יוסי בן-ארצי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יוסי בן-ארצי
נולד ב-1949
צבי ארד
תרומות עיקריות
מחקרים על היסטוריה וגאוגרפיה של ארץ ישראל
נתונים נוספים
ענף מדעי גאוגרפיה, היסטוריה
נולד 4 ביולי 1949 (בן 67)
ארצות מגורים ישראל
הערות

רקטור אוניברסיטת חיפה לשעבר

יוסי בן-ארצי (נולד ב-4 ביולי 1949) הוא היסטוריון וגאוגרף ישראלי, פרופסור מן המניין בחוג ללימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. כיהן כרקטור האוניברסיטה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

יוסי בן-ארצי נולד וגדל בחיפה. משפחתו מצד אביו הייתה ממייסדות המושבה הר-טוב בהרי יהודה (על יד בית שמש של ימינו) בשנת 1895. המשפחה עזבה את הר-טוב בעקבות מאורעות תרפ"ט, נמנתה עם מייסדי אבן יהודה שבשרון ומשם עברה לחיפה. בן-ארצי סיים את לימודיו בבית הספר הריאלי העברי בחיפה בשנת 1967, עשה את שירותו הצבאי בנח"ל, והשתחרר כסגן, לאחר שירות של שנה בצבא הקבע כמ"פ. במילואים הצטרף לחטיבת כרמלי, בה שרת כמ"פ, סמג"דמלחמת לבנון הראשונה) ומג''ד, ועבר קורס מח"טים. משנת 1992 שימש כסגן מפקד המרכז לאיתור נעדרים (אית"ן) בצה"ל.

בן-ארצי עשה תואר ראשון בחוגים לגאוגרפיה ולהיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה, ותארים שני ושלישי בגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. נושא עבודת הגמר לתואר השני היה "תפרוסת המגורים וההגירה הפנימית של ערביי חיפה", והוא קיבל את התואר ב-1979. נושא עבודת הדוקטור היה "תכנון והתפתחות המערך הפיזי של המושבות העבריות בארץ-ישראל, 1914-1882", והוא אושר ב-1984. העבודה נערכה בהדרכתם של הפרופסורים יהושע בן-אריה ועמירם גונן. שהה בבתר דוקטורט באוניברסיטת טיבינגן בגרמניה שם חקר את הנוף התרבותי של כפרי המוצא של הטמפלרים הגרמנים אשר היגרו לארץ-ישראל והתיישבו בה במאה ה-19.

בן-ארצי מונה למרצה באוניברסיטת חיפה ב-1984, ב-1989 למרצה בכיר, ב-1995 לפרופסור חבר וב-2004 לפרופסור מן המניין. היה ראש החוג ללימודי ארץ ישראל במשך 5 שנים, דיקן הפקולטה למדעי הרוח במשך 4 שנים, ומשנת תשס"ה עד תש"ע כיהן כרקטור אוניברסיטת חיפה. כרקטור האוניברסיטה, היה בן-ארצי אחד ממקימי "תוכנית חבצלות", תוכנית הדגל של חיל המודיעין, בשנת 2004. בשנת 2010–2011 היה בשבתון בעמנואל קולג' בקיימברידג' בריטניה, ובמרכז טאוב לחקר ישראל באוניברסיטת ניו יורק.

בן-ארצי מילא שורת תפקידים ציבוריים התנדבותיים והיה חבר בגופי ציבור רבים. בין השאר, במועצה לארץ ישראל יפה בסניף חיפה והצפון, במסגרתה ערך את הרשימה הראשונה של אתרים היסטוריים הראויים לשימור בחיפה. הרשימה אומצה על ידי העירייה ומשמשת בסיס לרשימת אתרי השימור בעיר. משנת תשל"ט (1979) הוא חבר ועדת השמות לרחובות בעיריית חיפה, ומתשס"ד מכהן כיושב ראש שלה. היה יושב ראש מועצת נחל הקישון ויושב ראש של כמה ועדות חלוקת גבולות בין רשויות מקומיות מטעם משרד הפנים, בהן יו"ר ועדת חקירה לגבולות קריית שמונה בשנים תשנ"ז-תשנ"ח. משמש שנים רבות כנציג הציבור בוועדה לשימור אתרים של עיריית חיפה. מכהן כחבר בוועדת המורשת שליד מליאת רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים, 'קרן הדוכיפת', עמותת 'המזגגה' בנחשולים ובוועדת שימור המורשת שליד רשות מקרקעי ישראל.

