מלחמת העצמאות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת העצמאות
מלחמה: הסכסוך הישראלי ערבי
הנפת דגל הדיו באילת מסמנת בתודעה הציבורית את סיום המלחמה

הנפת דגל הדיו באילת, מסמנת בתודעה הציבורית את סיום המלחמה
תאריך התחלה: 29 בנובמבר 1947
תאריך סיום: 20 ביולי 1949
משך הסכסוך: שנה ו-33 שבועות
מלחמה אחרי: מבצע סיני
מקום: ארץ ישראל
תוצאה: ניצחון ישראלי
הקמת מדינת ישראל, הסכמי רודוס וחלוקת השליטה בשטח פלשתינה-א"י המנדטורית בין ישראל, ירדן ומצרים.
שינויים בטריטוריות: קביעת הקו הירוק כקו שביתת הנשק בין מדינת ישראל והמדינות הגובלות; שלטון ירדני בגדה המערבית ומצרים ברצועת עזה (ראו הפסקה תוצאות המלחמה)
הצדדים הלוחמים

ישראלישראל בתחילה היישוב היהודי באמצעות:
Haganah Symbol.svg ההגנה
Palmach.jpg פלמ"ח (כחלק מגויס של 'ההגנה')
Irgun.svg אצ"ל
Lehilogo.jpg לח"י
ישראלישראל ובהמשך מדינת ישראל באמצעות:
IDF new.png צה"ל

מצרים 1922מצרים 1922 מצרים
הרפובליקה הסוריתהרפובליקה הסורית סוריה
ירדןירדן  ירדן
עיראק 1924עיראק 1924 עיראק
לבנוןלבנון  לבנון
ערב הסעודיתערב הסעודית  ערב הסעודית
צבא השחרור של קאוקג'י
ערביי ארץ ישראל

מפקדים
כוחות

בתחילה 30,577, בהמשך 115,000 חיילים.

מצרים: בתחילה 10,000, בהמשך 20,000 חיילים;
עיראק: בתחילה 5,000, בהמשך כ-18,000 ;
סוריה: 2,500–5,000;
ירדן: 6,000–13,000;
לבנון: בתחילה 1,000, בהמשך 2,000;
ערב הסעודית בתחילה 1,000, בהמשך 3,000;
סה"כ: 25,500 חיילים מצבאות ערב בהתחלה, בהמשך 64,200 חיילים.
פלסטינים וערביים מקומיים: 10,000[1][2];

אבידות

6,373 (כ-4,000 חיילים ו-2,373 אזרחים).

בין 10,000-15,000 חיילים.


מלחמת העצמאות (נקראת גם מלחמת השחרור, מלחמת הקוממיות, מלחמת תש"ח, ומלחמת 1948) היא עימות צבאי שהתנהל בין היישוב היהודי בארץ ישראל, ולאחר מכן מדינת ישראל, לבין ערביי ארץ ישראל, מתנדבים מארצות ערב הסמוכות ולאחר מכן צבאות מדינות ערב, חברות הליגה הערבית. מקובל לקבוע שהמלחמה החלה ב-30 בנובמבר 1947, מיד לאחר קבלת תוכנית החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, עת פתחו ערביי הארץ במהומות דמים כדי למנוע את יישומה. במהלך המלחמה, ביום האחרון למנדט הבריטי, 14 במאי 1948, הכריזה מדינת ישראל על הקמתה, ומיד אחר כך, פלשו אליה צבאות ערב הסדירים. המלחמה הסתיימה פורמלית ב-20 ביולי 1949, עם חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון (עם סוריה). עם זאת, הלחימה נגד הצבאות הערביים הסדירים הסתיימה בפועל כבר בינואר 1949, לאחר סיום מבצע חורב. המלחמה הסתיימה בניצחונה של ישראל, הן כיוון שכוננה בהצלחה מדינה והן כיוון שהרחיבה את גבולותיה הרבה מעבר לגבולות שנקבעו למדינה היהודית במסגרת החלטת החלוקה.[3] בהסכמי שביתת הנשק שסיימו את המלחמה הכירו המדינות הערביות השכנות דה פקטו בגבולות החדשים של ישראל. מדינה אחרת אשר יצאה מנצחת במלחמת העצמאות היא ממלכת ירדן, אשר השתלטה על רוב האזורים המיושבים ערבים ביהודה ובשומרון ('הגדה המערבית') ועל חלק מירושלים.

שיעור האבידות במלחמה בקרב היהודים הגיע לכדי אחוז מכלל אוכלוסיית היישוב. עשרות יישובים יהודיים חרבו, וכמה יישובים ננטשו או נכבשו. העיר ירושלים חולקה בין ישראל לירדן והרובע היהודי, כחלק מן העיר העתיקה של ירושלים שנכבש במלחמה על ידי הלגיון הירדני, נותר בשליטת ממלכת ירדן עד מלחמת ששת הימים. במהלך המלחמה עזבו את הארץ מאות אלפי ערבים וחרבו מאות כפרים ערביים. לאירועים האלה ניתן על ידי הערבים הכינוי הנכבהערבית - 'האסון' או 'המכה').

תוכן עניינים

שמות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמה כונתה בשמות שונים. בצד הישראלי כונתה 'מלחמת תש"ח', 'מלחמת העצמאות', 'מלחמת הקוממיות' ו'מלחמת השחרור', ובצד הערבי כונתה 'מלחמת 1948' או 'אסון 1948'.[4] בשפות זרות יש המכנים אותה 'המלחמה הישראלית-ערבית 1948' ובשמות דומים. השם הנפוץ ביותר מכוון לתוצאה הישירה של המלחמה, עצמאות ישראל, 'מלחמת העצמאות'.

בשנות ה-50 ביקש דוד בן-גוריון לקרוא למלחמה 'מלחמת הקוממיות', ובכך להדגיש את התקומה ההדרגתית של האומה בהתאם לאתוס של ציונות מעשית בה דגלה מפא"י. לעומתו, ביקש מנחם בגין לקרוא למלחמה 'מלחמת השחרור' באופן המדגיש את המאבק נגד הבריטים שבו היה לאצ"ל חלק יותר משמעותי. גם בגין וגם בן-גוריון לא קיבלו את מבוקשם ולרוב השתמשו לציון המלחמה בשם 'מלחמת העצמאות', למשל, בעת בחירת שמות רחובות לצורך הנצחתה.[5] בעיתונות התקופה שימשו שלושת השמות בערבוביה ולעתים אותה כתבה הכילה את שלושת השמות של המלחמה.[6]

בקרב חוקרים צעירים רווח המינוח "מלחמת תש"ח" בגלל היותו פחות טעון פוליטית. עם זאת, יש חוקרים, כמו דוד טל[7] ובמיוחד ההיסטוריונים החדשים, המעדיפים להשתמש בשם "מלחמת 1948". מרדכי בר-און טוען שגם שם זה בשמשו בעברית "נשמע מתריס ואין הוא נמלט ממטען אידאולוגי בכיוון הפוך".

מחלוקת נוספת בין החוקרים נתגלעה לגבי השלב הראשון של המלחמה, עד סיום המנדט הבריטי. ישנם, כמו בני מוריס שכינו שלב זה 'מלחמת האזרחים' ואחרים כינו אותו 'המלחמה הבין–קהילתית'. זאת משום שהשלטון ומנגנוני הביטחון הרשמיים היו בריטיים, עיקר הלחימה התנהלה בין כוחות בלתי סדירים של הצדדים היריבים המקומיים, והיו לה מאפיינים רבים של מלחמת אזרחים. עם זאת, יש הרואים בעייתיות במינוח זה, כיוון שמראש לא הייתה זהות לאומית אחת עמה הזדהו הניצים.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד מלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאמצע המאה ה-19, וביתר שאת החל מהעלייה הראשונה, התגברה ההתיישבות היהודית בארץ ישראל (א"י). הקמת התנועה הציונית ב-1897 באה בד בבד עם ציון הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל כמטרתה הפוליטית. במלחמת העולם הראשונה נכבשה ארץ ישראל על ידי כוחות בריטיים. ערב כניסתם, ב-2 בנובמבר 1917, ניתנה הצהרת בלפור, בה דובר על בית לאומי לעם היהודי. בשנת 1922 העניק חבר הלאומים לבריטניה מנדט על ארץ ישראל. כתב המנדט כלל את הצהרת בלפור באופן מלא. בתקופת המנדט הגיעו לארץ ישראל מאות אלפי עולים, רובם ברישיון בריטי (סרטיפיקט) וחלקם מעפילים חסרי רישיון. בשלושים שנות המדינה היישוב היהודי התפתח מכל הבחינות, והקים מוסדות ותשתיות אשר בבוא הזמן יכלו להחליף באופן מלא את משטר המנדט ('המדינה שבדרך'). הערבים, אם כי נהנו מן הפריחה הכלכלית ומן ההתפתחות שהביאה בכנפיה העלייה, לא ניצלו זאת לבניית תשתית משקית ומוסדית משל עצמם. מבחינה פוליטית, הערבים תושבי הארץ התנגדו בהתמדה ובנחרצות לעליית היהודים, וכן התנגדו מכל וכל להענקת מעמד פוליטי כלשהו לתושביה היהודים של הארץ, ובכך נתמכו על ידי ממשלות הארצות הערביות, אשר החלו לקבל באותן שנים עצמאות. כך, בתקופת המנדט פרצו מספר פעמים מאורעות דמים שבהן פעלו ערבים נגד היישוב היהודי בארץ ישראל, ונגד העלייה היהודית: מאורעות תר"פ, מאורעות תרפ"א, מאורעות תרפ"ט, מאורעות אוקטובר 1933, ומאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, וזאת בנוסף לתקריות רבות מאוד בהיקף קטן יותר. ועדת פיל, אשר התכנסה במהלך מאורעות אחרונים אלה, הציעה לראשונה חלוקה של ארץ ישראל, הערבים, ואחריהם הבריטים, דחו פתרון זה.

ממלחמת העולם השנייה ואילך[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת מלחמת העולם השנייה ניסתה ממשלת בריטניה להגביל את המשך העלייה היהודית לשטח א"י, ולשמור על הסטטוס קוו הדמוגרפי בין האוכלוסייה הערבית והיהודית. לאחר המלחמה נותרו באירופה מאות אלפי יהודים ניצולי השואה, אשר רבים מהם שאפו לעלות ארצה, דבר אשר עמד בסתירה למדיניות הבריטית האמורה. הוועדה האנגלו-אמריקאית ואחריה ועדת מוריסון-גריידי לא הצליחו להעלות פתרון אשר יהיה מוסכם על הבריטים, על היהודים ועל הערבים. בעקבות כישלון המאמצים להגיע לפתרון מוסכם לשאלת א"י, והתגברות הלחצים הבינלאומיים על ממשלת בריטניה למצוא פתרון לבעיית העקורים היהודיים באירופה, החליטו הבריטים, בתחילת 1947, להעביר את שאלת ארץ ישראל לאו"ם. בהמשך, קיבל הקבינט הבריטי בספטמבר 1947 החלטה סופית לסיים את המנדט הבריטי בשטח א"י, ולפנות ממנה את הצבא הבריטי. התפתחויות אלה הובילו להחלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית בכ"ט בנובמבר 1947.

החלטת החלוקה והשלכותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוועד הערבי העליון, כמו גם מדינות הליגה הערבית, החליטו לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה. מזכיר הליגה, עבד א-רחמן עזאם אמר בהקשר זה:

Cquote2.svg

הערבים מתעבים את עצם נוכחותם של היהודים בארץ ישראל. לדעת הערבים, היהודים הם אורגניזם זר אשר הגיע לכאן ללא הסכמתם, אורגניזם אשר מסרב להתבולל באורח החיים הערבי. זו בעיה.

Cquote3.svg
– יובל ארנון-אוחנה, קו החריש והאש: מאה וחמישים שנות סכסוך על ארץ ישראל 1860–2010, נתניה, 2013, עמ' 157

. אנשי הנהגת היישוב והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מהתנועה הרוויזיוניסטית).

בסמוך להחלטת האו"ם החלה התארגנות של הנהגת היישוב היהודי לקראת סיום המנדט הבריטי בא"י. חלק גדול מאותה התארגנות התמקד בחיזוק הכוח הצבאי של היישוב, על בסיס ההנחה, שמיד לאחר עזיבת הבריטים צפויה פלישה של צבאות מדינות ערב השכנות לשטח א"י. מאמצים אחרים הופנו - ובהצלחה רבה - להעברה 'חלקה' ככל האפשר של מוסדות ממשלת המנדט השונים, ושל התשתיות האזרחיות. ההתארגנות הצבאית התמקדה במספר תחומים - גיוס כוח אדם והכשרתו, המשך ההעפלה, רכישת נשק בחוץ לארץ והברחתו לארץ, ייצור נשק ותחמושת בתנאי מחתרת - ונעשתה עדיין על בסיס התנדבותי. הערבים, לעומת זאת, לא עשו כל מאמץ לקבל לידיהם את השלטון, או לבנות תשתית למדינה, אפילו בחלקים אשר הוקצו להם.

כיוון שהערבים התנגדו לתוכנית החלוקה, החלה לחימה בדרכים ובערים המעורבות והתקפות על יישובים יהודיים מבודדים כבר למחרת ההצבעה בעצרת האו"ם, ב-30 בנובמבר 1947 (י"ח כסלו תש"ח). תאריך זה מקובל על רוב ההיסטוריונים כתאריך הפתיחה של המלחמה.

