, ואמר: "כבר קיבלו אבותיכם עליהם, שנאמר ”שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך ” (משלי יא)[51]. מפשטות דברי התלמוד נראה שמקור התוקף של המנהגים הוא מדברי קבלה שכן הסתמכו על הפסוק במשלי. ואכן כך נראה שהבינו הרבה פוסקים[52].
פרשנות זו נשמרה בימי הביניים, כאשר למקומות שונים היה מנהג שונה, ופוסקים רבים אסרו לשנות ממנהג המקום הקדמון. עם זאת, היחס למנהג היה נתון במחלוקת, בעיקר כאשר הוא סתר לכאורה פסיקה מפורשת של התלמוד. רבני צרפת ואשכנז נטו לשמר את המנהג וליישב בדוחק את דברי התלמוד, ואילו רבני ספרד נטו הרבה יותר לבטל "מנהג הטעות".
עם העת החדשה, החלו תנודות רבות יותר בקרב יחידים מקהילות שונות, אשר עברו ממקום למקום, ועלתה השאלה מה דינו של אדם שהגיע למקום חדש והשתקע בו; האם צריך הוא ללכת אחרי המנהג הקודם שלו, או אחרי מנהג המקום החדש. בתשובה מפורסמת גרס הרב יוסף קארו כי בני קהילה שלמה שהגיעו בבת אחת למקום אחר, אינם צריכים לשנות את מנהגם; אך אם הם הגיעו בצורה נפרדת, הרי כל אחד התבטל במיעוטו לעומת הכלל שאליו הגיע, ועל כן גם אם הגיעו בסופו של דבר רבים, כולם מחויבים למנהג המקום החדש[53].
פסיקה זו של הרב יוסף קארו לא התקבלה בקרב כל הציבורים, ובהדרגה החל להתמסד "מנהג אבות" כמנהג שאב מוריש לבנו, ושאין לשנות ממנו. כך, בסופו של דבר, הלך והצטמצם תפקידו של מנהג המקום, משום שתנאי העת החדשה הביאו לכך שכל קהילה מבוססת על יחידים רבים המגיעים ממקומות רבים.
הגם שיש קולות מעטים הקוראים היום להחזרת המשמעות המקורית של מנהג המקום ומנהג האבות, הפסיקה הדומיננטית עדיין נסמכת על הפסוק "אל תיטוש תורת אמך" כמקור לכך שאדם חייב ללכת בעקבות מה שנהגו אבותיו, ולא אחרי המקום שבו הוא נמצא.
מנהג חסר משמעות הלכתית (פולקלור)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ישנם מנהגים שהתקבלו בישראל שאין להם משמעות הלכתית, וממילא גם אינם מחייבים. כך למשל, המנהג לחזור אחר משפטים במגילת אסתר, עליו כותב רש"י שהוא ”אינו חובה ואינו מנהג” (ספר הפרדס, עמוד רנד). דוגמאות נוספות הן המנהג ללקות בערב יום הכיפורים, המנהג לומר את פסוקי בריאת האור בהבדלה, והמנהג לתת לילדים ללקק דבש מעל אותיות בהיכנסם לחינוך[54].
מנהג אישי
[עריכת קוד מקור | עריכה]מנהגים נפוצים בקהילות ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]- החלאקה – כולל גילוח ראש הילד והשארת הפאות, מקובל לעשות הטקס בקבר הרשב"י, אך גם במקומות אחרים, ועושים אותו בשמחה ובמשתה.
- המנהג לשחוט תרנגול לכפרות – עורר מחלוקת בין הראשונים. הבית יוסף פסק שיש למנוע את המנהג[55] ואילו לעומת זאת הרמ"א כתב שאין לשנותו כי הוא מנהג ותיקין.
- המימונה – (מנהג יהדות מרוקו) – מתכנסים בבית הכנסת לקבל את ברכת הרב. תפילת ערבית, נושאת אופי חגיגי עם הרבה פיוטים. לאחר מכן נוהגים לבקר אצל מספר רבנים, קרובים, ידידים ושכנים, מבלי להמתין להזמנה. מברכים את המארח בברכת "תרבחו ותסעדו". השולחן מכוסה במפה לבנה, מקושט בירק ובשיבולים, נרות דולקים, קערה מלאה קמח ובה נרתיקי פול ירוק סימן ברכה לשנה ירוקה, מיני מתיקה, פירות יבשים, תמרים, צימוקים, שקדים, אגוזים ועוגיות.
- שפיכת מים בחג השבועות – (נפוץ אצל יהודי צפון אפריקה) – מקור המנהג הוא המשלת התורה למים[56]. בימינו, בעקבות התנגדות חכמים (חשש לתערובת נשים וגברים, ונזק לריהוט בית הכנסת), הולך המנהג ומתבטל.