בן-ארצי היה חבר מועצת ד"ש במשך תקופה קצרה, עם הקמתה ב-1977. הוא היה ממקימי תנועת "שלום עכשיו" ופעיל מרכזי בה בשנים 1978–1989.

מחקריו[עריכת קוד מקור | עריכה]

היווצרות דגם המגורים ומאפייני המגורים של ערביי חיפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מונוגרפיה זו מבוססת על עבודת הגמר לתואר השני, ראתה אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה בשנת 1980. לראשונה נחקר אז האופן בו נוצרה מפת התפרוסת של ערביי חיפה לאחר הקמת המדינה, תוך זיקה לאירועי 1948 ולדגם התפרוסת המרחבי של ערביי חיפה קודם לכן. המחקר בחן את דפוסי מעבר המגורים משכונה לשכונה, את שיקולי בחירת אזור המגורים ואת מערכת הגורמים הרצוניים והחיצוניים המשפיעה על המרחב הערבי בעיר. בניגוד לממצאים ממחקרים קודמים שניסו למצוא מתאמים בהתאם למודלים עירוניים אמריקאיים. התברר כי לסמליות, להזדהות המרחבית ובעיקר לזיקה למשפחה ולמוסדות החינוך העדתיים יש השפעה מרכזית על שיקולי העדפת אזור המגורים; ולא בהכרח ללחצי הרוב או להסברים כלכליים גרידא. המלצות המחקר היו לפתח תשתית מגורים ייחודית לערביי חיפה, זאת מתוך הנחה שהעיר תמשוך מהגרים, וכי יימשך בה הגידול הטבעי, ומכיוון שהשטח המזוהה כערבי צר וקטן מהכיל גידולים אלה. נושא זה שב ונבדק גם לאור תוצאות מפקדי אוכלוסין מאוחרים יותר, והתברר אמנם כי חל שינוי כפול - לחיפה זרמו מהגרים מן הגליל שהיו חסרי זיקה לשכונות ערביות לפני 1948, וכן, לחצי המגורים יצרו 'זחילה' החוצה מן המרחב הערבי המסורתי לשכונות סמוכות.

המושבה העברית בנוף ארץ-ישראל 1914-1882[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחקר זה מתבסס על עיבוד עבודת הדוקטורט של בן-ארצי, ויצא לאור בהוצאת יד יצחק בן-צבי בשנת 1988. הספר עוסק בתכנון הפיזי ובהקמת ארבעים המושבות הראשונות בשנים 1914-1881. הוא מלבן סוגיות כמו היכן הוקמו, ואיזה דגם תפרוסת ארצי יצרו המושבות. עד למחקרו של בן-ארצי הסברה הרווחת במחקר הייתה שבניית המושבות נעשתה באופן מקרי ללא שיקולי תכנון ומקצועיות תכנוניות, והייתה לכל היותר פרי חיקוי אלמנטים אדריכליים ותכנוניים של ערבי הארץ ותושביה הזרים כגון הטמפלרים. גאוגרפים כמו יהודה קרמון, או אדריכלים כמו ריכרד קאופמן, התעלמו לחלוטין מקיומם של קודמיהם, וראו במושבות מעין 'כפר אירופי או ערבי או גרמני'. בן-ארצי ניסה להראות שכבר מתחילתן נבנו המושבות מתוך זיקה לאידאולוגיה הציונית של מייסדיהן. הם נבנו על סמך תכנון מתקדם מאוד של מודדים ואדריכלים, נבנו על ידי אנשי מקצוע, ושימשו מופת לערביי הסביבה בה שכנו. המושבה העברית בנוף ארץ-ישראל הייתה על כן ביטוי פיזי של אידאולוגיה לאומית פשוטה ומעשית, והנוף התרבותי של המושבות נוסך עד ימינו נופך מיוחד, כגון מרכזיהן של זכרון יעקב, מטולה, כנרת ועוד.