כרוז של המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטין, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת האו"ם על החלוקה
כרוז של המפקדה העליונה של המופתי, הקורא להתקיף ולכבוש את כל פלסטין, להצית אש בכל המזרח התיכון ולבטל את החלטת האו"ם על החלוקה (תרגום לעברית)

הצדדים הלוחמים עד הכרזת המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המערכת הצבאית של 'היישוב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

כוחות המגן היהודים היו מורכבים משלושה ארגונים שפעלו בתנאי מחתרת: ההגנה, שהיה הגדול והדומיננטי והיה מזוהה עם 'היישוב המאורגן', זה שנתון למרות המוסדות הלאומיים. כבר בקיץ 1947 נעשו מספר מהלכים ארגוניים להסבת 'ההגנה' לצבא סדיר: ב-20 ביולי 1947 הוקמו אגף המבצעים ואגף כוח אדם. מספר ימים לפני 'החלטת החלוקה' נעשו הכנות לגיוס כללי, ולשם כך הוקם ב-19 בנובמבר 'מרכז המפקד לשרות העם'. סמוך לאותו מועד הוציאה 'ההגנה' את "פקודת המבנה הארצי", כשלב חשוב לקראת היערכותה למלחמה, הן מבחינת חלוקת הארץ לאזורים והן מבחינת ארגון כוח האדם הלוחם ביחידות. באותו שלב ארגון 'ההגנה' כלל כ-30,000 אנשי החי"ם (חיל משמר), מיליציה שאנשיה קיבלו לרוב אימון בסיסי, שנועדה להגנת היישובים על ידי תושביהם. כן כללה 'ההגנה' כ-10,000 אנשי החי"ש (חיל שדה), כוח צבאי מאומן-למחצה של צעירים בגילאי 18 עד 25, שנועד לפעול מחוץ ליישובים, וכ-3,000 אנשי הפלמ"ח (פלוגות המחץ) – הזרוע המגויסת (ברובה) של 'ההגנה', המאומנים אימון קרבי. כיוון שארגון 'ההגנה' היה מחתרתי, פגע הדבר קשות ביכולתו לאמן את חבריו. ארגונים קטנים יותר היו האצ"ל שכלל כ-3,000 חברים, מהם כמה מאות לוחמים, והלח"י שלו מאות אחדות של חברים, מהם כמה עשרות לוחמים. ללוחמי האצ"ל והלח"י היה ניסיון בלוחמה זעירה, בעיקר לוחמת גרילה עירונית, אך הם חסרו אימון בלוחמה בשדה ובמסגרות גדולות. כיוון שהיו שרויים במחתרת עמוקה יותר, אפשרויות האימון של אלה היו מצומצמות עוד יותר מאשר של חברי 'ההגנה'.

כ-25,000 מתושבי 'היישוב' היו יוצאי הצבא הבריטי, או צבאות אחרים של בעלות הברית. אם כי רק מיעוטם רכשו הכשרה או ניסיון קרביים של ממש, הדבר סייע במידת מה להתגבר של הפער ביכולת האימון של ארגוני המחתרת, ובעיקר הקל במידה משמעותית על המעבר מארגוני מחתרת לצבא סדיר. עוד כמה אלפים קבלו הכשרת מה במסגרות הנוטרות. אלה האחרונות הלכו והצטמצמו בימי המאבק בבריטים, ובפתיחת המלחמה מנו 1,792 איש.

יחידות קרקעיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חטיבות צה"ל במלחמת העצמאות

יחידות הרגלים היוו את עיקר הכוח הלוחם של 'היישוב'. בעת פרוץ המלחמה היו ל'הגנה', נוסף לעשרות אלפי אנשי החי"ם, שלרוב לא היו מאומנים ללוחמת שדה, והיו מוגבלים ללחימה באזורי מגוריהם, ארבע חטיבות חי"ש: 'לבנוני', אלכסנדרוני, גבעתי ועציוני. עד מהרה הפכו אלה לשש, כאשר 'לבנוני' התפצלה בסוף פברואר 1948 לגולני ולכרמלי, וקרייתי התפצלה מ'גבעתי'. גדודי הפלמ"ח התגבשו בחודשים הבאים לשלוש חטיבות: הראל, יפתח והנגב. בחודשים הראשונים של 1948 החל ארגון 'ההגנה' בהקמת יחידות מקצועיות כמו 'שירות המשוריינים', קודמו של חיל השריון, בפברואר, ו'שירות התותחנים', קודמו של חיל התותחנים, במרץ.

לאחר 'החלטת החלוקה' האצ"ל החל במאמץ מזורז להקים יחידות שדה לוחמות. מאמץ זה הגיע עד לכדי הקמת גדוד לא-אורגני.

שירות האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיל האוויר הישראלי במלחמת העצמאות

כהכנה למלחמה צפויה הוקם ב-10 בנובמבר 1947 'שרות האוויר'. ל'יישוב' היו באותה העת מספר מטוסים קלים, שאינם צבאיים, וכמה עשרות טייסים, מהם כ-25 יוצאי ה-RAF. כן היו ב'יישוב' כמה מאות בעלי מקצועות תעופתיים שאינם צוותי אוויר. מצבת המטוסים גדלה מאד עת 'שירות האוויר' רכש כגרוטאות, בתחילת 1948, כ-20 מטוסים קלים מן הבריטים העוזבים. כן נרכשו בארצות הברית כעשרה מטוסי תובלה, ואלה הוברחו מאמריקה לז'אטץ (Zatec) שבצ'כוסלובקיה, עד שניתן יהיה להעבירם ארצה.

השירות הימי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ל'יישוב' לא היו כלל כלי שיט צבאיים, ומספר בעלי הניסיון הימי בקרבו היה מועט. זאת כיוון שהן הצי המסחרי, הן צי הדיג לא היו מפותחים ביותר ב'יישוב'. עוד לפני פרוץ המלחמה נעשו מאמצים מודעים להתגבר על ליקוי זה, על ידי אגודות ימיות שונות להכשרת בני נוער. כן ערך הפלמ"ח אימונים ימיים לכמה מאות מחבריו, ביניהם בלטו אנשי הפלי"ם. גם מספר יוצאי הצי המלכותי היה מועט יחסית, ומעטים מאלה שירתו על כלי שיט. עם זאת, ל'יישוב' היה ידע וניסיון לא מבוטלים בחבלה ימית, ואלה כללו מספר מבצעים מוצלחים מתקופת המאבק בבריטים.

חיילי הגח"ל והמח"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

גיוס חוץ לארץ (גח"ל) הוא השם שניתן לחיילים משארית הפליטה באירופה לאחר השואה, ממחנות המעפילים בקפריסין ומצפון אפריקה, שהובאו ארצה כמתנדבים להלחם במלחמת העצמאות. מספרם היה כ-20,000 אך רובם יכולים היו להגיע רק עם תום המנדט. בזמן המתנתם לעלייה הם קיבלו בדרך כלל אימון טרום-צבאי.

מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) היו כ-3,000 מתנדבים מחו"ל שחשו להתנדב להגנת המדינה עם הקמתה (ומיעוטם - עוד קודם להכרזת המדינה), חלקם הקטן לא יהודים, ותיקי צבאות זרים לצד חסרי ניסיון צבאי, אמריקנים, בריטים ומדינות חבר העמים הבריטי וגם יוצאי צבאות אירופיים. תרומתם ניכרה במיוחד בחילות המקצועיים, חילות האוויר, הים, הרפואה, התותחנים והשריון. רוב אנשי צוות אוויר של הטייסות הראשונות של חיל האוויר היו מאנשי המח"ל.[8]

ציוד לחימה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אמצעי לחימה במלחמת העצמאות

עקב מחסור חמור באמצעי לחימה, ניסו 'ההגנה' ולאחריה צה"ל להשיג נשק מכל מקום אפשרי. הם רכשו נשק מכל הבא ליד וכן ייצרו באמצעות התע"ש נשק קל, חומרי נפץ, תחמושת, פצצות ותתי מקלע מסוג סטן.

בימים שלפני פרוץ הלחימה הייתה מצבת החימוש של 'ההגנה' כדלהלן: מרגמות 3 אינץ' - 102, מרגמות 2 אינץ' - 596, רובי נ"ט - 19, מקלעים בינוניים - 200, מקלעים קלים - 700, רובים - 6,600 ותת-מקלעים - 3,600. לאלה ניתן להוסיף כמויות נשק אשר הוחזקו ביישובים ולא נרשמו.[9] בשל האופי האקלקטי של צבירתו, מגוון כלי הנשק היה גדול יחסית לכמות הכלים, דבר שהכביד מאד על האחזקה ועל השגת התחמושת. בתחילת המלחמה לא היו כלל ל'יישוב' כלי נשק קיבוציים (שאינם אישיים), כמו תותחים, טנקים, מטוסי קרב או ספינות מלחמה. במשך חודשי המלחמה הראשונים תוגברה מאד מצבת כלי הנשק, הן באמצעות הברחה מסיבית לארץ, הן באמצעות ייצור עצמי. מספר תותחים קלים הגיעו בשבועות האחרונים למנדט. כן הושגו או הורכבו משוריינים (משוריין סנדביץ' או משוריין פרפר). אלה שימשו בעיקר ב'מלחמה על הדרכים'.

הצד הערבי[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא ההצלה
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – צבא הג'יהאד הקדוש

על הכוחות הערביים נמנו אנשי צבא ההצלה, מתנדבים מטעם 'הליגה הערבית' אשר התארגנו קודם כניסתם לארץ בסוריה. אלה מנו כ-3,000 עד 4,000 לוחמים וחדרו לארץ ישראל, על ציודם, אשר כלל גם תותחים, בתחילת 1948, תוך עצימת עיניים של הבריטים. 'צבא ההצלה' פעל בצפון הארץ ובמרכזה.

ג'יהאד הקדוש' התארגן בקרב ערביי ארץ ישראל. לוחמיו, מצוידים בנשק קל, פעלו במרכז הארץ. חטיבה אחת באזור ירושלים, בפיקודו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני, וחטיבה אחרת בשפלה, בפיקודו של חסן סלאמה. אלה היו מצוידים בנשק קל ובמשוריינים, שמקורם היה בריטי, או שלל יהודי שנפל בידיהם. לאלה נוספו מתנדבים של האחים המוסלמים ממצרים שפעלו בדרום. 'האחים', שאורגנו על ידי הצבא המצרי עוד בטרם פלישתו, מנו במקובץ כמה גדודים.

עבד אל-קאדר אל-חוסייני (במרכז), שפעל באזור ירושלים, עם לוחמי מיליציה ערבים, פברואר 1948

לכוחות שתוארו נוסף מספר בלתי קבוע של אנשי מיליציה, או תושבים ערביים חמושים בלתי מאורגנים, או מאורגנים למחצה, ביישובים הערביים השונים, אשר עסקו בעיקר בתפקידי משמר, או שהוזעקו להגנת יישובם בעתות חירום. אלה הוזעקו לעתים גם לצורך התקפה באזורים סמוכים, אליהם הגיעו או נקלעו כוחות יהודיים ('פאזעה'). כמה אלפים מבין ערבי הארץ התנדבו לצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה, וכך קיבלו אימון צבאי בסיסי. לחלק מן המבוגרים יותר שבין הלוחמים הערבים היה ניסיון צבאי בלוחמה זעירה מימי 'המרד הערבי הגדול'.

הגורם הבריטי[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם ראשית מלחמת העצמאות ופרוץ מעשי האיבה בין הערבים ליהודים לאחר 'החלטת החלוקה', המשיכו הבריטים למנוע כניסת יהודים לארץ, מעבר לכמות ה'סרטיפיקטים', והמשיכו להלחם במפעל ההעפלה. הפיקוח היעיל על דרכי הים שיבש באופן חמור את יכולתם של היהודים להתחמש. לעומת זאת, ערבים, כולל כוחות צבאיים בלתי סדירים, על נשקם, יכלו להיכנס לארץ באופן חופשי דרך גבולותיה היבשתיים הפרוצים. עם זאת, הבריטים הבהירו בתקיפות שלא יאפשרו כניסת צבאות סדירים לארץ, כל עוד המנדט בתוקפו.

הן היהודים והן הערבים האשימו את הבריטים בכך שהם מסייעים לצד השני, אך למעשה התדלדלות כוחותיהם גרמה לכך שמעורבותם בשמירת הסדר פחתה והלכה. כך למשל, כוחות צבא ההצלה ערכו ניסיונות לכיבוש טירת צבי בפברואר 1948 ומשמר העמק באפריל, תוך שימוש בתותחים. מצד שני, לא מנעו הבריטים את כיבוש הערים המעורבות: טבריה, צפת וחיפה וכן את כיבושם של כפרים ערביים רבים, בידי היהודים, והתערבו רק ביפו (עד שהערבים עצמם נכנעו). למעשה, הם התרכזו יותר ויותר בשמירת צירי הפינוי, והתערבו רק משאלה עמדו בסכנה, לדעתם. בכל זאת, לעתים מצאו עצמם הבריטים מעורבים בתקריות אש שונות משני הצדדים, שאף שאפו להצטייד בנשק רב ככל האפשר ממחסני הצבא המתפנה. כך, בחודשים ינואר-מאי 1948 נהרגו 144 בריטים.

