הואיל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בהלכה, הואיל הוא כלל יסודי בהלכות יום טוב, האומר שהואיל וקיימת אפשרות לעשות מעשה מסוים בהיתר הלכתי, מותר לעשותו גם ללא היתר מעשי זה, שכן עצם האפשרות לעשות מעשה זה בהיתר מסירה ממנו את האיסור.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך

בית שמאי ובית הלל חלוקים, האם ההיתר לעשות מלאכות בחג לצורך אוכל, תקף גם לדברים אחרים שאינם לצורך אוכל או לא. בניגוד לגישה הפשטנית של בית שמאי, סבורים בית הלל שניתן לומר ש"מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך"[1].

בדומה לכלל זה ישנו הפטור "הואיל". השאלה היא האם כלל זה תקף רק בהלכות יום טוב או שמא גם בהלכות שבת ניתן לומר ש"הואיל ואפשר" לעשות דבר באופן מותר, יותר גם לעשותו באופן אחר שבו אין הטעם המתיר[2]. כמו כן, השאלה היא האם ביום טוב עצמו ניתן לדמות לומר "הואיל ואפשר" או רק "מתוך שהותרה".

הכלל[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכלל שנוי במחלוקת בין רבה ובין רב חסדא. במקור המחלוקת נסובה אודות אפייה מחג ליום חול. הגישה הפשטנית אותה נוקט גם רב חסדא היא, שמכיוון שקיים איסור לבשל ביום טוב וזה הותר רק לצורך מלאכת אוכל נפש, העושה כך עבר על איסור לאו, ועונשו מלקות. רבה, חולק על הנחה זו וקובע ש"הואיל שאם יבואו אורחים לבית, יהיה מותר לבשל ללא ספק - לצורכם, גם עכשיו, כל עוד קיימת אפשרות שיבואו אורחים מותר לבשל גם אם אין אורחים[3].

לכלל זה קיימת גם התייחסות של רבא אודות לאיסור טבילה בשבת במקווה טהרה. חכמי התלמוד דנו בשאלה מדוע אסורה טבילת כלים בשבת וחג[4], ואילו טבילת אדם במקווה מותרת. לפי פרשנותו של רבא הסיבה להבדל הוא, שבעוד שטבילת כלים נראית כתיקון כלי הדומה למלאכה ואסורה משום שבות, הרי שטבילת אדם אינה נראית כתיקון ונראית בעיני הרואים כרחיצה לצורך התקררות או ניקוי. על כך נשאלה השאלה, אם הסיבה היא מכיוון שהאדם נראה כמתקרר במים להנאתו, כיצד מותר לטבול ביום הכיפורים שהטבילה בו מותרת והרחיצה לצורך תענוג אסורה ועל כך השיב רבא שהואיל ובשבת מותרת הטבילה, התירוה גם ביום הכיפורים, כי חכמים לא חילקו בין מעשה בסיטואציה מסוימת לסיטואציה אחרת ('לא פלוג'), וכאשר מעשה מסוים הותר לצורך התירוהו לגמרי.

באופן דומה, קיימת התייחסות של אביי ורבא לשאלה דומה. ההלכה היא שאסור לאדם שיש לו כאב שיניים לגמוע חומץ כדי לרפא את שיניו במסווה של אכילה. בתחילה קבע רבא כי מותר לגמוע חומץ רק לפני האכילה ולא לאחריה, מכיוון שאז כאשר כבר שבע מסעודתו ניכר הדבר שעושה כן לצורך רפואה. מאוחר יותר חזר בו רבא מדבריו, שכן חשש שעל פי הכלל דלעיל, כיוון שמותר לפני טיבול, יבואו להתיר גם לאחר הטיבול, ולכן אסר לחלוטין[5].

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.