דפוס רוזנפלד (חיפה)
דפוס רוזנפלד היה בית דפוס בחיפה בו פרצה שביתה שהשפיעה על יחסי הכוחות בין מעמד הפועלים לבין המעמד האזרחי והיוותה נדבך בהפיכת חיפה ל"חיפה האדומה".
תולדות בית הדפוס[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים רוזנפלד פתח את בית הדפוס שלו ב-1903 בדרך אלנבי 25[1] בעיר התחתית בחיפה[2]. שני בניו, יעקב ואברהם, הצטרפו אליו ב-1920 והשם שונה ל"אחים רוזנפלד". באותה עת היו בחיפה מספר מועט של בתי דפוס וביניהם כשלושה בתי דפוס בבעלות יהודית[3].
השביתה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-20 של המאה ה-20 עבדו בבית הדפוס פועלים יהודים ופועלים ערבים. כמו כן הועסקו חניכים יהודים. במחצית השנייה של 1922 החלה האטה כלכלית בארץ ישראל. בעלי בית הדפוס החליטו לקצץ למחצית את פעילות בית הדפוס ובמקום לפטר חצי מהפועלים, לקצץ משכרם את מחציתם. פעולה זאת עברה בשקט מצד הפועלים, שכן אם היו מתפטרים על רקע זה, לא מן הנמנע שהיו נשארים מובטלים.
במרץ 1923 החליטו בעלי בית הדפוס לקצץ 20% נוספים ממשכורת העובדים. מפ"ח (מועצת פועלי חיפה) נזעקה לטפל בעניין ואחרי משא ומתן של דוד כהן, המזכיר הראשון של מפ"ח[4], עם בעלי בית הדפוס הוחלט להפחית את השכר ב-10% בלבד. ביוני אותה שנה, לאחר שמצבו הפיננסי של בית הדפוס הורע, החליטו בעלי בית הדפוס לפטר עובדים. שוב התערבה מפ"ח והוחלט לצמצם את יום העבודה ובלבד שלא יפוטרו עובדים. לאחר כמה חודשים פוטר אחד החניכים. הפועלים פנו שוב למפ"ח וזאת הכריזה שאם לא תוחזר העבודה לתקנה היא תנקוט צעדים כנגד הבעלים.
באוקטובר 1923 קיבל בית הדפוס הזמנה דחופה מהנהלת הרכבת. לצורך ביצוע ההזמנה החליטה ההנהלה לגייס עובד זמני בשכר נמוך ולא לתת עבודה נוספת לעובדי בית הדפוס. העובדים היהודים נזעקו שכן העובד החדש היה לא רק זמני אלא גם לא יהודי. שוב התערבה מפ"ח אך הבעלים זילזלו בהתערבות וטענו שהם בעלי בית הדפוס ומשום כך זכותם לעשות בו כרצונם. מפ"ח מצידה ניסתה עוד לפשר בין העובדים להנהלה, אך העובדים היהודים, חברי ההסתדרות, הכריזו לבסוף על שביתה. זאת בניגוד לדעת מפ"ח. העובדים מנעו את כניסתו של העובד החדש ואילו ההנהלה קראה למשטרה על מנת לפזר את ההפגנה הקטנה. המשטרה אמנם עצרה את המפגינים[5] אך שחררה אותם במהרה. מנהיגי מפ"ח "נגררו" לעימות שמלכתחילה ניסו לפשר בו בין הניצים. התערבות המשטרה הבריטית בסכסוך עבודה בין יהודים עוררה אהדה כלפי השובתים בקרב הציבור העברי בחיפה. מפ"ח פרסמה כרוז ובו טענה שסיפור השביתה קשור לכיבוש העבודה ובכך הפכה את הסכסוך המקומי הקטן לאירוע בעל ממדים לאומיים. כתוצאה מלחצים שהפעילה מפ"ח החלו גורמים ציוניים, כפרדריק קיש, לדון עם הממשל המרכזי בירושלים. אספת מאות פועלים שארגנה מפ"ח ביססה את מעמדה של תנועת העבודה וההסתדרות בחיפה. קריאה לפועלים ממקומות עבודה אחרים להצטרף לפועלי בבית הדפוס והטלת חרם צרכני על בית הדפוס הגבירו את הלחץ. משפחת רוזנפלד, מצידה, פנתה לחוגים האזרחיים בבקשת תמיכה[6].
השביתה עצמה אמנם נכשלה, אך השביתה שרטטה את גבולות מאבקי העובדים, סולידריות בין פועלים ומעמדה המיוחד של מפ"ח בהסתדרות.
אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]
בית הדפוס המשיך להתקיים עד מלחמת העצמאות עת נמכר לשמואל ברגמן, שהיה שותף בבית הדפוס מאז 1924, והוא פועל עד היום (נכון ל-2018), בשם "אבי משה ברגמן"[7] במקום בו שכן מאז הקמתו ב-1903 בדרך אלנבי 25.
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שבתאי גל-און ויאיר ספרן, אומנויות הדפוס בחיפה - דורות מספרים - מאה שנות דפוס בחיפה, דצמבר 2004
- דוד דה פריס, הפוליטיקה של יחסי עבודה בארץ-ישראל בראשית תקופת המנדט: אנטומיה של שביתת רוזנפלד, חיפה 1923, בתוך: יוסי בן-ארצי, עורך, חיפה: היסטוריה מקומית (חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה-ביתן, 1998), 181-146.
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ ספרן, אומנויות הדפוס בחיפה
- ^ בעת ההיא נקרא הרחוב "הדרך אל המנזר" או "דרך המנזר".
- ^ בילצקי מזכיר שגם "דפוס אנפיר הערבי היה נתמך בידי ההנהלה הציונית".
- ^ אמציה פלד, רחוב דוד כהן, בתוך "מדריך רחובות חיפה", באתר האינטרנט של עיריית חיפה
- ^ ידיעות חיפה, דואר היום, 22 באוקטובר 1923
- ^ על השביתה בבית-דפוס רוזנפלד, דואר היום, 6 בנובמבר 1923
- ^ על שם בנו משה שנפל במלחמת העצמאות.