הייזלוודיט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הייזלוודיט
Hellyerite-Heazlewoodite-Zaratite-255031.jpg
המינרל זרטיט (ניקל פחמתי) שצבעו ירוק כולל את המינרל הכחול בהיר הליריט (ניקל פחמתי) ואת המינרל בגוון הארד הייזלוודיט (ניקל סולפידי) ממכרה לורד ברסי (Lord Brassey Mine), מכרה ניקל נטוש שבו נתגלה הייזלוודיט לראשונה, בטסמניה באוסטרליה.
תכונות המינרל
הרכב כימי Ni3S2
מערך קריסטלוגרפי טריגונלי
צורת הגביש כמקבצים גרגריים עד חסרי צורה או מפוזר בתוך מסת אם.
צבע ארד חיוור צהוב פליז
ברק מתכתי
שקיפות אטום
פצילות אין
שבירה בלתי שווה
קשיות 4 בסולם מוס
משקל סגולי 5.82
שרטוט ארד בהיר
מידע נוסף אחד המינרלים שנתגלו במטאוריטים של ברזל-ניקל
מינרלים נלווים כלקופיריט, מילריט, זרטיט, קובניט, פנטלנדיט, מגנטיט, שנדיט, אווארואיט, כרומיט ומקינאוויט

הייזלוודיט הוא מינרל סולפיד הניקל נדיר שצבעו ארד חיוור.

תכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב כימי וקריסטלוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נוסחת המבנה הכימי של ההייזלוודיט היא Ni3S2.


ההייזלוודיט מתגבש במערכת הטריגונלית, חבורת סימטריות נקודתית " טריגונלית טרפזוהדרלית" , וחבורת סימטריות מרחבית "R32". הפרמטרים של תא היחידה הם: Å‏a=5.741‏ ו-c=7.139.‏[1]

תכונות פיזיקליות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינרל מופיע כמקבצים גרגריים עד חסרי צורה או מפוזר בתוך מסת אם. להייזלוודיט אין פצילות. הקשיות של המינרל נמוכה, 4 בסולם מוס, ומשקלו הסגולי הממוצע 5.82 גרם לסמ"ק. גבישים תאומים אפשריים וזו הסיבה לצורת הפסיפס שרואים במקטע מלוטש של המינרל.

תכונות אופטיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אופטית המינרל הוא אנאיזוטרופי. גבישי ההייזלוודיט הם אטומים. צבעם צהוב פליז חיוור עד צהוב-ארד. בחשיפה לאור מקוטב מצולב משתנה צבעו תוך כדי סיבוב מחום ועד אפור כחלחל.

גילוי ומקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

המינרל נתגלה במכרה הניקל "הלורד ברסי" (Lord Brassey Mine - כיום מכרה נטוש) במחוז הייזלווד (Heazlewood) באי טסמניה אחת ממדינות אוסטרליה ב-1896 וקרוי על שם המחוז בו מצוי המכרה.

התהוות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הייזלוודיט נוצר בהתמרה של פרידוטיט ודוניט בתהליך התגרענות. הייזלוודיט הוא המינרל הסולפידי המכיל את הכמות המעטה ביותר של גופרית בין המינרלים המכילים ניקל, ונוצר רק במהלך אקסולציה של גופרית מהסריג של אוליבין מותמר.

ההערכה היא כי הייזלוודיט נוצר מגופרית וניקל המצויים באוליבין בראשיתי בכמויות זעירות, וכי הם מחולצים מהאוליבין בתהליכי התמרה. אוליבין מגמטי מכיל עד ל-4,000 חלקים למיליון (ppm) של ניקל ועד 2,500 ppm גופרית בתוך הסריג הגבישי, כזיהומים וכתחליפים למתכות מעבר בעלי רדיוס יוני דומה (Fe+2 ו-Mg+2).

במהלך ההתמרה מתרכבים הגופרית והניקל מהסריג של האוליבין ויוצרים מינרלים סולפידיים מותמרים, בעיקר מילריט. כשנוצר אוליבין מותמר, הנטייה של מינרל זה לספוג מחדש גופרית, ושל הגופרית להיפלט מסרפנטיניט דרך אובדן החומרים הנדיפים נוטים להקטין את זמינות הגופרית.

בסביבה זו המינרלוגיה של סולפידים של ניקל מייצרת את התרכובת הדלה ביותר בגופרית, שהיא ההייזלוודיט.

מקור ותפוצה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסלעי דוניט ואופיוליט שעברו סרפנטיניזציה כנראה מתהליכים הידרותרמיים, במחדרים מאפיים משוכבים, ובכרומטיטים ובקסנוליתים במעטפת כדור הארץ. ידוע כי מחדר "האנימון וול" (Honeymoon Well - באר ירח הדבש) האולטרה-מאפי באוסטרליה המערבית מכיל תערובות סולפידיות של הייזלוודיט-מיליריט בתוך דוניט - סלע הצטברות אוליביני שעבר סרפנטיניזציה בתהליך התמרה. ההייזלוודיט התגלה יחד עם המילריט גם בסלעים האולטרה-מאפיים של קלדוניה החדשה.

מינרל זה נתגלה גם במטאוריטים, כולל מטאוריטים של ברזל ובכונדריטים פחמניים מסוג CV.

ההייזלוודיט מצוי בכמויות קטנות במספר רב של אתרים. מקום בהם מצויים כמויות משמעותיות של המינרל כוללים את מכרה הניקל הנטוש "הלורד ברסי" (Lord Brassey Mine) במחוז הייזלווד (Heazlewood) באי טסמניה באוסטרליה (המקום בו נתגלה המינרל לראשונה); במחוז ג'וזפין (Josephine) במדינת אורגון, במחוז לנקסטר (Lancaster) בפנסילבניה ובמכרה דורלסקה (Dorleska) במחוז טריניטי בקליפורניה שבארצות הברית; במכרה מארברידג' (Marbridge mine) שליד העיירה לא-מוט (La Motte), ובמכרה ג'פרי (Jeffrey) באזבסטוס בקוויבק שבקנדה; במכרה הכרום "קופ קרום" בסמוך לעיירה אסקל (Aşkale) בנפת ארזורום שבטורקיה; בפוסקיאבו בקנטון גראובינדן שבשווייץ; במרבץ באן פוק (Ban Phuc) בוייטנאם; ובנפת איטואיגאווה (糸魚川市) במחוז נייאגטה (新潟県) ביפן.[2]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Guillon J.H. and Lawrence L.J., The opaque minerals of the ultramafic rocks of New Caledonia, Mineralium Deposita, volume 8, 1973, pp. 115–126.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרויקט rruff
  2. ^ לרשימה המלאה ניתן להיעזר באתר Mindat.‏