הסכם אי-תוקפנות ליטאי–סובייטי
הסכם אי-תוקפנות בין רפובליקת ליטא לברית המועצות נחתם ב-28 בספטמבר 1926. ההסכם אישר את כל ההסכמות מ-1920. ברית המועצות המשיכה להכיר בזיקה של וילנה וסביבתה לליטא, על אף שהייתה תחת ריבונות פולין, וכן המשיכה להכיר בתביעות ליטא באזור קלייפדה. בתמורה, התחייבה ליטא לא להצטרף לבריתות שכוונו נגד ברית המועצות, מה שגזר עליה בידוד דיפלומטי, שכן ברית המועצות לא הייתה חברה בחבר הלאומים. המדינות אשררו ביניהן את ההסכם ב-9 בנובמבר 1926 בקובנה, וההסכם נכנס לתוקף באותו יום. הוא נרשם בחבר הלאומים ב-4 במרץ 1927[1].
הליטאים הם שיזמו את ההסכם, בגבשם אסטרטגיה דיפלומטית חדשה בשנים שאחרי מלחמת העולם הראשונה ואחרי הסכמי לוקרנו[2]. המגעים החלו ב-25 בדצמבר 1925, כששר החוץ הסובייטי גאורגי צ'יצ'רין עצר בקובנה בדרכו חזרה למוסקבה[2]. השיחות נתקלו במספר התנגדויות, הן מצד אסטוניה ולטביה, שכן ההסכם פגע ברצון להקים את "ההסכמה הבלטית" בין שלושת המדינות; פולין טענה שמדובר בהפרה של הסכם ריגה, ואילו גרמניה הביעה דאגה מההתמיכה הסובייטית בדרישת ליטא לשליטה בקלייפדה.
ההסכם היה שנוי במחלוקת בקרב הליטאים עצמם, ולאחר אשרורו התפתחו במדינה מחאות סטודנטים נגד מה שראו כ"בולשביזציה" של ליטא. דיכוי אחת ההפגנות בכוח היווה אחת מהסיבות להפיכה הצבאית בליטא בדצמבר 1926. עם זאת, הייתה הסכמה בקרב הסגל הדיפלומטי בליטא שהשמירה על רלוונטיות הוויכוח על וילנה בשיח האירופי שווה את המחיר שנדרש מליטא, וההסכם נשמר. תוקפו של ההסכם היה אמור לפוג כעבור 5 שנים, אולם ב-6 במאי 1931 הוארך ב-5 שנים נוספות, וב-4 באפריל 1934 הוארך עד 31 בדצמבר 1944[3]. ב-5 ביולי 1933 נחתם בנפרד הסכם נוסף להגדרת "תוקפנות". ההסכם הופר על ידי ברית המועצות ב-15 ביוני 1940 כשכבשה את ליטא בהתאם להסכם ריבנטרופ–מולוטוב[4].
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Lithuania and Union of Soviet Socialist Republics, League of Nations Treaty Series
- ^ 1 2 Alfonsas Eidintas, Vytautas Zalys, Edvardas Tuskenis, Lithuania in European Politics: The Years of the First Republic, 1918-1940, פלגרייב מקמילן, 1999
- ^ פרוטוקול נוסף להסכם, באתר League of Nations Treaty Series
- ^ Ineta Ziemele, Baltic yearbook of international law: 2001, ליידן, הולנד: Martinus Nijhoff, 2002, ISBN 9789041117366