הלכת השנים האבודות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

הלכת השנים האבודות (ידועה גם כהלכת אטינגר) נפסקה בבית המשפט העליון בשנת 2004. על פיה זכאי עיזבונו של אדם שנהרג עקב עוולה נזיקית לפיצוי עבור אובדן ההשתכרות של המנוח בשנות העבודה שאבדו לו עקב מותו.

רקע[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיני הפיצויים בישראל מבוססים על העיקרון היסודי של הערכת הפיצויים הנדרשים לשיקומו של הניזוק למצבו הקודם, עד כמה שהדבר ניתן להיעשות בתשלום כסף[1], כאשר צרכיו של הניזוק ולא יכולתו של המזיק הם העומדים ביסוד הערכת הנזק.[2]

המצב לפני הלכת אטינגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר קבע בית המשפט העליון, כי אין לפסוק פיצוי, לא לנפגע ולא לעיזבונו, עבור ה"שנים האבודות", היינו השנים שבהן היה הנפגע עשוי לעבוד ולהשתכר לולא התאונה שקיצרה את תוחלת חיי עבודתו, היות שאין לראות בהפסד רווחים בשנים האבודות נזק של הנפגע[3]. קביעה זו גרמה למצבים אבסורדיים, בהם אדם שנפטר בעקבות תאונה קיבל פיצויים נמוכים בהשוואה לאדם שרק נפצע. בתי המשפט התבטאו לא אחת באומרם כי "זול יותר להרוג מאשר לפצוע"[4].

הלכת אטינגר[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההלכה המשפטית שונתה בפסק הדין שיצא מתחת ידו של בית המשפט העליון ביום 15.03.2004 בעניין עיזבון אטינגר[5] בו נדונה שאלת הזכאות לפיצויים בשל נזקי השנים האבודות במקרהו של קטין בן 12 שנים אשר נפל לבור ונהרג בשל רשלנות המזיק[6]. עזבונו של המנוח ויורשיו הגישו תביעה לפיצויים בגין נזקי הגוף שנגרמו למנוח בתאונה לבית המשפט המחוזי, וביקשו בין היתר לפסוק להם פיצויים בגין הפסד ההשתכרות שנגרם למנוח בשנים האבודות.

בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם לקבל פיצוי בגין השנים האבודות, אך הערעור לבית המשפט העליון התקבל ובפסק הדין נקבע כי יש להכיר בקיומו של ראש נזק של אובדן יכולת השתכרותו של הניזוק בשנים האבודות שבהן קוצרה תוחלת חייו. זאת גם בתביעה המוגשת על ידי עיזבונו של ניזוק שנפטר, ולזכות את העיזבון בפיצוי גם בגין אובדן השתכרותו של המנוח במהלך השנים האבודות.

בעצם פסק הדין הנ"ל הכיר בזכותו של העיזבון להחזיר את המצב לקדמותו, וזאת באמצעות פיצוי כספי בגין אובדן השתכרות בשנים האבודות היות שלולא פטירתו של הניזוק הוא היה יכול להמשיך ולהפיק הכנסה מעבודתו ואף לייצר חסכונות ופנסיה, ובכך יכל לתמוך בבני משפחתו ולכלכל אותם עד גיל הפרישה. הלכת אטינגר גרמה למהפך בפסיקות בתי המשפט, אשר הגדילו את הפיצויים שנפסקו לעיזבונות של קטינים שמצאו את מותם בטרם עת.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ איתן, ע., דיני נזיקין בראי ההלכה הפסוקה (כרמל ספרות משפטית, 2002)
  2. ^ ע"א 357/80 יהודה נעים ואח' נ' משה ברדה ואח', פ"ד לו (3),762 (1982)
  3. ^ ע"א 295/81 עיזבון המנוחה גבריאל נ' גבריאל, פ"ד לו (4) 533.
  4. ^ אליעזר פ. פיצויים לנפגעי תאונות דרכים בעין המשפט-הלכה ומעשה (אוצר המשפט, 2007)
  5. ^ ע"א 140/00 עזבון המנוח אטינגר נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ  פ"ד נח(4) 486.
  6. ^ ישראל גלעד, בעקבות פסק-דין עיזבון אטינגר - לשאלת הפיצוי הראוי על נזקי "השנים האבודות", עלי משפט

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.