- המנהג (בעדות מסוימות) לקרצף את כל הבית בצהרי תשעה באב, כדי להכינו לביאת המשיח, על מנהג זה כתבו הפוסקים שאין לבטלו שכן הוא מחזק את האמונה בביאת המשיח.
זכר למקדש
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – אבלות על החורבן
ישנם מנהגים רבים שהשתרשו בקהילות ישראל זכר לחורבן בית המקדש. יש לעשות הפרדה בין מנהגים שהם זכר לחורבן לבין מנהגים שהם זכר למקדש.
מקצת מהמנהגים שהם זכר לחורבן:
- שבירת צלחת במסיבת אירוסין
- שבירת כוס בחופה בזמן נישואין
- נתינת אפר מקלה על ראש החתן
- השארת אמה על אמה לא מסוידת בבית
- ניחום אבלים בקריאת נחמה לירושלים
- לא למלא פיו שחוק
מקצת מהמנהגים שהם זכר למקדש:
- לא להסתכל על הכהנים בשעה שמברכים[57]
- שטיפת כלים במים קרים לאחר הגעלתם לקראת חג הפסח[58]
- אמירת סדר קרבן פסח בערב פסח
- נטילת ערבה בהושענא רבה
- אכילת כורך בליל הסדר
ברכה על מנהג
[עריכת קוד מקור | עריכה]פולמוס הלכתי ארוך ניטש סביב הברכה על קריאת ההלל, בראש חודש, בשל היותו מנהג בלבד[59]. שיטת הגאונים בזה היא שאין בעיה גם לברך על המנהג, כך מתברר מדבריהם במחלוקת אחרת, האם יחיד יכול גם הוא לברך, ומדברי כולם מתברר שציבור ודאי מברך[60].
אולם בתקופת הראשונים התעוררה מחלוקת על זה בקרב כמה מגדולי הפוסקים. רש"י מובא במחזור ויטרי כפוסק הקדום ביותר שלא בירך. דעתו היא שלא מברכים על מנהג, לפי דין הגמרא לגבי חבטת ערבה שרבי אלעזר ברבי צדוק "חביט חביט ולא בריך, קסבר מנהג נביאים הוא", כלומר לא בירך על החבטה משום שסבר שזה מנהג, וניתן להבין מדבריו שעל מנהג לא מברכים. לדבריו הצטרפו גם הרמב"ם[61] ובעל העיטור[62].
רוב ככל הראשונים חולקים על פסיקה זאת, מפני שהמנהג הוא כן לברך[63]. רבנו תם[64] הצביע על חסרון לוגי בהשוואה, משום שלא הוכיחו שאין מברכים על חבטת ערבה מפני שזה מנהג, אלא הוכיחו שזה מנהג מכך שלא בירך. הראשונים מסבירים את הסיבה שלא ברך על החבטה, בכך שאין תקנה ציבורית כזאת של הנביאים אלא רק שכך עשו בעצמם והעם הלכו בעקבותיהם[65] או מפני שזה מעשה קטן של טלטול עצים ולא ראוי לברך עליו[66]. בנוסף הם מקשים ממנהגים אחרים שמברכים עליהם, כמו יום טוב שני של גלויות, הפטרה בתעניות ובמנחה של יום טוב שנהגה בעבר, והדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת[67].
בפועל המנהג בספרד ובאשכנז היה לברך, כפי שמעידים הראשונים, ובמקומות בודדים, בהם ארץ ישראל וסביבותיה, הפסיקו לברך[68]. עם העלייה לארץ ישראל, פסקו חלק מעדות הספרדים ממנהגם, בעקבות המנהג שנהג בארץ[69].
ספרי מנהגים
[עריכת קוד מקור | עריכה]ספרים רבים נתחברו על ענייני המנהגים, מהם לשמר את מנהגים של קהילות מסיומות שנשתכחו עם הזמן, ומהם ליישב את המקומות שהמנהג סותר את ההלכה.
דוגמאות לספרים כאלה (בקרב הקהילות האשכנזיות)
- מנהגי מהר"ש – חובר בידי רבו המובהק של המהרי"ל ומרבותיו של רבי יצחק אייזיק מטירנא. בהוצאת מכון ירושלים שמו "הלכות ומנהגי מהר"ש".
- ספר המנהגים של רבי אברהם קלויזנר – מכונה גם "מנהגי מהרא"ק". חובר בידי רבו המובהק של רבי יצחק אייזיק מטירנא ומרבותיו של המהרי"ל. מכונה גם "מנהגים" בקיצור.
