מלאכת אוכל נפש

בהלכה, מלאכת אוכל נפש היא מלאכה הנעשית לצורך הכנת מזונות האדם לאותו יום, והיא מותרת מדין התורה לעשותה ביום טוב (בניגוד לשבת, בה פעולה כזו היא מלאכה האסורה מהתורה). אך מלאכות שדרך עשייתם לזמן מרובה, בהגדרת חז"ל לימים הרבה על אף שהם גם לצורך אוכל נפש, כגון קוצר, צד, דש וכו' נקראות "מלאכת עבודה" והן אסורות.

ביום טוב

עישון, יש הסבורים שהוא נכלל במלאכת אוכל נפש

היתר מלאכת אוכל נפש מפורש בתורה: "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". כך הותרו שחיטה, לישה, אפייה וכיוצא באלה.

חכמים אסרו לעשות כל מלאכה שאפשר לעשותה בערב יום טוב מבלי שיהיה בה הפסד או חיסרון, זאת כדי שאדם לא ידחה ליום טוב את כל המלאכות שהן לצורך אוכל נפש כגון טחינה וניפוי הקמח וכיוצא באלה, ואז ייטרד בהן כל היום ויימנע משמחת החג.

להלכה נפסקה דעת בית הלל, שכיוון שמלאכות ההוצאה וההבערה הותרו כמלאכת אוכל נפש, הם הותרו גם לצורך שאר הנאות, גם אם אינן קשורות דווקא באוכל, בתנאי שהם צורך "השווה לכל נפש".

הגם שמלאכת הבערה הותרה לצורך אוכל נפש, היינו דווקא מאש לאש משום איסור מוליד ביום טוב

האחרונים נחלקו לגבי העישון ביום טוב, לדעת חלק מן הפוסקים, העישון מותר למי שהורגל בכך, משום שזה צורך "השווה לכל נפש", אולם הדלקת הסיגריה צריכה להיעשות מאש הדלוקה מערב יו"ט, כשם שנאסרה הדלקה לבישול, והותרה רק מאש לאש, אך ישנם פוסקים רבים האוסרים זאת, בטענה שאין זה צורך אוכל השווה לכל נפש, שהרי ישנם אנשים רבים שאינם נהנים מעישון, ואף אינם סובלים את הריח.

מכשירי אוכל נפש

ערך מורחב – מכשירי אוכל נפש

רבי יהודה וחכמים נחלקו במסכת ביצה האם גם עשיית מכשירי או כל נפש הותרו או רק מלאכות לצורך אוכל נפש עצמו. לפי רבי יהודה גם מכשירי אוכל נפש הותרו.

הראשונים נחלקו בגדר מכשירי אוכל נפש. לפי שיטה אחת, מכשירי אוכל נפש הוא כל דבר שאינו נעשה לצורך האוכל עצמו, אלא לצורך פעולה אחרת או חפץ אחר שנועד להכשרת האוכל, כמו סכין, אבל פעולה הנעשית לצורך מכשיר צדדי להכנת האוכלת ולא באוכל עצמו אינו נחשב לאוכל נפש, אף על פי שלא ניתן להסתדר בשום אופן בלעדיו. לפי שיטה שנייה, כל דבר שניתן לעשות ללא אוכל נפש, נחשב למכשירין, כך למשל סכין לחיתוך הבשר נחשב למכשירין מכיוון שניתן לבשל את הבשר באופן בלתי חתוך והאוכל עצמו יהיה מוכן ללא זה, אבל פעולה שמוכרחת לצורך האוכל נחשבת לצורך אוכל נפש.

בין שתי השיטות מספר הלכות הנתונות במחלוקת: אחת מהם היא הדילמה הבאה: בזמן הראשונים, היו מחממים את התנור על ידי פיזור גחלים על רצפת התנור כדי לחממו, ואחר מכן היו מפנים את הגחלים מרצפת התנור, ואז היו אופים את הלחם, אך פינוי הגחלים מתבצע תוך כדי כיבוי חלקי, לפי השיטה הראשונה מכיוון שפינוי הגחלים היא פעולה עקיפה היא נחשבת למכשירי אוכל נפש, ולפי שיטת הרא"ש היא מותרת מכיוון שאי אפשר לאפות את הלחם על הגחלים והיא פעולה המוכרחת לצורך האוכל.

במשכון

המושג אוכל נפש מוזכר גם לעניין איסור משכון כלי אוכל נפש. ומשמש כנימוק "כי נפש הוא חובל", היינו שאלו כלים שנצרכים לכדי חייו של האדם, ולכן אין לקחתם. מדובר בכלים המשמשים להכנת מזון כמו רחיים של תבואה וסכין שחיטה.

גדרי המצווה

לשיטת התוספות גדרי המצווה הוא של"ט מלאכות שבת ביחס ליו"ט מתחלקים לג' חלקים, חלק ראשון הם מלאכות שאין בהם צורך אוכל נפש כלל, כגון טווה שתי בתי נירין, תופר וכו' ובמלאכות אלו התורה לא התירה ביו"ט. החלק השני, הם מלאכות שייסודם אוכל נפש אלא שאינם מלאכות בגוף המאכל דהיינו הפעולה היא איננה מתקנת את המאכל עצמו אלא הכנה מקדימה לצורך האוכל נפש כגון קוצר, דש וכו' שהם לשיטת התוספות בשם הירושלמי אסורים מחמת שהם מלאכות הקודמות למלאכת לישה, נחלקו הראשונים האם ההבנה בדברי הירושלמי לאסור מלאכות אלו מדאורייתא או שזה אסמכתא בעלמא, והחלק השלישי הם מלאכות אוכל נפש ממש כגון מבעיר, אופה, מבשל וכו' שעל זה דיברה התורה "אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו ייעשה לכם"

לפי המגיד משנה, "ואני אומר ש'מלאכת עבודה' כולל כל מה שדרך העבד לעשות לאדוניו ואין רוב בני אדם עושין אותה לעצמן אלא שוכרים אחרים לעשותן, אבל כל מלאכה שדרך רוב בני אדם לעשותה כל אחד בביתו לעצמו לא הוזהרנו", כלומר, שביום טוב אסורים לעשות סוגי מלאכות שהיו בדרך כלל דורשים עבודה מסיבית מחמת שדרך הפעולה היא לימים הרבה אלא שהתורה התירה פעולות שדרך לעשות אותם בבית באופן מינימלי.

ראו גם

• הואיל
• מתוך

קישורים חיצוניים

• 'אוכל נפש', באתר 'דעת'
• הרב מיכאל לוצקי, ההפרש בין יום טוב לשבת, באתר ישיבת מרכז הרב
• הרב אליעזר מלמד המלאכות שהותרו ביום טוב באתר פניני הלכה

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.