ההופכים את עורפם לאומלאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ההופכים את עורפם לאומלאס
The Ones Who Walk Away from Omelas
TheOnesWhoWalkAwayFromOmelas.jpg
מידע כללי
מאת אורסולה לה גווין
שפת המקור אנגלית
סוגה מדע בדיוני
הוצאה
הוצאה New Dimensions, volume 3
שנת הוצאה 1973
פרסים
פרס לוקוס לסיפור הקצר
פרס הוגו לסיפור הקצר עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

"ההופכים את עורפם לאומלאס" הוא סיפור משנת 1973 מאת אורסולה ק. לה גווין. הסיפור מסווג כסיפור קצר, אך הוא תיאורי ונטול עלילה - המספרת מתארת את פסטיבל הקיץ בעיר האוטופית אומלאס - בה האושר והעושר של תושביה תלויים באומללות של ילדה אחת יחידה.[1] 

"ההופכים את עורפם לאומלאס" היה מועמד לפרס לוקוס לסיפורת קצרה ב-1974,[2] וזכה בפרס הוגו לסיפור הקצר הטוב ביותר באותה שנה.[3]

פרסום[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסיפור פורסם לראשונה באנתולוגיית New Dimensions בעריכת רוברט סילברברג, באוקטובר 1973. הוא פורסם מחדש באוסף הסיפורים של לה גווין The Wind's Twelve Quarters ב-1975, ומאז נכלל באנתולוגיות רבות נוספות.[4] הוא גם יצא לאור בהוצאה עצמאית בתור ספר קצר לנוער, בעל 31 עמודים, ב-1993.

הסיפור תורגם לעברית על ידי עמנואל לוטם בשנת 2009.

תקציר[עריכת קוד מקור | עריכה]

האלמנט הכרונולוגי היחיד בסיפור הוא ציון היום המתואר כיום הראשון של הקיץ באומלאס, עיר נוצצת של אושר ועונג יוצאים מן הכלל. באומלאס, היום הארוך ביותר של הקיץ נחגג בפסטיבל מרהיב, ותחרות של ילדים רכובים על סוסים. האווירה החגיגית, עם זאת, מתוארת כאווירה היומיומית של הקהילה המאושרת, אשר תושביה הם אנשים אינטליגנטיים ומתוחכמים, על אף הטכנולוגיה המוגבלת שלהם, אשר שמורה לשימוש ציבורי ולא פרטי. באומלאס אין מלכים, חיילים, כמרים או עבדים. 

המספרת אומרת לקוראים שהיא לא יכולה לספק את פרטי הפרטים של העיר - ומזמינה את הקוראים לתאר את החדווה האישית שלהם, ומרמזת אפילו לכך שניתן לכלול אורגיות בדימוי המנטלי הזה. 

כל מה שקשור באומלאס הוא כל כך מלא בחן ויופי, שהמספרת מחליטה שכנראה אין הקוראים מאמינים לה שזהו מקום אמיתי, ולכן היא משתפת את הפרט האחרון על העיר: הזוועה האחת שלה. כל השלווה וההוד וההדר של אומלאס תלויים בכך שילדה (במקור Child, המין של הקורבן אינו ידוע) אחת מסכנה תישמר בתנאים של טינופת, חושך, ואומללות.

כשתושבי אומלאס מגיעים לגיל שמותר להם לדעת את העובדה הזאת, בהתחלה הם, ברובם, חווים תחושות של הלם וגועל. אך עם הזמן הם משלימים עם אי-הצדק האחד הזה, שמבטיח לכל השאר את אושרם. אבל אחרים, מעטים, צעירים וזקנים, עוזבים את העיר, ואין איש יודע לאן. הסיפור מסתיים ב"המקום אליו פניהם מועדות הוא מקום שנתקשה להעלותו בדמיוננו, עוד יותר מאשר את עיר האושר הזאת. איני יכולה לתאר אותו כלל וכלל. אפשר שאין הוא קיים. אבל דומה שהם יודעים לאן הם הולכים, ההופכים את עורפם לאומלאס."

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Spivack, Charlotte, Ursula K. Le Guin, (Boston: Twayne Publishers, 1984), page 159.
  2. ^ "Locus Awards Nominee List". The Locus Index to SF Awards. 
  3. ^ "1974 Hugo Awards". The Hugo Awards. 
  4. ^ Internet Speculative Fiction Database.