- ספר מהרי"ל: מנהגים – מכונה גם "מנהגי מהרי"ל". לפני הדפוס היה ספר המנהגים הנפוץ ביותר עם 22 כתבי יד. השפיע בעיקר במערב אירופה. לא חובר בידי המהרי"ל עצמו אלא בידי תלמיד.
- ספר המנהגים של ר' יצחק אייזיק מטירנא – לפני הדפוס היו לו רק שני כתבי יד, אך לאחר הדפוס הפך לספר המנהגים הנפוץ ביותר: כשהספר הגיע למאה הדפסות, "מנהגי מהרי"ל" הגיע לכשישים הדפסות. כמחצית מהדפסות אלו הם תרגום ליידיש עם איורים. השפיע בעיקר במזרח אירופה. מכונה גם "מנהגים" בקיצור.
- ספר המנהגים של פריז - נחשב לספר המאויר העתיק ביותר ביידיש.
- ספר המנהגים חב"ד (יהודה לייב גרונר)
- סדר טרוייש, ספר הלבוש של מרדכי יפה
- טעמי המנהגים ומקורי הדינים – מהמפורסמים והמקיפים בספרי המנהגים.
- שרשי מנהגי אשכנז, מאת הרב בנימין שלמה המבורגר
- אוצר דינים ומנהגים
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דניאל שפרבר, מנהגי ישראל, כרכים א'–ח', הוצאת מוסד הרב קוק.
- יצחק (אריק) זימר, עולם כמנהגו נוהג – פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם, בהוצאת מרכז זלמן שזר.
- ישראל מ' תא שמע, מנהג אשכנז הקדמון, הוצאת מאגנס.
- יהודה דב זינגר, זיו המנהגים, תשכ"ה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- יצחק זאב כהנא, היחס בין ההלכה והמינהג, אתר דעת
- בנימין בראון, ההלכה האורתודוקסית והמנהג: פסיקתו של החזון איש כמקרה מבחן.
- הערך "מנהג", באתר ויקישיבה
- יצחק כהן, ההלכה, המסורת והמנהג ־ לא אותו דבר, השילוח 13, עמודים 28–29, פברואר 2019
- מנהג, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מאמרים בנושא מנהג, באתר ספריית אסיף
- וכבר נהגו העם 1, וכבר נהגו העם 2 – מאמרי "יוסיף דעת" מבית "שבת טיש", מכון "למשפחותם"
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ על מנהיגים ומנהלים באתר האקדמיה ללשון העברית
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 713
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 724-725
- ^ למשל: ברכות מא ב, פסחים פא ב, פסחים צו ב ועוד רבים
- ^ 1 2 3 מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 754-756
- ^ בבלי נדרים טו א
- ^ חתם סופר יורה דעה קז דיבור המתחיל ומה שכתבתי
- ^ כך למשל בשו"ת דעת כהן יח חלק על דברי החת"ם סופר ונסתמך על דברי המהרש"ל בים של שלמה על מסכת חולין, שכתב שיש איסור תורה רק במנהג שנאסר על ידי חרם. עוד כתב שם הרב קוק שאחרונים רבים חולקים על דברי החת"ם סופר בזה.
- ^ 1 2 מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 766
- ^ כך למשל כתב הרב נחום אליעזר רבינוביץ בפירושו לרמב"ם "יד פשוטה" על פי דברי הרמב"ם בהלכות ממרים א ג, וכן נראה מן ההקדמה למשנה תורה הלכה כה - "וכן יתבאר מהם המנהגות והתקנות שהתקינו, או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור.". כך הבין גם מנחם אלון (המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים: מאגנס, כרך א', שלישית, תשמ"ח, עמ' 714 הערה 6), אם כי הוא מסייג שלפעמים משמעות המושג 'מנהג' ברמב"ם היא 'תקנה'.
- ^ 1 2 דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב', ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 4-8
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 716
- ^ בבלי פסחים סו, א; ירושלמי שבת פרק יט הלכה א
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 29-30
- ^ ישראל מ. תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 58-59
- ^ ישראל מ. תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 49-59
- ^ שו"ת הלכות קטנות א', ט'.