הבריטים החליטו לסיים את המנדט בשעת חצות שבין ה-14 במאי ל-15 בו. גם לאחר סיומו הרשמי של המנדט המשיכו הבריטים להחזיק במובלעת צבאית דרומית לחיפה במחנות באזור טירה (כיום טירת כרמל), בשדה תעופה רמת דוד, בשדה התעופה בחיפה ובנמל חיפה. אחרוני החיילים הבריטים עזבו את המובלעת שבצפון הארץ ב-30 ביוני 1948. כן פינו הבריטים ציוד וחיילים למחנות באזור רפיח, על גבול ארץ ישראל ומצרים, אותם סיימו לפנות עד ה-26 ביולי.

שלבי המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מבצעי צה"ל במלחמת העצמאות

מקובל לחלק את מלחמת העצמאות למספר שלבים עיקריים:

  • 30 בנובמבר 1947 - 3 באפריל 1948: השלב הראשון של מלחמת העצמאות. התאפיין במאבק על השליטה בדרכים ובערים המעורבות. העימות הצבאי בין היישוב היהודי והערבים היה מוגבל בהיקפו והשתתפו בו כוחות קטנים יחסית. הערבים ריכזו את התקפותיהם בעיקר על צירי התנועה שהובילו ליישובים יהודיים מבודדים (כולל ירושלים המערבית) במידה רבה של הצלחה, ואילו כוחות ההגנה נקטו בדרך כלל באסטרטגיה הגנתית, והסתפקו בפעולות תגמול נקודתיות.
  • 3 באפריל 1948 - 14 במאי 1948: השלב השני של המלחמה. בשלב זה עבר הכוח הצבאי של היישוב היהודי למתקפה, ונטל לידיו את היוזמה בהתאם לקווי המתאר של תוכנית ד'. הכוחות הצבאיים של ערביי ארץ ישראל וכוחות המתנדבים הערביים שסייעו בידם הובסו ברובם, כוחות 'ההגנה' השתלטו על שטחים נרחבים באזור החוף, בגליל ובפרוזדור ירושלים וכבשו את מרבית הערים המעורבות.
  • 15 במאי 1948 - 10 ביוני 1948: פלישת צבאות ערב הסדירים. בשבועיים הראשונים של הפלישה היוזמה הייתה בידי הצבאות הפולשים והכוחות הישראלים התמקדו בבלימת התקדמותם. החל מסוף מאי החלו כוחות צה"ל לבצע שורת התקפות נגד (שרובן הסתיימו בכישלון) על הכוחות הפולשים.
  • 11 ביוני 1948 - 7 ביולי 1948: ההפוגה הראשונה. פסק הזמן נוצל על ידי שני הצדדים להתארגנות מחדש לקראת חידוש הלחימה ולהתעצמות צבאית. בתקופה זו התרחשה פרשת 'אלטלנה'.
  • 8 ביולי 1948 - 18 ביולי 1948: קרבות עשרת הימים. בשלב זה היוזמה עברה לידי צה"ל, שבמספר מתקפות נגד הצבאות הערביים וכוחות צבא ההצלה השתלט על שטחים נרחבים בגליל התחתון, בשפלה ובפרוזדור ירושלים.
  • 19 ביולי 1948 - 20 ביולי 1949, מהכרזת ההפוגה השנייה עד חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה. בתקופה זו יזם צה"ל מספר מבצעים צבאיים גדולים, שנמשכו מספר ימים כל אחד (ביניהם מבצע יואב, מבצע חירם, מבצע חורב ומבצע עובדה), השתלט על שטחים נרחבים בגליל, בנגב ובערבה, במטרה לקבוע עובדות בשטח, הביס את הצבא המצרי ומוטט את 'צבא ההצלה'. שלב זה של המלחמה התאפיין בפסקי זמן ארוכים בין פרקי הלחימה, ובשילוב הדוק בין העימות הצבאי בשטח ארץ ישראל למאבקים של ישראל בזירה המדינית.

מהחלטת עצרת האו"ם ועד להפעלת תוכנית ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם החלטת העצרת הכללית של האו"ם על 'תוכנית החלוקה', תקפו כוחות ערביים בלתי סדירים, המורכבים בעיקר מערביי ארץ-ישראל וכוחות ערביים סדירים-למחצה שבאו ממדינות סמוכות, את היישוב היהודי. כיריית הפתיחה במלחמה זו נחשבת ההתקפה על אוטובוס 2094 של 'אגד', ב-30 בנובמבר 1947, שבה נהרגו חמישה יהודים מנוסעיו.

שלב זה במלחמה התנהל במקביל לפינוי הצבא הבריטי מארץ ישראל. בחודשים הראשונים של מהלך הפינוי הבריטי פיקוד 'ההגנה' אימץ גישה הגנתית בעיקרה, והסתפק בדרך כלל בפעולות תגמול נקודתיות כנגד הערבים הפלסטינים, ללא ניסיון להשתלט על שטחים. פעולות תגמול אלה כללו, למשל, מארבים לפגיעה בתחבורה הערבית, או פשיטות לשכונות (בלאד א-שייח', למשל) או כפרים ערביים (אל ח'סאס או סעסע למשל). לעומת האיפוק בלחימה, הנהגת 'היישוב' ניצלה את אותם חודשים ראשונים למלחמה לצבירת כוח: מכ-10,000 מגויסים בינואר 1948, לכ-16,000 ב-1 במרץ.[10] כן לבשה 'ההגנה', יותר ויותר, צורה של צבא סדיר. כך, החל מפברואר החל 'היישוב' לגייס חיילים גיוס מלא (כלומר, מגורים במחנה צבאי). כן החל תהליך התמקצעות: באותו חודש הוקם 'שירות המשוריינים', קמו מחלקה משפטית, שירותי דת, משטרה צבאית, 'שירות התותחנים', 'השירות הימי', 'שירות המהנדסים', וחלק מאלה הפכו בחודשים הבאים לחילות של ממש.

עוברים ושבים בשוק הכרמל תופסים מחסה מאש צלפים הנורית ממסגד חסן בק

במהלך הלחימה הבלתי סדירה התמקדו הקרבות בשלושה סוגי אזורים עיקריים:

חברי "ההגנה" בעפולה בעמדות מול ג'נין בתחילת המלחמה
  • לחימה ביישובים היהודיים: מן הצד הערבי, הלחימה התבטאה בהטרדות שונות, כגון ירי וחבלות, ולעתים, גם בהתקפות לצורך כיבוש. מנקודת המבט היהודית, לחימה זו נועדה בעיקר להגן על היישובים היהודיים באזורים שבשליטה ערבית, כדוגמת גוש עציון, יחיעם, בן שמן ויישובים בנגב. עם זאת, הותקפו גם יישובים שאינם מבודדים, כמו טירת צבי, קיבוץ אפעל, דן או כפר יעבץ. יישובים יהודיים הפכו עד מהרה למוצבים צבאיים, והושקעו מאמצים ואמצעים רבים בהגנתם ובהובלת שיירות ציוד ואספקה אליהם. הנהגת היישוב החליטה שלא לפנות אף יישוב, על מנת שכל שטח שיוחזק יישאר בתחומי המדינה היהודית כשתקום, ואכן, עד אמצע מאי עמד היישוב בהחלטה זו, ושום יישוב יהודי לא נפל, פרט למספר בתים שפונו בשכונת שמעון הצדיק בירושלים.
מחסום ערבי בשער הגיא נגד שיירות יהודיות
לוחמים ערבים ליד משאית אספקה משוריינת של ה"הגנה" כשהיא בוערת, בדרך לירושלים, 1948
שיירת אספקה מהשפלה פורצת את המצור ונכנסת לירושלים, 1948
משאית אספקה משוריינת שנפגעה בדרך לירושלים הנצורה, 1948
  • לחימה על צירי התנועה: כמעט כל הדרכים שמחוץ לערים היהודיות, ואף חלק מצירי התנועה בתוך אותן ערים, עברו בקרבת, ולעתים בתוך, יישובים ערביים, עד כדי טווח של נשק קל. היישוב היהודי, העירוני יותר והמתקדם יותר, היה תלוי יותר מן הערבי בתקינות התחבורה, ולכן השקיעו הכוחות הערבים מאמצים רבים בלחימה מסוג זה, שאף התאימה מאד לאופי הכוחות שברשותם, עת רבים מהם לא היו מגויסים גיוס מלא. באזורים בהם שלטו הערבים באופן מוחלט על קטעים נרחבים מן הדרך, כמו הכבישים מירושלים לשפלה ולגוש עציון, הדרכים לנגב ועוד, הלחימה על הדרכים הייתה קשה ורבת קורבנות. כך למשל, הדרך לירושלים נפרצה ונחסמה לסירוגין ונשלחו שיירות אל העיר. מספר שיירות, כשיירת הדסה, שיירת הל"ה, שיירת חולדה, שיירת נבי דניאל, ושיירת יחיעם, הושמדו כולן או חלקן (השלוש האחרונות התרחשו בשבוע אחד בסוף מרץ).

כשלונות 'ההגנה' בשלב זה של המלחמה הביאו את נציג ארצות הברית באו"ם, וורן אוסטין, להעלות הצעה ב-17 במרץ 1948 במועצת הביטחון, להקפיא את 'תוכנית החלוקה' ולכונן בארץ ישראל משטר נאמנות של האו"ם.

בדיקת חבלה בצינור המים לישובי הנגב המבודדים, ליד קיבוץ בארי, 1948
מטוס מצניח אספקה ליחיעם, 1948

הפעלת תוכנית ד'[עריכת קוד מקור | עריכה]

לוחמים יהודיים בשערי משמר העמק. בקרב משמר העמק, בראשית אפריל 1948, תקף פאוזי קאוקג'י מפקד צבא ההצלה את הקיבוץ, והובס
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית ד'

ב-10 במרץ 1948 הוציא מטכ"ל 'ההגנה' פקודת-אב למבצעים צבאיים, שנקראה בשם תוכנית ד', אשר הייתה התוכנית האסטרטגית הראשונה של פיקוד 'ההגנה' במלחמת העצמאות. התוכנית נועדה להשתלטות על כל השטח שהוקצה בהחלטת האו"ם למדינה היהודית ועל גושי ההתיישבות שמחוץ לשטח זה, וכן על שטחים השולטים על נתיבי הפלישה הצפויה של מדינות ערב. לראשונה הוחלט על השתלטות קבועה על השטחים שיכבשו.

המבצע הגדול הראשון, שנערך במסגרת המעבר של הכוח הצבאי של היישוב היהודי ממגננה למתקפה, היה מבצע נחשון אשר נערך בתחילת אפריל. מטרת המבצע הייתה פריצת הדרך לירושלים על ידי השתלטות על הדרכים המובילות אליה. הוא נערך בכוח של מספר גדודים שפעלו תחת מסגרת חטיבתית. במהלך המבצע הועברו מספר שיירות מזון ואספקה לירושלים (אם כי הדרך לעיר נחסמה שוב, תוך זמן קצר). מבצע 'נחשון' היה נקודת המפנה לטובת היישוב היהודי במלחמתו נגד ערביי ארץ ישראל והכוחות שסייעו להם. בעקבותיו באו מבצע הראל, להעברת שיירה של מאות משאיות לירושלים ערב פסח תש"ח ומבצע מכבי להעברת שיירות נוספות ולהרחבת הפרוזדור לירושלים. כן הרחיבה 'ההגנה' מאוד את השטח שבשליטת היהודים בירושלים במבצע יבוסי ואחר כך במבצע קלשון. בה בעת נהדפו התקפות צבא ההצלה על קיבוץ משמר העמק, ושל גדוד דרוזי על קיבוץ רמת יוחנן, בעקבות התקפה זו הסכימו הדרוזים להצטרף כלוחמים לצד כוחות 'ההגנה'.

עד להכרזת המדינה נכבשו העיר יפו (מבצע חמץ), והחלקים הערביים של טבריה, חיפה וצפת, וכן עשרות כפרים ערביים בסביבת אותן ערים. גברה מאד מנוסה המונית של ערביי ארץ ישראל, וזו נחשבת כראשיתה של בעיית הפליטים הפלסטינים. בתחילת מאי נכבשו רוב הכפרים הערביים באזורי רחובות וגדרה (מבצע ברק), ובאמצע מאי נכבשו גם בית שאן (מבצע גדעון) ועכו (מבצע בן עמי). הצלחתה של תוכנית ד' העמידה את היישוב במצב אסטרטגי משופר לקראת הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב, הן הודות לשטח שנכבש, הן כיוון שהתרחקות החזית מחיפה ומתל אביב אפשרה הפניית תשומת לב וכוחות לגזרות אחרות.