מגרמניה לארץ הקודש – התיישבות הטמפלרים בארץ-ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה של בן-ארצי התפרסם בהוצאת יד יצחק בן-צבי בשנת 1996. בן-ארצי משווה את המושבות שהקימו הטמפלרים בארץ ישראל לכפרי מוצאם בממלכת וירטמברג. הספר בוחן את השאלה באיזו מידה מושבות הטמפלרים שהקימו בשרונה, חיפה, יפו, וילהלמה (בני עטרות) ובית לחם הגלילית הן יבוא של טכנולוגיה ומושגים מגרמניה, כפי שגלי מהגרים לפעמים לוקחים לארץ חדשה מארץ האם.

בן-ארצי מנסה להראות שלא היה כאן חיקוי מכני של כפרי האם, כי אם מעשה של תכנון מראש, דבר ששינה מהדעה שהייתה מקובלת עד אז במחקר. הדעה הרווחת אצל גאוגרפים ומתכננים הייתה, שהגרמנים ייבאו לארץ יסודות נוף 'וירטמברגיים' והעתיקו דגמי כפרים מארץ מכורתם. בן-ארצי טוען שצורת גג הרעפים וכפר הרחוב (Strassendorf), שדומים לאלה שבכפרי האם, הטעתה את מי שכתב עליהם. לדעתו מדובר בתכנון שתאם את האידאולוגיה הדתית של הטמפלרים, משום שהטמפלרים הם עדה דתית שהאמינה בפישוט הנצרות, האמינו בבואו מחדש של המשיח וראו את שליחותם לארץ כבאה להכשיר את הקרקע לבואו המחודש. בן-ארצי סובר שבניגוד לכפרים שמהם הגיעו הטמפלרים בגרמניה, שבהם בעלי חיים גרו לפעמים עם האנשים בבתים, הרי שבמושבות שהקימו בארץ ישראל הם יצרו מיסיון של דוגמה אישית, והקימו מושבה מודרנית דתית ומרווחת, כל ההתיישבות הייתה מתוכננת, הרחובות והבתים היו מתוכננים ובעלי החיים דרו מחוץ לבתים.

'להפוך מדבר לכרמל': התהוותו של הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת 1948-1918[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרו זה של בן-ארצי ראה אור בהוצאת מאגנס בשנת 2004. הוא משתייך לסוגה של 'היסטוריה מקומית' (Local History). הספר מתאר את תהליך רכישת הקרקעות ואת בנייתן של השכונות ברכסי הכרמל ובשלוחותיו. המחקר מצביע על היווצרותו של הכרמל כמרחב יהודי נבדל מהעיר המעורבת, ואפילו משכונת הדר הכרמל שנחשבה לליבתה של חיפה העברית. קרקעות הכרמל המרכזי נרכשו בדמדומי מלחמת העולם הראשונה מידי גרמנים, ואליהם נוספו בהדרגה גושי קרקע ענקיים שלימים הוקמו עליהם נוה שאנן, רמת הדר, כרמל מרכזי, כרמל מערבי ועוד. אזורים אלה נוהלו על ידי ועדים מקומיים ורק בהדרגה סופחו לתחום השיפוט ולמינהל עירית חיפה. וכן ניסיונות ההתיישבות ביערות הכרמל ופסגת הכרמל שלא צלחו בעקבות ההכרזה על אזורים אלה כחלק מפארק הכרמל.

הכרמל של פון מולינן[עריכת קוד מקור | עריכה]

במשותף עם פרופ' אהרון גבע קלינברגר, תרגום, עריכה וההדרה של ספרו המונומנטלי של הדיפלומט השווייצרי אברהרד פון מילינן Beiträge zur Kenntnis des Karmels (" תרומות להכרת הכרמל"), שראה אור בלייפציג ב-1908. בדרכו לדמשק חלה מולינן, אושפז בחיפה והחלים בבית הבראה גרמני על הכרמל. משם יצא למסעות רגלי ופרדות עם מדריכים מטירה, עֻספיה ואיגזים (כיום כרם מהר"ל). הוא כתב ספר על אזור הכרמל, תושביו, שפות ולהגים, חי וצומח וארכאולוגיה. לספר צורפו שתי מפות - של הכרמל ושל חיפה, ויש בהן מאות שמות שנעלמו ממפות ימינו. הספר פורסם בהוצאת מאגנס בדצמבר 2013.