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 753
- ^ קונטרסי שיעורים קידושין כד–טו ד"ה והנה)
- ^ יעקב משה טולידאנו, קטע מפירוש התפלות לרבינו מיימון אבי הרמב"ם, בתוך: שריד ופליט, עמ' 7–8, באתר היברובוקס; ראו גם: שרגא אברמסון, רב נסים גאון, עמ' 328, באתר היברובוקס
- ^ "תדע שהרי אנחנו מקיימים באהבה מנהגי ישראל שאנו יודעים שלא נצטוינו בהם ע"פ שום נבואה, והכל מפני חבתה של אומתנו, אהבתה וכבודה החביב עלינו, בחבה של קדושה אלהית עליונה", s:אדר היקר ד, ראו גם תשובה של הרב דב ליאור באתר ישיבה המסייג את דברי הרב קוק
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 726
- ^ למשל תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף מ"ה, עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ"ד, עמוד א'
- ^ תענית כו ב
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 729
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 729-730
- ^ שו"ת הרא"ש נה י
- ^ פסחים סו א
- ^ פסחים נ ב
- ^ 1 2 מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 732-739
- ^ שו"ת רשב"ש תיט
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 31-38, וראה למשל מסכת סופרים, יד, יח; שולחן ערוך הרב, תריג, יט
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 31-32
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, 1990, עמ' 33-34
- ^ דניאל שפרבר, מנהגי ישראל: מקורות ותולדות, כרך ב', ירושלים: מוסד הרב קוק, 1991, עמ' 9-16
- ^ כך פירשו "קרבן העדה",ה"פני משה" ו"מראה הפנים" שם, וכן כתב המהרש"ל בשם הרא"ש בשו"ת מהרש"ל סימן נד
- ^ שו"ת הריב"ש רנו
- ^ ספר מטעמים עמ' 47 טעם ט'
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 763
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת בבא מציעא, פרק ז', הלכה א'.
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 752
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 739
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 741-742
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 764
- ^ מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 741
- ^ 1 2 3 4 מנחם אלון, המשפט העברי: תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, כרך א, שלישית, ירושלים: מאגנס, תשמ"ח, עמ' 756-760
- ^ דברים יד א
- ^ יבמות יג ב; שם יד א
- ^ פסחים ד א
- ^ משנה פסחים ד א
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף נ', עמוד ב'
- ^ למשל הרב עובדיה יוסף במקומות רבים מאוד בספריו עוסק במנהגים ומצטט את הפסוק הנ"ל. כמו כן האבני נזר באחת מתשובותיו כותב במפורש על מנהגים שהם דברי קבלה
- ^ יוסף קארו, שו"ת אבקת רוכל, סימן רי"ב
- ^ ישראל מ. תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: מאגנס, תשנ"ב, עמ' 39-42
- ^ שו"ע או"ח סימן תר"ה
- ^ הערך תורה נמשלה למים, באתר "ויקיטקסט"
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן קכ"ח, סעיף כ"ג, משנה ברורה, ס"ק פ"ט
- ^ ערוך השולחן אורח חיים סימן תנב
- ^ "רב איקלע לבבל חזינהו דקא קרו הלילא בריש ירחא סבר לאפסוקינהו כיון דחזא דקא מדלגי דלוגי אמר שמע מינה מנהג אבותיהם בידיהם" – תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד ב'; כלומר כל סיבת אמירת ההלל בר"ח הוא מנהג קדמון בבבל, שרב התפלא ממנו כאשר הגיע מארץ ישראל, שם לא נהגו בזה.
- ^ סידורי רב עמרם גאון ורס"ג; רי"ץ גיאת, חלק ב', עמוד ה', שם מובאות דעות רב נטרונאי גאון, רב האי גאון ורב יהודאי גאון; בעל הלכות גדולות, חלק א', 357
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות ברכות, פרק י"א, הלכה ט"ז
- ^ הלכות הלל צ"א עמוד א
- ^ חידושי הריטב"א, סוכה, יד, עמוד ב; ר"ן על הרי"ף, שבת יא עמוד ב; חידושי הרשב"א ברכות יד עמוד א; וכן דייקו הראשונים מהרי"ף (שבת יא עמוד ב) כמו הדיוק מהגאונים; רמב"ן המובא בארחות חיים, הלכות קריאת ההלל סע"ו; רשב"ץ, חידושי ברכות; רא"ש, ברכות, פרק ב, ה; ועוד רבים מהראשונים
- ^ ספר הישר, תקל"ז
- ^ המאירי, סוכה, מד עמ' ב'
- ^ רבנו תם שם; ר"ן על הרי"ף, שבת יא עמוד ב; חידושי הרשב"א ברכות יד עמוד א
- ^ הרב אליהו רחמים זייני, "אמירת ההלל בראש חודש ובחוה"מ פסח", בתוך ספר עץ ארז, עמודים 14–22
- ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תכ"ב, סעיף ב'
- ^ ברכת הלל בראש חודש, תשובה מהרב מרדכי אליהו הפוסק לספרדים שבארץ ישראל שלא לברך