מימין לשמאל: עבדאללה א-תל, מפקד בלגיון הערבי, יחד עם יעקב אדלשטיין ויצחק בן סירא, שנלקחו בשבי לאחר נפילת גוש עציון

הכרזת המדינה ופלישת צבאות ערב[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוכנית הפלישה של צבאות ערב הסדירים כפי שהופיעה בעיתונות הערבית, מאי 1948
פלישת צבאות ערב- מה-15 במאי ל-10 ביוני 1948

ב-12 במאי 1948 התכנסה מנהלת העם לדון בהצעתו של שר החוץ האמריקאי, הגנרל ג'ורג' מרשל (שנדחתה כבר על ידי הוועד הערבי העליון), לדחות את ההכרזה על הקמת המדינה ולהכריז על הפוגה של שלושה חודשים במלחמה. ההכרעה על הכרזת המדינה במועד שנקבע מראש, עם תום המנדט הבריטי ב־15 במאי, נתקבלה בהצבעה. ביום שישי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל. באותו לילה פלשו חמישה צבאות של מדינות ערב: לבנון, סוריה, ירדן, עיראק, ומצרים (אשר נעזרה בכוחות סעודיים וסודניים), ותקפו את המדינה שזה עתה קמה. חלק חשוב בבלימה נטלו היישובים ששכנו בקו החזית, בהם דגניה א', דגניה ב', משמר הירדן, גשר, נגבה, כפר דרום ויד מרדכי. עם זאת, בעוד שעד אמצע מאי לא נפל או פונה אף יישוב יהודי, הרי בשלב הפלישה נפלו מספר יישובים בידי הערבים. חלק מהיישובים, כמו בית הערבה, קליה, נווה יעקב ועטרות ננטשו, וזמן מה אחריהם, גם יד מרדכי. יישובים נוספים, כמו גוש עציון (יומיים קודם הפלישה), משמר הירדן, ניצנים או הרובע היהודי בירושלים, נכבשו בידי צבאות ערב. יישובים אחדים נכבשו על ידי הערבים אך חזרו לידי ישראל לאחר זמן קצר, כמו גזר, רמת רחל, גאולים וכן שער הגולן ומסדה. בלימת ההתקפה במשך קרוב לחודש ימים מיום הפלישה ועד ליום תחילת ההפוגה, הייתה הישג למדינה ולצבאה.

בשלב זה של המלחמה הוקמו שלוש חטיבות חדשות. במאי 1948 הוקמו חטיבה 7 הממוכנת בחלקה, וחטיבה 8 המשוריינת בחלקה. בתחילת יוני, מעט לאחר הקמת צה"ל (ר' להלן), הוקמה חטיבת עודד (חטיבה 9).

יחסי הכוחות[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוב מדינות ערב היו נחשלות מבחינה חברתית וטכנולוגית, אולם על כוחות 'היישוב' הוטל להדוף מתקפה בו-זמנית של חמישה צבאות סדירים, מצוידים בחיל שריון ובארטילריה, נעזרים בחילות האוויר של מצרים ושל סוריה ובחיל הים של מצרים. היה זה אתגר למדינה הצעירה ולצבאה.

הנתונים מתייחסים לחיילים לוחמים בלבד. מקור: אסף אגין, "יחסי הכוחות במלחמת תש"ח" מערכות 390, יולי 2003 עם תיקונים מאוחרים מאת המחבר

ישנן דעות סותרות בין ההיסטוריונים באשר למצבת הכוחות הלוחמים, בעיקר בין אפריל ליוני 1948. הוויכוח חורג מדיון אקדמי גרידא, מאחר שהוא קשור לאתוס של 'מעטים מול רבים' - האם היה או לא היה. כללית, במהלך המלחמה צה"ל גייס חיילים במספר גדול משמעותית מסך החיילים בחילות ערב אשר פלשו לארץ ישראל, ואף בצרוף 'צבא ההצלה', 'האחים המוסלמים' והלוחמים מבין ערביי הארץ שנותרו במועד הפלישה. אך בעוד שחילות ערב היו חילות משלוח שכמעט כולם דרג לוחם, מספר חיילי צה"ל כלל גם את דרגי המנהלה.

שלט בפראג אודות הסיוע מצ'כוסלובקיה

בעת הפלישה, צבאות ערב עלו על ישראל בכמות הנשק הקיבוצי.[11] ב-15 במאי לערבים היו כ-40 טנקים, כ-300 תותחים ו-47 מטוסי קרב. בשבועות שעד ההפוגה הראשונה עדיין היה פער עצום בכל אלה לטובת הערבים, אך עד סוף המלחמה התאזנו למדי יחסי הכוחות. מאביב 1948 ועד לסיום מלחמת העצמאות נערכו עשרות הפלגות רכש בהן הובאו לארץ כמויות גדולות של נשק תוך עקיפת האמברגו הבינלאומי. כך, בהמשך המלחמה חל איזון בכמות הנשק בעקבות עסקאות רכש גדולות מצ'כוסלובקיה, ביניהן רכישת מטוסי קרב, וכן הברחת מפציצים מארצות הברית וכלי שריון ותותחים ממקורות שונים. לאיזון תרמה גם השמדת ציוד ערבי, ולקיחת חלק ממנו כשלל.

יתרון משמעותי של הכוחות הישראליים היה היותם ערוכים ב'קווים פנימיים' (מן המרכז החוצה), המקלים על הנעת כוחות מגזרה לגזרה. כך למשל (כל הדוגמאות הן מחודש הפלישה), חטיבת 'יפתח' לחמה כנגד 'צבא ההצלה' בצפון ולאחר כמה ימים נגד הלגיון הירדני במרכז. באותה תקופה 'כרמלי' השלימה את כיבוש עכו, לחמה כנגד העיראקים בג'נין ונגד הסורים בגזרת משמר הירדן. גדוד מ'אלכסנדרוני' הופנה מן השרון לגזרת לטרון וחזרה ועוד. גם לאחר ההפוגה הראשונה צה"ל ניצל לא פעם יתרון זה.

החזית הלבנונית ו'צבא ההצלה'[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצבא לבנון לא היה חלק גדול במלחמת העצמאות. הצבא הלבנוני סייע בכיבוש מלכיה. בנוסף, הצבא הלבנוני ניסה להתקדם על ציר החוף באזור ראש הנקרה.[12][13] פרט לכך, הלבנונים הסתפקו בסיוע ארטילרי ולוגיסטי ל'צבא ההצלה' ושטחם שימש לעתים כבסיס היערכות לסורים. כוחות 'צבא ההצלה', שלחמו בגליל ובמרכז עוד לפני הכרזת המדינה, עזבו עם הפלישה את גבולות הארץ, לצורך התארגנות. בקרבות מלכיה הם חזרו, ונטלו חלק פעיל מאד (ומוצלח בעיניים ערביות). לאחר מכן הם תפסו משלטים בגליל העליון ובגליל התחתון.

החזית הסורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים הראשונים שלאחר הפלישה צבא סוריה התקדם לעבר עמק הירדן, כבש את משטרת צמח, שער הגולן ומסדה, והחל בתקיפה של הקיבוצים דגניה א' ודגניה ב' בכוחות שריון ובסיוע אווירי וארטילרי. בבלימת הפולש הסורי הפעיל צבא ישראל לראשונה כוח ארטילריה של שניים מן התותחים הראשונים שלו ('נפוליונצ'יקים'), שהופעלו לעבר הסורים מעל רכס פוריה. הסורים נהדפו מקיבוצי דגניה ופינו את רוב השטח שכבשו, וזה היה הניצחון הראשון על צבא ערבי סדיר, דבר אשר עודד מאד את המגינים בשאר החזיתות. מתחילת יוני הסורים תקפו את עין גב ואת משמר הירדן. ההתקפות על עין גב נהדפו אך ב-10 ביוני משמר הירדן נפלה בידי הסורים ואנשיה נשבו.

רנו R-35 סורי שהגיע לשערי דגניה

החזית העיראקית[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיראקים פלשו לארץ מדרום לציר הפלישה הסורי ומצפון לזה של הלגיון. תחילה תקפו בגזרת גשר. ניסיונותיהם לכבוש את הקיבוץ עלו בתוהו. בהמשך הם נהדפו גם משטחים שולטים בסביבתו. כיוון שכך, פנו העיראקים לגזרת השומרון, מאזור ראש העין בדרום ועד לגלבוע בצפון. פריסתם לא נתקלה בהתנגדות כיוון שהמדובר היה באזור ערבי טהור. ב-28 במאי העיראקים כבשו את גאולים שבשרון, אך נהדפו לבסוף מן היישוב. בסוף מאי הותקף טור עיראקי, שניסה להתקדם מטול כרם מערבה, על ידי מטוסי 'אוויה' של חיל האוויר, ונבלם. בתחילת יוני תקפה חטיבת כרמלי את העיראקים בג'נין, ואף הצליחה לכבוש את רובה של העיירה. אלא שהעיראקים הצליחו לבסוף להדוף את ההתקפה, ו'כרמלי' נסוגה תוך ספיגת אבדות כבדות. כללית, לא חלו בתקופה האמורה (כמו גם כל משך המלחמה) שינויים רבים בקו החזית, בגזרות אשר העיראקים תפסו.

החזית הירדנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלגיון הערבי הירדני היה כוח צבאי מהטובים במזרח התיכון. ציודו היה בריטי, כמו כן גם מפקדו, ג'ון באגוט גלאב, וכמעט כל הקצינים שמדרג סמג"ד ומעלה. עוד בטרם הוכרזה המדינה פתח הלגיון בהרעשה כבדה משטח עבר הירדן על קיבוץ גשר ומצודת המשטרה בנהריים, שעל פי החלטת החלוקה נועדו להיכלל בשטח המדינה היהודית, הפגזה שנמשכה שלושה ימים בין 27 ל-30 באפריל 1948. חלק מיחידות הלגיון ששימשו בשירות הבריטים במשימות משמר בארץ ישראל, פונו מן הארץ לקראת מועד תום המנדט. יחידות אחרות פונו אל החלק אשר נועד למדינה הערבית. כוחות של הלגיון, אשר נותרו בחלק הערבי של הארץ, נטלו חלק בהתקפה על גוש עציון, וזה ונפל יום לפני הכרזת המדינה. לקראת כניסת הלגיון למערכה פונו הר טוב והיישובים עטרות ונווה יעקב שמצפון לירושלים. בנוסף לכך פונה בגזרת ים המלח היישוב בית הערבה וכן קליה הסמוכה. לאחר הפלישה כוחות הלגיון הערבי תפסו את לטרון וחסמו את הדרך לירושלים. שלושה ניסיונות ישראליים עקובים מדם לכבוש את לטרון נכשלו, אך נכבש שטח בו נסללה דרך עוקפת לירושלים, היא דרך בורמה. כוח אחר של הלגיון נטל חלק בקרבות בעיר ירושלים, החל מן השבוע השלישי של מאי. ב-28 במאי כבש כוח זה את הרובע היהודי. הלגיון הערבי ניסה לפרוץ לירושלים המערבית, כבש את שכונת שייח' ג'ראח, אך נבלם. קרבות עזים נערכו בקיבוץ רמת רחל, עם כוחות ירדניים ומצריים שהגיעו מחברון, במהלכם עבר הקיבוץ מיד ליד, עד שבסוף מאי הוכרע הקרב והקיבוץ נשאר בידי ישראל. החל מראשית יוני הלגיון הרחיב את שטח התפרסותו בשפלה. כוחותיו נכנסו ללוד ולרמלה, גרמו אבדות כבדות לכוחות האצ"ל אשר פעלו באותה גזרה, וב-10 ביוני כבשו זמנית את קיבוץ גזר. למחרת הם תקפו את מבואותיו המזרחיים של גוש דן, מצריפין בדרום ועד כפר עאנה (אור יהודה) בצפון. התקפות אחרונות אלה נהדפו בעמל רב, ותוך אבדות כבדות לצה"ל. כוחות קטנים של הלגיון נטלו חלק בקרבות סדום במלחמת העצמאות, אך לא עשו מאמץ לכבשה, והיא החזיקה מעמד עד סוף המלחמה.[14]

ארטילריה ירדנית בירושלים

החזית המצרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 במאי 1948, לאחר חצות, חצה חיל המשלוח המצרי את הגבול בדרום בכוח של כ-10,000 חיילים ונכנס בו ביום לעזה. החל מהשעה 6 בבוקר עברו שישה גלי מטוסים מעל תל אביב, והפציצו את נמל תל אביב ואת נמל התעופה דב הוז. גם בימים הבאים המשיכו המטוסים המצרים בהפצצות, כמעט ללא התנגדות.

מטוס מצרי שהופל בתל אביב, 15 במאי 1948
בנייני מגורים שנפגעו בהפצצה מצרית על תל אביב

בדרום נע הצבא המצרי בשני טורים, הטור המערבי, העיקרי, נע מעזה לאורך כביש החוף לכיוון תל אביב, והטור המזרחי נע דרך באר שבע לחברון ולירושלים, כאשר חלק ניכר מטור זה מורכב ממתנדבי 'האחים המוסלמים'. אלה נטלו חלק בקרבות רמת רחל (ר' למעלה). תחילה לא התעכבו המצרים כדי לכבוש את היישובים בנגב שהיו בדרכם, ולאחר שניסו לתקוף אותם ונהדפו, המשיכו במסעם צפונה, אך קיבוץ יד מרדכי, שהיה על ציר ההתקדמות המצרי העיקרי, נפל לידי המצרים לאחר חמישה ימי לחימה. ב-24 במאי נעצר הטור המערבי במג'דל (אשקלון). ב-28 במאי התקדם הטור המערבי צפונה לאיסדוד (סמוך לאשדוד של היום) ונעצר כשלושה ק"מ אחרי איסדוד ליד ג'סר איסדוד שפוצץ על ידי חטיבת גבעתי (מאז נקרא הגשר 'עד הלום'.)[15] השתלטות המצרים על כביש מג'דל-אל-פאלוג'ה ניתקה את יישובי הנגב שמדרום לו, והיוותה גורם אסטרטגי מכריע בהמשך המלחמה.

