היפר-ריאליזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

"היפר-ריאליזם" הוא כינויו של זרם אמנות שהתפתח בעיקר בארצות הברית ואירופה בשנות ה-70 של המאה ה-20. הסגנון, הבא לביטוי בציור ובפיסול פיגורטיבי, מאופיין בניסיון להשגת מראה מציאותי.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סוחר האמנות הבלגי, איסי ברכאו (Isy Brachot) טבע בשנת 1973 את המונח Hyperréalisme כשם תערוכה שהתקיימה בגלריה בעיר בריסל. התערוכה הציגה ציירים כראלף גוינג (אנ'), צ'אק קלוז (אנ'), דון אדי (אנ'), רוברט בצ'טל (אנ') וריצ'רד מק'לין (אנ').

המניע להתפתחות סגנון זה היה כפול. מצד אחד ביקשו האמנים לחזור אל תיאור החיים הממשיים, על רקע הדומיננטיות של ז'אנר האמנות המופשטת עד לשנות ה-60 של המאה ה-20 ופריחתו של ה"פופ ארט" בשנות ה-60 של המאה ה-20. מצד שני ביקשו האמנים להגיב אל הפופולריות ההולכת וגוברת של מדיום הצילום, שהפך למדיום אמנותי מרכזי החל משנות ה-70.[דרוש מקור]

פעמים רבות התבססו האמנים, כקלוז או גרהרד ריכטר, על הצילום כבסיס לציור, כשהם מחקים את הקומפוזיציה או אפקטים אופטיים הנובעים מן השימוש בו. אחרים התבססו על ציור מתוך הסתכלות, שאימץ מאפיינים דומים.

אמנים אלו ואחרים, כגון גרהרד ריכטר, דניס פטרסון ביקשו להגיב כמו כן, היו גם אמנים משפיעים חשובים מאירופה כגון Gnoli, Richter, Klapheck, Delcol. מאז, אמנים מאירופה אימצו לעצמם את הזרם ההיפר-ריאליסטי המושפע מהפוטו-ריאליזם.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בבואה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא היפר-ריאליזם בוויקישיתוף
  • [1], באתר אגנוסטיקה.
  • [2], באתר הפיטריה.