אי קרוב-רחוק - התיישבות יהודית חקלאית בקפריסין 1939-1883[עריכת קוד מקור | עריכה]

הספר חושף את פרשת הניסיונות להתיישב בקפריסין בעת החדשה, שנעשו במקביל לראשית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל ולא בלי קשר אליה. בתודעה הציבורית קפריסין קשורה בעיקר להיותה יעד תיירותי, וזכורים מחנות המעצר ההיסטוריים למגורשי ההעפלה טרם הקמת המדינה. ברם, מעטים מודעים למעשה ההתיישבותי שעשו יהודים בשנים 1883–1939 להיאחז באדמת קפריסין ולקיים בה מושבות כפריות ומטעי הדרים של חקלאים עברים. המעשה ההתיישבותי נעוץ ביוזמות מגוונות, והוא נעשה על ידי יהודים מארצות מוצא שונות, בהקשר הזיקה לארץ ישראל והמתרחש בה. כאשר קשתה העלייה ארצה בימי הטורקים, היו שראו בקפריסין תחליף סביר וסמוך לארץ ישראל, רכשו בה קרקעות וקיימו בה יישובים. לאחר כישלונות ראשונים, הצליחה חברת יק''א לבסס בקפריסין מושבה גדולה יחסית, מרגו שמה, וסמוך לה גרעינים למושבות-בת. בשנות השלושים של המאה העשרים עיבדו פרדסנים ארץ-ישראליים אלפי דונם של מטעי הדר באי. בראשית המאה העשרים בחן גם הרצל את האפשרות ליצור ״מקלט זמני״ ליהודים בקפריסין כחלופה ל״תוכנית אוגנדה״, והציוני דוד טריטש הטיף לראות באי זה השוכן לא הרחק מן הארץ היעודה מקום מושב ראוי למאות אלפי יהודים. הספר פורסם בהוצאת הספרים של אוניברסיטת בר-אילן בדצמבר 2015.

פרסומים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכתב העת Israel Studies, 16(2)2011 פרסם ביקורת נוקבת על ספרו של אילן פפה אודות החופש האקדמי בישראל, על רקע פרשת טנטורה: Out of (Academic) Focus.

ספרים שכתב[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • היווצרות דגם המגורים ומאפייני המגורים של ערביי חיפה, עיונים בחקר המזרח-התיכון, חיפה, הוצאת אוניברסיטת חיפה, 1980.
  • המושבה העברית בנוף ארץ-ישראל 1914-1882, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, 1988.
  • (עם יעקב גולדשטיין), עין-זיתים – מושבה לא נושבה, חיפה, אוניברסיטת חיפה, 1991.
  • מגרמניה לארץ הקודש - התיישבות הטמפלרים בארץ-ישראל, ירושלים, יד יצחק בן-צבי, 1996.
  • להפוך מדבר לכרמל - התהוות הכרמל כמרחב נבדל בעיר מעורבת, 1948-1918, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשס"ד, 2004.
  • Early Jewish Settlement Patterns in Palestine, 1882-1914, Jerusalem, The Magnes Press, 1997. (תרגום, הרחבה ושינוי של הספר המושבה העברית).

ספרים שערך[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • עורך משנה (מדעי), (עורכים ראשיים: ארנון סופר וב' קיפניס), אטלס חיפה והכרמל, חיפה: הוצאת אוניברסיטת חיפה, 1980
  • (עם אלי שילר), חיפה ואתריה, אריאל, 39-37, ירושלים: אריאל, 1985.
  • (עם יהושע בן-אריה וחיים גורן), מחקרים בגאוגרפיה היסטורית יישובית של ארץ-ישראל, ירושלים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1988.
  • (עם מרדכי נאור), חיפה בהתפתחותה 1918-1948, סדרת עידן, 12, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1989.
  • חיפה, היסטוריה מקומית, חיפה, אוניברסיטת חיפה, 1998.
  • (עם ישראל ברטל ואלחנן ריינר), נוף מולדתו, מחקרים בגאוגרפיה של ארץ-ישראל ובתולדותיה – מוגשים ליהושע בן-אריה, ירושלים: הוצאת מאגנס והחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1999.
  • (עם אהרון גבע קלינברגר) עריכה ההדרה ותרגום, הכרמל של פון מולינן, ירושלים, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, 2013
  • (With Alex Carmel, Peter Schäfer ), The Jewish Settlement in Palestine, 634-1881, Wiesbaden, Dr. Ludwig Reichert Verlag, 1990.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]