מטוסי חיל האוויר הישראלי התקיפו ב-29 במאי את הטור המערבי (ר' להלן), וצה"ל ערך התקפה קרקעית על ראש הטור ב-2–3 ביוני, במסגרת מבצע פלשת. ההתקפה הקרקעית נכשלה, תוך אבדות כבדות לתוקפים, אך המצרים לא חידשו שוב את התקדמותם לכיוון תל אביב, אלא פנו לתקיפת היישובים והמשלטים הסמוכים לציר התקדמותם בנגב. קיבוץ ניצנים נפל בידי המצרים, אך נגבה ושאר היישובים החזיקו מעמד. בליל 11-10 ביוני כבשה חטיבת הנגב את ביר עסלוג' ובכך שיבשה את ציר האספקה המצרי לבאר שבע.

אויר וים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בימים הראשונים שלאחר הפלישה הייתה לחילות האוויר הערביים עליונות, והם אכן ניצלוה לתקיפות בקווי החזית ובעומק הארץ, כמעט ללא התנגדות. לנוכח עליונות זו נאלצו מטוסי חיל האוויר הישראלי לפעול בעיקר בלילות. רק לאחר כשבועיים חל שינוי במצב. מטוסי Avia S-199 של חיל האוויר הישראלי, שהגיעו לארץ מפורקים לחלקים והורכבו במהירות, הוזנקו ב-29 במאי לעבר הטור המצרי. הנזק שגרמו לא היה רב אך המצרים לא המשיכו את מסעם. למחרת תקפו מטוסי חיל האוויר טור עיראקי שעשה דרכו מערבה באזור 'המותניים הצרים' של ישראל בשרון. גם כאן נעצרה התקדמות הערבים. מספר ימים אחר כך רשמו מטוסי חיל האוויר הפלות ראשונות, וכן הפציצו לראשונה עיר בירה ערבית - עמאן. עם זאת, גם בימים הראשונים של יוני עדיין נהנו הערבים מעליונות אווירית. תחום בו רשם חיל האוויר הצלחה רבה היה תחום התובלה והאספקה, ובעיקר מבצע בלק להטסת ציוד לחימה מצ'כוסלובקיה. חיל הים, אשר עיקר כלי השייט שלו היו ספינות מעפילים מוסבות, לא השפיע רבות על הלחימה בשלב זה. ב-4 ביוני קרבו שתי ספינות מצריות אל חופי תל אביב. חיל האוויר וחיל הים חשו למקום ותקפו את הספינות, ואם כי סבלו אבדות ולא השיגו פגיעות משמעותיות במצרים, סבו ספינות המצריות על עקבותיהן, ובלא שנתבררה כוונתן.

הקמת צבא הגנה לישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

תוך כדי הקרבות פורסמה על ידי הממשלה הזמנית, בראשות דוד בן-גוריון, "פקודת צבא ההגנה לישראל" ב-26 במאי 1948. בפקודת היום שהוציא ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ב-31 במאי נאמר בין היתר:

Cquote2.svg

עם הקמת מדינת ישראל יצאה ההגנה ממחתרת ונהפכה לצבא סדיר... הוקם צבא סדיר של מדינת ישראל, צבא החירום והעצמאות של ישראל בארצו... בידיו של צבא זה מופקד מעכשיו ביטחון העם והמולדת.

Cquote3.svg

צה"ל הושתת רובו ככולו על ארגון 'ההגנה': רמטכ"ל 'ההגנה' וחברי מטכ"ל 'ההגנה' הוסיפו לשמש בתפקידיהם, חטיבות 'ההגנה' הפכו לחטיבות צה"ל, והשירותים השונים של 'ההגנה' הפכו לחילות צה"ל. עוד קודם לכן (ר' למעלה) הוכרז גיוס חובה ובו גויסו גם מי שלא היו חברי ארגוני המחתרת השונים.

משהוקם צבא הגנה לישראל לא היה יותר מקום לקיום כל גוף צבאי זולתו, וב-1 ביוני 1948 חתם ראש אצ"ל מנחם בגין בשם הארגון על הסכם עם ממשלת ישראל לפיו כל חברי האצ"ל יתגייסו לצה"ל, הנשק והציוד של האצ"ל יימסרו לצה"ל והאצ"ל יחדל לפעול כגוף נפרד "בתחומי מדינת ישראל ובתחום ממשלת ישראל". ארגון הלח"י נתבטל בתחומי מדינת ישראל עוד קודם לכן ואנשיו התגייסו לצה"ל. עם זאת, בירושלים המשיכו האצ"ל והלח"י להתקיים כיחידות עצמאיות ולא כחלק מצה"ל.

גשר עד הלום, המקום הצפוני ביותר אליו הגיע הצבא המצרי

מפקדי צה"ל[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפקדי צה"ל במלחמת העצמאות
שם דרגה תפקיד הערות
יעקב דורי רב אלוף רמטכ"ל ראש המטה הכללי הראשון של צה"ל. עקב מחלה התקשה לפקד על הצבא במלחמת העצמאות, אך תרם רבות לארגונו
יגאל אלון אלוף מפקד הפלמ"ח פיקד על המבצעים הגדולים של צה"ל בכל החזיתות, לאחר ההפוגה הראשונה מונה למפקד חזית הדרום
יוסף אבידר אלוף ראש אגף אפסנאות  
איתן אבישר אלוף נשיא בית הדין הצבאי העליון שירת כלוחם בצבא אוסטרו-הונגריה במלחמת העולם הראשונה
דן אבן אלוף מפקד חזית המרכז, אחראי על הגנת אזורי תל אביב ונתניה פיקד על כיבוש יפו
צבי איילון אלוף סגן הרמטכ"ל ומפקד חזית המרכז  
אליהו בן חור אלוף ממפקדי מבצע נחשון וראש אגף ההדרכה בעיצומה של המלחמה, עקב חילוקי דעות עם דוד בן-גוריון, ויתר על דרגת האלוף ויצא לחזית כנהג זחל"ם בחטיבת גבעתי בדרגת טוראי
מרדכי גרין אלוף ראש המחלקה לתפקידי מטה רב סרן בצבא הבריטי, עלה ארצה ערב מלחמת העצמאות
יגאל ידין אלוף ראש אגף המבצעים בשל מחלתו של יעקב דורי, שימש כרמטכ"ל בפועל במערכה נגד צבאות ערב
משה כרמל אלוף מפקד חזית הצפון פיקד על המבצעים לכיבוש החלק הערבי של חיפה ולשחרור הגליל
דוד מרכוס (מיקי סטון) אלוף מפקד חזית ירושלים קצין יהודי אמריקאי בוגר ווסט פוינט, ששירת בצבא ארצות הברית באירופה בעת מלחמת העולם השנייה והגיע לדרגת קולונל. הגיע לארץ בראשית המלחמה כאיש מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ). ב-28 במאי 1948 נתמנה למפקד חזית ירושלים, וב-11 ביוני 1948 נורה בשגגה על ידי זקיף ישראלי.
משה צדוק אלוף ראש אגף כוח אדם  
אהרון רמז אלוף מפקד חיל האוויר שירת כטייס קרב בחיל האוויר הבריטי במלחמת העולם השנייה
יוחנן רטנר אלוף ראש אגף התכנון אדריכל במקצועו, היה נספח צה"ל במוסקבה
דוד שאלתיאל אלוף מפקד חטיבת עציוני ואזור ירושלים הוחלף על ידי משה דיין
יצחק שדה אלוף ראש שירות המשוריינים, מפקד חטיבה 8, מפקד חטיבה 7 פיקד על המערכה של משמר העמק ועל מבצע יבוסי בחזית ירושלים
פול שולמן אלוף מפקד חיל הים קצין בחיל הים האמריקאי במלחמת העולם השנייה. עלה ארצה ב-1948.

מונה בנובמבר 1948 למפקד הראשון של חיל הים. עד אז עמד בראש חיל הים גרשון זק, אזרח ללא עבר צבאי אשר שימש כראש השירות הימי עוד מתקופת 'ההגנה' ותפקידו היה לארגן את החיל. פול שולמן היה הימאי הראשון שנקרא לעמוד בראש החיל כמפקדו. לאחר שירותו בחיל הים שימש כיועץ לשר הביטחון דוד בן-גוריון.

שלמה שמיר אלוף מפקד חטיבה 7, מפקד קרבות לטרון, ראש המחלקה לתפקידי מטה, מפקד חזית המשולש  
עמנואל שחר סגן אלוף מפקד חיל ההנדסה הקים את חיל ההנדסה הישראלי כאשר מיזג את שרות ההנדסה עליו פיקד עם שירות האכסון
שמעון אבידן סגן אלוף מפקד מבצע נחשון, מפקד חטיבת גבעתי  
אפרים בן ארצי סגן אלוף סגן ראש אגף אפסנאות, נספח צה"ל בארצות הברית  
מיכאל בן גל סגן אלוף מפקד חטיבת קרייתי  
בן דונקלמן סגן אלוף קצין מטה בחטיבת הראל, מפקד חטיבה 7 בקרבות הגליל פיקד על גדוד נחיתה קנדי בפלישה לנורמנדי. היה ממארגני המח"ל בחו"ל. הגיע ארצה ב-1948.
משה דיין סגן אלוף מפקד גדוד הסיור של חטיבה 8, מפקד חטיבת עציוני ואזור ירושלים כמפקד הגדוד פרץ ללוד ולרמלה. ניהל עם נציגי עבדאללה הראשון מלך ירדן ועם המלך עצמו את השיחות שהביאו להסדר עם ירדן בגזרת ירושלים
יוסף טבנקין סגן אלוף מפקד חטיבת הראל מתום ההפוגה הראשונה בנו של יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד
מולה כהן סגן אלוף מפקד גדוד בפלמ"ח, סגנו של יגאל אלון בחזית הצפון, מפקד חטיבת יפתח במבצע דני  
חיים לסקוב סגן אלוף מפקד קורס הקצינים הראשון של צה"ל, מפקד גדוד בחטיבה 7, מפקד חטיבה 7 בקרבות הגליל  
משה מן סגן אלוף מפקד חטיבת גולני המפקד הראשון של החטיבה
מרדכי מקלף סגן אלוף קצין המבצעים של חטיבת כרמלי, מפקד חטיבת כרמלי פיקד על כיבוש החלק הערבי של חיפה, השתתף בקרבות הגליל המערבי וכיבוש עכו, השתתף בקרבות בעמקים הצפוניים ובשחרור הגליל, עמד בראש משלחת ישראל לשיחות עם סוריה ולבנון להסכמי שביתת הנשק
ישראל עמיר סגן אלוף מפקד אזור ירושלים, מפקד חיל האוויר  
שלום עשת סגן אלוף יועץ שר הביטחון מהנדס במקצועו וקצין צבא מקצועי שלמד באקדמיה הצבאית של וינה, שירת כקצין בצבא האוסטרי וכסרן בבריגדה היהודית והיה בוגר בית הספר הבריטי לפיקוד ומטה, במלחמת העצמאות שימש כיועץ צבאי לשר הביטחון דוד בן-גוריון, נחשב לבר סמכא בכל הקשור לארגון הצבא ולתכנונים מבצעיים
יצחק רבין סגן אלוף מפקד חטיבת הראל, סגן מפקד החטיבות הראל-יפתח, קצין המבצעים של חזית הדרום היה מפקד חטיבת הראל בקרבות העזים על הדרך לירושלים ובתוך העיר, קרבות שייך ג'ראח, קטמון, והר ציון, פיקד על שחרור רמת רחל מן הכיבוש הירדני - מצרי, היה סגנו של יגאל אלון במפקדה המשותפת לחטיבות הראל ויפתח, לאחר מכן היה קצין המבצעים של חזית הדרום בעת שחרור הנגב, היה חבר משלחת ישראל לשיחות עם מצרים על הסכם שביתת הנשק
מישאל שחם סגן אלוף מפקד חטיבת גולני  
נחום שריג סגן אלוף מפקד חטיבת הנגב פיקד על מבצעי חזית הדרום, ביניהם מבצע יואב, מבצע חורב, מבצע לוט ומבצע עובדה

ההפוגה הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושבי הרובע היהודי עוזבים את העיר העתיקה לאחר כניעתו דרך שער ציון, 28 במאי 1948

ב-10 ביוני 1948 הסכימו הצדדים להצעת המתווך מטעם האו"ם, הרוזן פולקה ברנדוט, להפסיק את האש. למחרת היום נכנסה לתוקפה הפוגה בת ארבעה שבועות. הקרבות עם הצבאות הסדירים של מדינות ערב פסקו, אולם 'צבא ההצלה', לא ראה עצמו כפוף להחלטות האו"ם, ותפס משלטים בגליל התחתון. צה"ל אכן ניצל את ההפוגה להתעצמות ולהתארגנות, כמו גם להפקת לקחים לנוכח התנסותו לראשונה בלחימה כנגד צבאות סדירים. כפי שהתברר בהמשך, ההפוגה היטיבה עם צה"ל יותר מאשר עם הערבים.

ב-26 ביוני תקפו המצרים שיירה ישראלית שיצאה לנגב באישור המתווך הרוזן ברנדוט. בכל זאת ממשלת ישראל החליטה שלא לפתוח במערכה חדשה. ב-30 ביוני 1948 הכוחות הבריטים השלימו את פינוי אזור חיפה.

ההפוגה נוצלה, בין היתר, לעריכת טקס השבעה כללי לכל חיילי צה"ל ב-29 ביוני 1948.

פרשת אלטלנה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אלטלנה
'אלטלנה' עולה בלהבות ליד חופי תל אביב

בעיצומה של ההפוגה, ב-22 ביוני, התרחשה פרשת 'אלטלנה'. באונייה 'אלטלנה', שנרכשה על ידי האצ"ל בצרפת, הייתה כמות גדולה של נשק וכן כ-900 עולים. לקראת הגעתה לחופי ישראל החל משא ומתן קדחתני בין הממשלה לבין הנהגת האצ"ל בתיווכו של ישראל גלילי. מנהיג האצ"ל, מנחם בגין, ביקש להעביר 20% מהנשק ללוחמי אצ"ל שבירושלים. לעומת זאת, ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון דרש שכל הנשק יועבר לידי צה"ל. לעת עתה, הארגון החליט לפרוק את הנשק בחוף כפר ויתקין, וזאת כדי לבצע את הפריקה הרחק מעיניהם של פקחי האו"ם. לאחר אולטימטום שהציג צה"ל ובו דרש לקבל לידיו את כל הנשק, פרץ עימות מזוין בין הצדדים. כיוון שכך, האצ"ל הפסיק את פריקת הנשק, והאונייה, ועליה בגין, עשתה דרכה לחוף תל אביב, שם פרץ עימות נוסף בין צה"ל לאנשי אצ"ל שעזבו את יחידות צה"ל. בתגובה הורה בן-גוריון להפגיז את הספינה והיא עלתה באש. מנחם בגין, שהכריז בתחילה על ביטול ההסכם וביטל את פקודתו לאנשיו להתגייס לצה"ל, חזר בו כעבור מספר ימים וביטל את הוראתו. במהלך חילופי האש נהרגו 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל.

קרבות עשרת הימים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרבות עשרת הימים
חיילי צה"ל בנמל התעופה לוד, יולי 1948

בתחילת חודש יולי, בהתקרב מועד סיום ההפוגה, עשה האו"ם מאמצים רבים למנוע את חידוש הקרבות, אך מאמציו היו לשווא. במשך עשרה ימים, 9 עד 19 ביולי, התנהלה לחימה עזה בכל החזיתות, כשהיוזמה בעיקרה בידי צה"ל. קרבות אלה קיבלו את הכינוי 'קרבות עשרת הימים'.

חיילי חטיבת יפתח עם משוריין הלגיון שחוסל בפצצת PIAT בפאתי אל בורג',מבצע דני, יולי 1948
חזית הצפון[עריכת קוד מקור | עריכה]

בצפון הארץ פתח צה"ל במבצע דקל לשחרור הגליל התחתון מידי 'צבא ההצלה'. כוחות אלה פתחו בהתקפה נוספת על סג'רה, אך הונסו. צה"ל כבש את שפרעם, ספוריה (כיום ציפורי) והעיר נצרת. לעומת זאת, מבצע ברוש, בו ניסה צה"ל לכבוש את ראש הגשר הסורי במשמר הירדן, לא עלה יפה. צפונה משם, צה"ל השתלט על תל עזזיאת שבסמוך לכפר סאלד, אך בשורה של התקפות, עלה בידי הסורים בסיכומו של קרב תל עזזיאת (1948), לכבוש חזרה את התל.

בסיבוב קרבות זה זכו העיראקים להצלחה מסוימת כשהדפו מעט את כוחות צה"ל באזור הגלבוע.

חזית המרכז[עריכת קוד מקור | עריכה]
לוחמים ערביים נכנעים לאחר כיבוש רמלה, יולי 1948

ב-9 ביולי פתח צה"ל במבצע דני בהתקפה רבתי בסיוע טנקים ומשוריינים, שמטרתה הייתה להרחיק את הכוחות הערביים מתל אביב ולהקל את הלחץ מעל ירושלים. במסגרת המבצע כבש צה"ל את נמל התעופה לוד, שחרר את בן שמן מהמצור וכבש את לוד ואת רמלה. צפון מערבה משם כבש צה"ל את מג'דל יאבא ואת ראש העין מידי העיראקים והתקרב ללטרון מכיוון מערב. ניסיון נוסף לכבוש את לטרון - נכשל. בגזרת ירושלים פתח צה"ל בהתקפות על עמדות הלגיון הערבי ועל המתנדבים המצריים דרומית מירושלים וכבש את עין כרם. כן הרחיב צה"ל במידה משמעותית את פרוזדור ירושלים, בדרך כלל לנוכח התנגדות קלה. בהתקרב מועד ההפוגה השנייה נערכו התקפות במאמץ לכבוש את העיר העתיקה (מבצע קדם). צה"ל תקף מכיוון הר ציון, אצ"ל ולח"י תקפו מכיוון השער החדש. ההתקפות נהדפו על ידי הכוחות הערביים.

חיילים ישראלים בלוד. ברקע משוריין פרפר. יולי 1948
חזית הדרום[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבוקר 8 ביולי, טרם סיומה הרשמי של ההפוגה הראשונה, החל הצבא המצרי בהתקפה על כפר דרום. לאחר הפגזה ארטילרית נכנס כוח רגלים מצרי למקום וגילה כי היישוב ננטש באותו הלילה. הצבא המצרי פתח בהתקפה, האחרונה בשרשרת הקרבות על בית דראס ונהדף. מרים במיוחד היו הקרבות על משלט עיבדיס שמצפון לנגבה, ואף בהם נהדפו המצרים. כן התקיף הצבא המצרי את ג'וליס, אך נהדף גם משם. נוסף לזאת המצרים ערכו את ההתקפה החזקה ביותר באותה מלחמה על נגבה. כוחות צה"ל ערכו פשיטה על הכוח המצרי שתקף את קיבוץ נגבה, וסייעו בכך להדיפתו, אולם התקפה על משטרת עיראק סואידן נכשלה. המצרים ניסו לכבוש נקודות יישוב יהודיות, תקפו את בארות יצחק ואת גלאון ונהדפו. צה"ל יצא להתקפות יזומות משלו, כמו מבצע אנ-פאר ומבצע מוות לפולש, כאשר באחרון אף השתלט על קטע מכביש מג'דל-פלוג'ה, אך הדרך לנגב נשארה חסומה.

חיל האוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחזית האווירית ערך חיל האוויר הישראלי, במהלך עשרת הימים, גיחות רבות, כולל גיחות הפצצה ממפציצים כבדים מסוג B-17 ('מבצר מעופף'), שזה עתה הובאו ארצה. חיל האוויר הישראלי הפציץ אף את בירות ערב קהיר ודמשק ואת אל עריש. חיל האוויר המצרי הגיב על הפצצות אלה בהפצצת מטרות אזרחיות בתל אביב וגרם לאבדות רבות. למרות ההפצצה האמורה, בשלב זה של הלחימה החלה העליונות האווירית לנטות יותר ויותר לכיוון ישראל.

חיל הים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הים הישראלי נטל אף הוא חלק במערכה והפגיז מן הים את נמל צור ומטרות בחוף עזה.

פלוגת נחיתה מחיל הים השתתפה בלחימה הקרקעית, וספגה אבדות כבדות - למעשה אלה היו כמעט כל אבדותיו של חיל הים במלחמה - בעת ניסיון שנכשל לכיבוש הכפר בית עפה, במסגרת מבצע 'מוות לפולש'.

ההפוגה השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשך עשרת ימי הקרבות הוסיפה מועצת הביטחון של האו"ם לדרוש את חידוש ההפוגה, עד שנקטה בדרך של איום בסנקציות על הצדדים אם לא יפסיקו את האש. צה"ל לא רצה בהפסקת האש בעוד כוחותיו נמצאים בתנופת ההתקפה ובעמדת יתרון, אולם ממשלת ישראל נאלצה לציית להוראת מועצת הביטחון והערבים נחפזו לציית לה לאור מפלתם בעשרת ימי הקרבות. ב-19 ביולי נפסקו הקרבות מבלי שנקבע מועד לגמר ההפוגה. ב-26 ביולי הושלמה נסיגת הבריטים מארץ ישראל, עם פינוי מחנותיהם באזור רפיח. ימים מספר לאחר תחילת ההפוגה פתח צהל במבצע שוטר, שמטרתו הייתה הסרת ה'פקק', שיצרו מספר כפרים ערביים מצפון לזכרון יעקב, בכביש תל אביב-חיפה. בנוסף, בהפוגה זו התחוללו לא מעט קרבות בין צה"ל ל'צבא ההצלה'. צה"ל פעל לחיזוק כוחו הצבאי ועמידותו של הנגב המנותק: במבצע אבק הוחלפה חטיבת 'הנגב' השחוקה בחטיבת 'יפתח' הרעננה יותר, והועברה לנגב כמות גדולה של אספקה. כן נוצלה ההפוגה השנייה להתארגנות חטיבות וחיילות צה"ל ואגפי המטכ"ל, ולגיוס המוני של צעירים מבין הגל הגדול של העולים שהגיעו ארצה עם פתיחת שערי הארץ. גויסו כ-30,000 איש בנוסף לכ-60,000 החיילים שהיו כבר מגויסים בתום ההפוגה הראשונה. כן הונהגו לראשונה במהלך ההפוגה דרגות צה"ל שהוענקו לקציניו ולחייליו. התארגנות משמעותית אחרת, אשר התבצעה באוגוסט, הייתה הקמת דרג ה'חזית', צפון, תיכון, מרכז ודרום, בין המטכ"ל לחטיבות.

בפני ממשלת ישראל ניצבה בימי ההפוגה השנייה בעיה מדינית בדמות תוכניתו של הרוזן ברנדוט, המתווך מטעם האו"ם, שכללה בין היתר את החזרת הפליטים הערביים ובינאום ירושלים. תוכנית ברנדוט נפלה עקב דחייתה על ידי ישראל מחד וסירוב מדינות ערב לפתוח במשא ומתן ישיר לשלום מאידך. ממשלת ישראל נקטה בצעד מכריע כאשר ב-1 באוגוסט 1948 הכריזה רשמית על ירושלים כ'שטח מוחזק' ומינתה את ד"ר דב יוסף למושל הצבאי של העיר. ב-17 בספטמבר 1948 נרצח הרוזן ברנדוט בירושלים על ידי חוליה מאנשי הלח"י. בתגובה הוציאה הממשלה את פקודת מניעת טרור, וחיסלה את קיומם הנפרד של האצ"ל והלח"י בירושלים.

ימים אחדים לאחר רצח ברנדוט התפרסם הדו"ח שהכין טרם מותו עבור מושב עצרת האו"ם שעמד להתכנס בפריז. הדו"ח הכיר, אמנם, במדינת ישראל כעובדה קיימת אך קרא למסירת הנגב לערבים, להחזרת הפליטים ולבינאום ירושלים. עצרת האו"ם, שהתכנסה בפריז, החליטה שלא לדון בינתיים בשאלת ארץ ישראל, ככל הנראה עקב רצון האמריקאים לדחות את הדיון לחודש נובמבר לאחר הבחירות לנשיאות ארצות הברית.

כיבוש הנגב והגליל[עריכת קוד מקור | עריכה]

קרבות אוקטובר 1948
צוות מרגמה ישראלי ליד כפר סאפסאף בגליל, אוקטובר 1948
פאוזי קאוקג'י (שלישי מימין) ראש צבא ההצלה שפעל בצפון ארץ ישראל
תדריך לפני פעולה, חילי חטיבת הנגב, הפלמ"ח, 1948

מבצע יואב[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהלכים קרקעיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך ההפוגה השנייה הפרו המצרים פעמים רבות את הפסקת האש, הפגיזו בתותחים והפציצו מן האוויר את יישובי הנגב. ב-15 באוקטובר 1948 שלח צה"ל, לאחר מתן הודעה מוקדמת למשקיפי האו"ם, שיירה לנגב. המצרים התקיפו את השיירה והיא נאלצה לחזור. בזאת הסתיימה ההפוגה השנייה. צה"ל פתח במבצע יואב, לפתיחת הדרך לנגב, ולאחר קרבות קשים הצליח לכבוש את משלטי הצומת (בימינו צומת גבעתי) ומשלטי חוליקאת, ששלטו על הדרך ליישובי הנגב. צה"ל המשיך בתנופה וכבש את באר שבע (מבצע 'משה') וכפרים באזור בית גוברין. מבצע יואב הסתיים ב-22 באוקטובר לאחר שהושגו רוב מטרותיו. בעקבות מבצע 'יואב' נותק הקשר בין המצרים שבאזור החוף לבין החטיבה המצרית המזרחית יותר, שכותרה באזור קריית גת של ימינו. המובלעת המצרית כונתה 'כיס פלוג'ה'. כן נכבש טריז מצפון לעזה ותפיסתו אילצה את המצרים לפנות בהמשך את איסדוד ומג'דל (היום אשקלון), וכתוצאת לוואי, גם את יד מרדכי וניצנים.

הלחימה באוויר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל האוויר הישראלי ביצע במסגרת מבצע 'יואב' שורה של גיחות הפצצה (מבצע אגרוף). בשל מחסור במפציצים ייעודיים, חיל האוויר השתמש להפצצה גם במטוסי תובלה. במסגרת המבצע הופצצו עזה, מג'דל, אל עריש, ג'באליה, בית להיה, אל-פאלוג'ה, עיראק אל-מנשייה, בית ג'וברין וג'אביה. כן יכול היה חיל האוויר לראשונה לשלוח מטוסי קרב לפטרל מעל זירת הלחימה.

לחימה בים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיל הים נחל הצלחה עם סיומו של מבצע 'יואב', עת הטביע את ספינת הדגל של הצי המצרי, האמיר פארוק, ויחד עמה גם שולת מוקשים.

מבצעי 'אל ההר' ו'יקב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתום ההפוגה השנייה התחדשו גם הקרבות בגזרת ירושלים במסגרת מבצע ההר ומבצע יקב. במהלך מבצע 'ההר' הורחב השטח שבשליטה ישראלית מדרום לירושלים והורחקו הכוחות המצריים הבלתי סדירים. לעומת זאת, מבצע 'יקב' שנועד לכבוש את רכס בית ג'אלא ולפריצת הדרך לגוש עציון ולהר חברון נכשל ברובו. מסיבות מדיניות הופסקו שני מבצעים אלה עם תום מבצע 'יואב'.

מבצע 'חירם'[עריכת קוד מקור | עריכה]

משוריין של צבא ההצלה ועליו סמל צבא ההצלה: פגיון נעוץ במגן דוד

בלילה, אור ל-22 באוקטובר, תקפו וכבשו יחידות 'צבא ההצלה' את משלט שייח' עאבד (קבר רב אשי) אשר ליד קיבוץ מנרה, ובפועל ניתקו את הדרך למנרה ולישובים הסמוכים. מבצע יעל, אשר נועד לכבוש חזרה את המשלט, נכשל, כמו גם מאמצי האו"ם להחזיר את המצב לקדמותו. כיוון שכך, פתח צה"ל ב-28 באוקטובר 1948 במבצע חירם שבו כבש את הגליל המרכזי ואת הגליל העליון: תרשיחא, הר מירון, ג'יש וסעסע. צה"ל המשיך בתנופה לתוך לבנון וכבש 14 כפרים ברכס רמים. 'צבא ההצלה' חמק ברובו מתחומי ישראל ונסוג ללבנון. בתום מבצע 'חירם' תמו למעשה הקרבות בצפון.

מהלכים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בנובמבר בוצע פירוק מטה הפלמ"ח, על פי הוראתו של בן-גוריון, ומכאן ואילך הוכפפו חטיבותיו ישירות למטכ"ל צה"ל.

משטרת עיראק סווידאן מופצצת על ידי צה"ל ב-8 בנובמבר 1948

ב-8 בנובמבר נכבשה משטרת עיראק סואידן על ידי כוחות חטיבה 8, וזאת לאחר ניסיונות רבים קודמים שלא עלו יפה. בהמשך החודש נערך מבצע לוט ובו נפתחה דרך היבשה לסדום מכיוון הנגב. בזאת הסתיים הניתוק של סדום לאחר כחצי שנה, תקופה בה הקשר עמה היה אווירי בלבד.

בגזרת ירושלים התנהלו שיחות בין משה דיין, מפקד חטיבת עציוני, לבין מפקד הלגיון הערבי בירושלים. הוסכם על הפסקת אש שתכנס לתוקף ב-1 בדצמבר. כמו כן הושג הסכם בין הצדדים שניתן לו הכינוי 'הסכם מפקדים' להפסקת כל פעולה צבאית, לרבות בניית ביצורים, צליפות והפגזות. כל צד התחייב שלא להפריע לתנועת גייסות הצד שכנגד בתחומו הוא. הושג הסדר של מעבר שיירות אספקה לאזור הר הצופים ולהחלפת משמרות השוטרים היהודיים (למעשה היו אלו חיילי צה"ל במדי משטרה) שנמצאו בהר.

בתחילת דצמבר ערך צה"ל את מבצע אסף, ובו הרחיק את הצבא המצרי מן השטח אשר מדרום מזרח לעזה.

מבצע 'חורב'[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבצע חורב 1948

ב-22 בדצמבר פתחו כוחות צה"ל במבצע חורב, מתקפה רבתי שמטרתה לגרש את הכוחות המצריים שנותרו בנגב, ברצועה צרה שבין עוג'ה אל חפיר לביר אל עסלוג'. צה"ל תקף בכוח רב, והשיג את מטרות המבצע ברובן. במסגרת המבצע חדר טור ישראלי אל תחומי חצי האי סיני והגיע עד לאל עריש, כמהלך עוקף שמטרתו להוציא את המערך המצרי משיווי משקלו. הדבר גרם להתערבות נמרצת של בריטניה, אשר שלחה מטוסים לסייר מעל זירת הקרבות, ושל ארצות הברית, עד שבן-גוריון הורה למפקד המבצע, יגאל אלון, להחזיר את כוחות צה"ל אל הנגב. במקביל נעשה ניסיון לחסל את 'כיס פלוג'ה' (מבצע חיסול), אלא שצה"ל נכשל וספג אבדות כבדות. ניסיון לנתק את הצבא המצרי תוך הצבת טריז באזור רפיח לא מוצה בטרם פסקו הקרבות. מועצת הביטחון קראה להפסקת הקרבות, ומצרים הסכימה לשיחות לצורך הסדרי שביתת נשק. עם סיום מבצע חורב ב-7 בינואר 1949 נמצא הנגב כולו בשליטת צה"ל, מלבד 'כיס פלוג'ה' שנותר במצור. כן נותרה למצרים רצועה לאורך מישור החוף הדרומי, מבית חנון לרפיח (רצועת עזה). זמן קצר בטרם הפסקת האש אירעה תקרית האוויר הישראלית-בריטית, בה הופלו חמישה מטוסים בריטיים אשר טסו מעל זירת הקרבות. בזאת תמה למעשה הלחימה במלחמת העצמאות, אך טרם הסתיימה הפעילות הצבאית.

סיום המלחמה והסכמי שביתת הנשק[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות

לאחר מבצע חירם לשחרור הגליל, חתימת 'הסכם המפקדים' בגזרת ירושלים וגירוש המצרים מן הנגב במבצע חורב, נותרו על אדמת ישראל כוחות צבא ערביים במספר מקומות; כוחות מצריים ב'כיס פלוג'ה', כוחות סוריים במשמר הירדן שנכבשה, כוחות ירדניים באזור הערבה וכוחות לבנון בראש הנקרה. מאידך נשארה מובלעת ישראלית בתחום לבנון עד נהר הליטני.

ב-24 בפברואר 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם מצרים וב-26 בפברואר יצא צבא מצרים מ'כיס פלוג'ה' וחזר לתחום מצרים.

ב-5 במרץ 1949 פתח צה"ל במבצע עובדה, שהיה מסע להשתלטות על הערבה ואום רשרש (אילת) שנכללו בתחום מדינת ישראל. המסע עבר כמעט ללא קרב וללא נפגעים ישראליים. במקביל השתלטו כוחות צה"ל, ללא קרב, במסגרת מבצע יצוב על אזור עין גדי. ב-10 במרץ הגיעו כוחות צה"ל למפרץ אילת. מבצע עובדה סיים את הפעילות הקרבית במלחמת העצמאות ובסופו שיגרו הלוחמים מברק לממשלה:

"העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה ולי"א באדר, מגישות
חטיבות הנגב וגולני את מפרץ אילת למדינת ישראל"

ב-23 במרץ 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם לבנון. צבא לבנון פינה את ראש הנקרה וצה"ל פינה את המובלעת בשטח שתפס בלבנון עד נהר הליטני. זאת אף על פי שתושבי 14 הכפרים הביעו נכונות להסתפח למדינת ישראל.

ב-3 באפריל 1949 נחתם הסכם שביתת הנשק עם ירדן, לאחר שקודם לכן, במסגרת מבצע עובדה, לא גילתה ירדן התנגדות למהלך השתלטות ישראל על גזרת ים המלח, הערבה ואילת. לאחר חתימת ההסכם נותרו בשליטת ממלכת ירדן הרובע היהודי בעיר העתיקה, גוש עציון מדרום לירושלים ונווה יעקב ועטרות מצפון לה. ב-20 במאי 1949 נכנסו כוחות צה"ל לאום אל פאחם ויישובי ואדי ערה, שבהסכם עם ירדן נמסרו לשליטת ישראל. העיראקים, שהחזיקו בשטחים אלה, נסוגו מהם, ופינו את השומרון ללא הסכם כלשהו עם ישראל, והסכם שיסיים את מלחמת העצמאות, בין עיראק וישראל, לא נחתם מעולם (נכון לסוף 2016).

ב-20 ביולי 1949, לאחר משא ומתן ארוך מאד, נחתם הסכם שביתת הנשק עם סוריה, וצבא סוריה פינה את משמר הירדן שנכבשה על ידו ביוני 1948, והשטח הפך להיות מפורז עד למלחמת ששת הימים. זאת בניגוד לחמת גדר, שעל פי ההסכם גם הוא פורז אך סוריה השתלטה עליו. כך הסתיימה פורמלית מלחמת העצמאות.

במסגרת ההסכמה שקווי הפסקת האש יהיו לקווי שביתת הנשק, אבדה ישראל את השליטה בעיר העתיקה בירושלים, בגוש עציון שמדרום לירושלים, בעטרות ובנווה יעקב שמצפון לירושלים, בבית הערבה שלחוף ים המלח ובכפר דרום שברצועת עזה.

בהסכמי שביתת הנשק נקבע מנגנון פיקוח על הפסקת האש של משקיפי או"ם, באמצעות ארבע ועדות שביתת נשק מעורבות של נציגי ישראל ונציגי כל אחת מארבע המדינות שחתמו עמה על ההסכמים. הסכמי שביתת הנשק לא הביאו בעקבותיהם הסכמי שלום.

תותח נפוליונצ'יק 65 מ"מ. התותח הישן, שיוצר ב-1906, שימש את צה"ל במלחמת העצמאות בהיעדר תותחים טובים יותר.
ילדי קיבוץ דורות ליד משורין 'פרפר' של הגדוד השני, חטיבת הנגב, פלמ"ח. הילדים פונו מקיבוצם במשוריינים אלה לפני התקפה המצרית צפויה ב 1948

אבדות בנפש[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לחללי תל אביב במלחמת העצמאות, גן הבנים (בגדה הצפונית של הירקון)

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

במערכה על עצמאות ישראל מיום החלטת עצרת האו"ם ועד לכריתת הסכמי שביתת הנשק, נפלו בצד היהודי כ-6,000 גברים ונשים, מתוכם כ-2,400 אזרחים, מתוך אוכלוסייה יהודית שמנתה בעת הכרזת המדינה כ-650,000 איש.[16]

ערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מספרים מדויקים על מספר הקורבנות בקרב הערבים אינם ידועים, וההערכות שונות במידה ניכרת זו מזו.

לפי הערכתו של עארף אל-עארף, אשר נראית סבירה לנוכח הידוע על מהלך הקרבות, המספר הכולל של הקורבנות בקרב הערבים הוא כ-17,000, לפי הפירוט הבא:

  • מצרים: 961 חיילים
  • סוריה: 307 חיילים
  • ירדן: 362 חיילים
  • עיראק: 199 חיילים
  • סעודיה: 68 חיילים
  • צבא ההצלה: כ-500 חללים
  • מתנדבים מארצות ערב: 1,295 חללים
  • ערביי ארץ ישראל: כ-13,000 חללים.

יהושפט הרכבי, שהביא נתונים אלה לקורא העברי, העיר: "אין להתייחס למספריו של עארף אל-עארף כמספרים מדויקים ובדוקים אלא כמורים על סדר גודל בלבד".[17]

תוצאות המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שטח ואוכלוסייה בהשוואה לתוכנית החלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ישראל ושכנותיה בגבולות הסכמי שביתת הנשק - 1949

כ-20 יישובים יהודיים פונו או נכבשו על ידי הערבים במהלך המלחמה, אם כי בערך מחציתם נכבשו חזרה, וישוב אחד (משמר הירדן) הוחזר בהסכמי הפסקת האש.

'הקו הירוק' נקבע כגבול הפסקת אשהסכמי רודוס) והפך בהדרגה לגבולה של מדינת ישראל דה פקטו. גבולות שביתת הנשק כללו כמעט את כל השטח שהוקצה למדינה היהודית במסגרת 'החלטת החלוקה', להוציא שטח קטן בדרום עמק בית שאן, וכן כללו חלק ניכר מהשטח שהוקצה למדינה הערבית בא"י במסגרת החלטת האו"ם. כן היו אזורים קטנים שנכללו הן בקו הירוק, הן בחלק היהודי על פי החלטת החלוקה, אך ישראל לא הצליחה להחיל עליהם את ריבונותה (חמת גדר, שניר, חופה הצפון מזרחי של הכנרת). ישראל מעולם לא הכירה באופן רשמי בגבולות הקו הירוק כגבולה המדיני, אך מרבית מדינות העולם קיבלו אותם כגבול הבינלאומי המוכר של ישראל.

השטחים שהוקצו במסגרת החלטת החלוקה למדינה הערבית, ועברו במהלך המלחמה לשליטת ישראל כללו, בין השאר: חלק ניכר מהגליל התחתון ומהגליל המערבי כולל נהריה ועכו (המשולש בין נצרת לראש הנקרה), כפרי 'המשולש' (ואדי ערה), הערים יפו, רמלה ולוד, פרוזדור ירושלים מורחב (אזור בית שמש וקריית גת), אזור בשפלה הדרומית (כולל איסדוד ומג'דל) ואזור גדול במערב וצפון הנגב הכולל את באר שבע. סך הכול נוספו למדינה היהודית כ-5,700 קמ"ר שהם כ-21 אחוז משטחה של ארץ ישראל המנדטורית (כ-27,000 קמ"ר).

לפני קבלת החלטת החלוקה, רק כ-6 אחוז משטח ארץ ישראל המנדטורית, היו קרקעות בבעלות יהודית, כולל שטחים שהיו רכוש לאומי בהיותם שייכים לקרן הקיימת לישראל.[18] השטח שנוסף הוא שטח איכותי ועתיר יחסית במשקעים, תוספת זו הכפילה למעשה את השטחים המתאימים לחקלאות לעומת השטחים בתוכנית החלוקה שכללו כ-9,600 קמ"ר של הנגב הדרומי במדינה היהודית.

בתום המלחמה היה שטחה של מדינת ישראל 20,770 קמ"ר שהם כ-77% משטחה של ארץ ישראל המנדטורית (כ-27,000 קמ"ר). האוכלוסייה היהודית הגיעה לכ-1,000,000 נפש, לאחר שמאות אלפי עולים הגיעו לארץ ישראל בתקופה שבין ה-30 בנובמבר 1947 ועד גמר חתימת הסכמי שביתת הנשק ביולי 1949. האוכלוסייה הלא יהודית שנשארה בשטח מדינת ישראל מנתה כ-156,000 נפש.

ירושלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ירושלים, שעל פי תוכנית החלוקה הייתה אמורה להיות עיר בינלאומית, נחלקה לשניים כאשר ישראל התבססה בחלקה המערבי (המודרני), היהודי ברובו טרום המלחמה וירדן כבשה את חלקה המזרחי, שכלל את העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי. גדר גבול ומעברי גבול הוקמו באמצע העיר. הר הצופים, על האוניברסיטה העברית ובית הקברות שבו, נשאר מובלעת בשליטת ישראל בתוך העיר המזרחית. ישראל הכריזה על ירושלים כבירתה, והעבירה אל ירושלים המערבית את מוסדות השלטון.

המדינה הערבית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המדינה הערבית שהייתה אמורה לקום ממערב לירדן, על-פי תוכנית החלוקה, לא קמה. בנוסף, תושביה הערבים של ארץ ישראל לא עשו מאמץ כלשהו להקים מדינה בחלק אשר הוקצה להם. על חלק משטחה המיועד השתלטה ישראל, את החלק ההררי של יהודה ושומרון ('הגדה המערבית') סיפחה ממלכת ירדן, ועל החלק הדרומי מערבי של שפלת יהודה (רצועת עזה) השתלטה מצרים.

הפליטים הערבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

פליטים ערבים בגליל, אוקטובר-נובמבר 1948
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות

על פי הערכות, שכנו בשטח המנדט ערב הקמת מדינת ישראל כ-1,300,000 ערבים. על פי נתוני האו"ם, כ-280 אלף מהם נשארו בשטחים שנתפסו על ידי צבא ירדן (מרבית יהודה ושומרון/'הגדה המערבית') וסופחו לממלכת ירדן בתום המלחמה. כ-190 אלף נותרו ברצועת עזה שנתפסה בידי צבא מצרים. מספרם של הפליטים שמצאו מקלט בירדן, בסוריה ובלבנון מוערך ב-245 אלף.[19] הפליטים שנשארו ב'גדה המערבית' או הגיעו לירדן זכו לאזרחות ירדנית בתום המלחמה. יתר הפליטים נותרו חסרי אזרחות, כיוון שהמנדט הבריטי כבר לא התקיים, והמדינות שאליהן נמלטו סירבו להעניק להם אזרחות. במקומות פזורתם השתכנו הפליטים במחנות פליטים.

החלטה 194[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקראת סיום המלחמה אישרה העצרת הכללית של האו"ם את החלטה 194 הקוראת להקמת ועדת פיוס שבה שני הצדדים יגיעו להסכמה ביניהם על כל הנושאים השנויים במחלוקת. מתוקף החלטה זו גם הוקם אונר"א - ארגון הפועל לסייע לפליטים הפלסטינים, אך המנדט שלו לא מאפשר לו לפתור את בעייתם על ידי יישובם במקומות המצאם. קיימות מספר גישות בנוגע למעמדה של החלטה זו והמשמעויות הנגזרות ממנה.

הפליטים היהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פליטים יהודים ממדינות ערב

עם הכרזת העצמאות נפתחו שערי המדינה לעלייה ללא מגבלות. אל המדינה הצעירה הגיעו ניצולי השואה מאירופה, חלקם ממחנות המעצר בקפריסין ופליטים יהודים ממדינות ערב. עלייה זו הביאה לגידול עצום באוכלוסיית המדינה, כאשר תוך 18 חודשים בלבד הוכפלה האוכלוסייה היהודית במדינה מ-650,000 ל-1,300,000 תושבים.

כ-296,000 יהודים עלו ממדינות ערב, חלקם ברחו בעקבות גל פרעות שנפתח כנגדם בעקבות ניצחון ישראל על הערבים.[20] רוב העולים הגיעו לארץ בתחילת שנות ה-50 במהלך העלייה ההמונית ונקלטו במעברות. ישראל התחילה בקליטת עלייה בתנאים קשים, תוך הנהגת מדיניות של כור היתוך וצנע כלכלי.

האלופים יגאל אלון ויצחק שדה, ממפקדי צה"ל הבכירים במלחמת העצמאות
אות מלחמת העצמאות שהעניק צה"ל לחייליו שהשתתפו במלחמה

הערכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערכת תוצאות מלחמת העצמאות הייתה לנושא מחלוקת בין אישים ישראליים שלקחו חלק בניהול הלחימה. ב-6 במרץ 1964 צוטט דוד בן-גוריון כאומר ש"אילו עמד משה דיין בראש המטה הכללי של צה"ל בראשית מלחמת הקוממיות ייתכן שגבולות המדינה כיום היו שונים והיינו מגיעים להישגים צבאיים גדולים יותר".[21] על דברים אלו הגיב יגאל ידין, ששימש כרמטכ"ל בפועל בימי מלחמת העצמאות בגלל מחלתו של הרמטכ"ל יעקב דורי, שלחלק מהכישלונות אחראי דוד בן-גוריון שהתערב בנושאים טקטיים לא לו וכי בחלק מהמקרים נקבעו הגבולות לא בגלל בעיות צבאיות אלא משיקולים מדיניים. ידין גם הביע הסתייגות מעצם העיסוק בנושא, באומרו שיש להודות לחיילים על ההצלחה במלחמה שאפשרה את קיום המדינה.[22] יגאל אלון הגיב באומרו שארץ ישראל נשארה מחולקת אך ורק משום שהדרג המדיני עצר את הצבא ברגעים המכריעים כאשר היה בשיא ניצחונותיו בכל החזיתות.[23] רמטכ"ל מלחמת העצמאות, יעקב דורי, הגיב לדברי בן-גוריון באומרו: "אינני שותף לדעה ... כי ניתן היה לכבוש את הארץ כולה אלמלא ההוראות המדיניות, בכוחות הדלילים שעמדו לרשותנו ובנסיבות המדיניות". בהתייחס לכישלונות צבאיים, אמר שהיו מפלות שייתכן שהיה אפשר למנוע אותן, אך יש להשאיר את בדיקת העניין להיסטוריונים.[24]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות ראשוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • דוד בן-גוריון, יומן המלחמה: מלחמת העצמאות, תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1982.
  • רות גביזון (עורכת), שישים שנה להחלטת כ״ט בנובמבר 1947, החלטת החלוקה והמחלוקת סביבה: מקורות ועיונים, באתר מציל"ה
  • גדליה יוגב (עורך), תעודות מדיניות ודיפלומטיות, כרך I (כרך מקדים): דצמבר 1947 – מאי 1948, ירושלים: גנזך המדינה, תש"ם.
  • משה כרמל, ‏לידתה וצמיחתה של חזית הצפון, מערכות 279-280, יוני 1981, עמ' 23-29
  • יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 1: 14 במאי – 30 בספטמבר 1948, ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"א.
  • יהושע פרוינדליך (עורך), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 2: אוקטובר 1948 – אפריל 1949, ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"ד.
  • ימימה רוזנטל (עורכת), תעודות למדיניות החוץ של מדינת ישראל, כרך 3: שיחות שביתת הנשק עם מדינות ערב דצמבר 1948 – יולי 1949, ירושלים: גנזך המדינה, תשמ"ג.
  • משה שרת, בשער האומות 1946–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1958.

הדרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

כללי והצד היהודי[עריכת קוד מקור | עריכה]

החלטת החלוקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות הערביים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החברה האזרחית בתקופת המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפות

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ לפי הספר "לא על מגש של כסף" מאת יהודה ואלך מנו הערבים כ-30,000 חיילים מצבאות ערב ועוד כ-10,000 מקומיים ביום הפלישה.
  2. ^ מאיר פעיל מציין כי בספירת סדרי הכוחות הישראליים נכללים כל המגויסים, הן לוחמים והן אנשי העורף במנהלה ותחזוקה, בעוד בספירת סדרי הכוחות הערבים נספרים בעיקר הלוחמים אשר חצו את הגבול ופלשו לשטח ארץ ישראל. ראו: אף על פי כן - מעטים מול רבים, הארץ, 17.8.1999 - באתר של מאיר פעיל
  3. ^ ראו מגבולות תוכנית כ"ט בנובמבר - 1947 לגבולות הקו הירוק (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
  4. ^ יוסי בן-ארצי, על ההיסטוריוגרפיה של מלחמת העצמאות, קתדרה 65, תשרי תשנ"ג
  5. ^ נעמה סיקולר, רחובות העצמאות - חלק ממאבק רחב על עיצוב התודעה הישראלית, באתר ynet, 22 באפריל 2007
  6. ^ ראו למשל העם מתיחד עם זכר גיבוריו משחרריו, דבר, 20 באפריל 1953; היום יתייחד היישוב עם זכר חללי מלחמת השחרור, דבר, 5 במאי 1954
  7. ^ דוד טל, מי בלם את המצרים במלחמת 1948?, עיונים בתקומת ישראל 10, כרך 10 (2000)
  8. ^ בני גשור, מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל) מצפון אמריקה במלחמת העצמאות. עבודת דוקטורט בהנחיית פרופ' אלי לדרהנדלר. המכון ליהדות זמננו, האוניברסיטה העברית, ירושלים, 2009.
  9. ^ מקור: מלחמת העצמאות, ראשי פרקים להסברה, מטכל/ אג"ם-מה"ד, ענף היסטוריה*מטכל/ קצין חינוך ראשי, ענף הסברה, 1957, עמ' 12
  10. ^ עמיצור אילן, "יחסי כוחות ומוכנות למלחמה", בתוך: מלחמת העצמאות תש"ח-תש"ט, דיון מחדש, אלון קדיש (עורך), העמותה לחקר כוח המגן ע"ש ישראל גלילי, רמת אפעל, 2004, עמ' 116-77
  11. ^ מאיר פעיל, אף על פי כן - מעטים מול רבים, הארץ, 17 באוגוסט 1999 - באתר של מאיר פעיל
  12. ^ Lebanon-The 1948 Arab-Israeli War THE LEBANESE POLITICAL-MILITARY SITUATION באתר מונגבי (באנגלית)
  13. ^ ד"ר מאיר פעיל, ‏מלחמות ישראל : מלחמת העצמאות, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  14. ^ בני גשור, תרומת טייסי המח"ל בגף 35 להגנת סדום, עלי זית וחרב, קובץ י', עורך: ניר מן, הוצאת 'כרמל' והמרכז לחקר כוח המגן מיסודו של ישראל גלילי, תש"ע (2010), עמ' 237 - 250
  15. ^ אל"מ (מיל) אברהם איילון, ‏המעורבות העיראקית במלחמת העצמאות , מערכות 246, ספטמבר 1975
  16. ^ החלל הצעיר ביותר שנהרג במלחמה היה נסים גיני בן ה-10, ששימש כתצפיתן וקשר בין העמדות של מגיני הרובע היהודי
  17. ^ יהושפט הרכבי, ‏על אבדות הערבים ב-1948, מערכות 166, מרץ 1965
  18. ^ מתוך דבריו של משה שרת בהרצאת-פתיחה לפני הוועדה המיוחדת של האו"ם בירושלים 17 ביוני 1947, משה שרת, בשער באומות 1946- 1949, הוצאת עם עובד, 1958 עמ' 84
  19. ^ חיה רגב וד"ר אביגיל אורן, ‏בריחת הערבים מארץ ישראל ובעיית הפליטים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  20. ^ הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנתון סטטיסטי לישראל, 1991 לוח 5.4 עמ' 168
  21. ^ בעיתון "הבקר" בראיון מיוחד עם העיתונאי יוסף עבו עברון
  22. ^ חרות תובעת ועדה פרלמנטרית לקביעת האחריות להתפתחויות מלחמת השחרור, דבר, 9 במרץ 1964
  23. ^ חרות תובעת ועדה פרלמנטרית לקביעת האחריות להתפתחויות מלחמת השחרור - המשך, דבר, 9 במרץ 1964
  24. ^ דורי:הצטערתי לקרוא הדברים שפורסמו בשם בן-גוריון, דבר, 10 במרץ 1964
  25. ^ ביקורת: אבי קובר, צבא בלא כבודתו ואפסנייתו אבד, עיונים בתקומת ישראל 8, כרך 8, (1998) עמ' 659-650
  26. ^ ביקורת: אברהם סלע, עימות של הערכות מוטעות, זמנים 24, 1987, עמ' 113-110.
  27. ^ ביקורת: מוטי גולני, עם במלחמה, ציון 73 (4), 2008, עמ' 534-530.
דגל ישראל
דגל ישראל
מלחמות ישראל
העצמאות
19471949
סיני
1956
ששת הימים
1967
ההתשה
19691970
יום הכיפורים
1973
לבנון הראשונה
1982
לבנון השנייה
2006