העז לדעת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

העז לדעתלטינית: Sapere aude) הוא מוטו של עידן הנאורות שניסח הפילוסוף עמנואל קאנט בשנת 1784 במאמרו "תשובה לשאלה: מהי נאורות?".

הורטיוס[עריכת קוד מקור | עריכה]

את הביטוי "העז לדעת" טבע המשורר הרומאי הורטיוס בספר הראשון של ה"איגרות" (Epistles). הורטיוס מספר על כסיל אשר מחכה לתום סערה כדי לחצות אותה. הורטיוס מציע לו בתוכחה "dimidium facti qui coepit habet: sapere aude, incipe" (מי שהתחיל, חצי המעשה [כבר] בידו; העז לדעת, התחל!).

קאנט[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תשובה לשאלה: מהי נאורות?

במאמרו, "תשובה לשאלה: מהי נאורות?", הגדיר קאנט את הנאורות כשחרור האדם מכבליו. "העז לדעת" – התוכנית האינטלקטואלית לחופש עצמי שאותה הוא מציע לקוראים – היה למוטו של עידן הנאורות.

נאורות היא יציאת האדם מחוסר בגרותו, שהוא עצמו אשם בו. חוסר בגרות הוא אי-יכולתו של האדם להשתמש בשכלו בלי הדרכת הזולת. אשמה בחוסר-בגרות קיימת, אם סיבתו איננה חוסר שכל, אלא חוסר החלטה ואומץ להשתמש בו בלי הדרכת הזולת. Sapere aude! – אזור אומץ להשתמש בשכלך שלך! היא איפוא סיסמת הנאורות.

קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?"[1]

לדעת קאנט, לאדם היחיד קשה לחלץ את עצמו מחוסר בגרותו, שנעשה לו להרגל. ככלל, אדם שמעולם לא הניחו לו לעשות שימוש אוטונומי בתבונתו, פשוט אינו מסוגל לעשות שימוש בשכלו; רק בודדים עשויים להשתחרר מחוסר הבגרות בכוחות עצמם. מכאן, שהמהלך שיש לקדם הוא יציאה של ציבור שלם מחוסר הבגרות. קאנט רואה יסוד הכרחי ומספיק לכך בחֵרוּת, שפירושה יצירת תנאי אפשרות לשימוש פומבי חופשי בתבונה, בכל תחומי החיים.

האדם התבוני מוכרע בידי צווי התבונה בלבד ולא בידי אפוטרופוסים, שצוויהם נשענים על אמונות טפלות ועל אינטרסים פרטיים. אדם זה מכיר כבוד לחוק שמשיגה התבונה עצמה. הוא חופשי מיצרים, מרצונות ומתשוקות – כל מה שאינו מייחד אותו כחיה רציונלית.

קאנט מבחין במאמרו באופן חד בין שתי ספירות של שימוש בתבונה: שימוש ציבורי, שפירושו שימוש אוניברסלי, כללי, הגותי ואינטלקטואלי בתבונה, של מלומד הפונה בכתב אל ציבור קוראים, ולעומתו שימוש פרטי – שימוש מקומי, במסגרת משרה או פונקציה אזרחית. בעוד השימוש הציבורי חייב להיות חופשי לחלוטין, בהיותו תנאי לנאורות – את השימוש הפרטי יש להגביל.

לדעת קאנט, כל מניעה של חשיבה עצמאית בספירה הציבורית, כמו קביעת עקרונות שאין להרהר אחריהם, היא "פשע נגד הטבע האנושי",[2] כלומר, כנגד הטבע התבוני של בני האדם. ניתן לקבוע חוקים ועקרונות רק בתנאי שמותר יהיה למלומדים להרהר אחריהם ולהביע דעתם, ובכך לאפשר יצירת תהליכים אטיים של שינוי, בלי פגיעה באלו ה"מבקשים לשמור על הסדר הקיים".[2] החרות לחשוב באופן עצמאי כרוכה לבלי התר בספקנות. החופש לחשוב באופן עצמאי שייך לספירה הציבורית, והוא חופש המקדם את הנאורות. חובה על הכומר או הגנרל לחשוב באופן עצמאי וביקורתי כאשר הוא מביע בפומבי את ספקותיו ואת דעותיו המלומדות שאליהן הגיע באמצעות שימוש בתבונתו. הנאורות מתעוררת באמצעות דיונים הגותיים, אוניברסליים. האוריינטציה של קאנט היא אליטיסטית, לפחות בתחילת התהליך: השימוש בתבונה מיועד למלומד הפונה בכתב לציבור קוראים מלומדים; אין זו קריאה לפשוטי העם להשתמש בשכלם – לפחות לא תכף ומיד: "הנטייה והייעוד למחשבה חופשית... פועלת בהדרגה על העם", ועם התקדמות הנאורות העם נהיה מסוגל יותר ויותר לחופש פעולה והופך לאדם ממש, ל"יותר ממכונה".[3]

פוקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

הפילוסוף הצרפתי בן המאה ה-20 מישל פוקו השתמש בביטוי כדי להגדיר את מקום האינדיבידואל בתאוריה הפוסט-סטרוקטורלית. פוקו במאמר שכותרתו אף היא "מהי הנאורות?" דוחה את הצעתו של קאנט. הוא מציג תכלית להתגברות האנושית על דרך הרפלקסיה, על ידי ההתעלות מהמובן-מאליו שהנאורות יצרה, לא רק סביבנו, אלא גם בתוכנו.[4] פוקו קורא לכינונה של אונטולוגיה היסטורית של האני, גם אם הביקורת "לא תתגלה עוד כחקר מבנים פורמליים בעלי ערך אוניברסלי, אלא כחקירה היסטורית דרך האירועים שהביאו אותנו לכונן את עצמנו ולהכיר את עצמנו כסובייקטים של מה שאנו עושים, חושבים ואומרים".[5]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ עמנואל קאנט, "תשובה לשאלה: נאורות מהי?"; מגרמנית: ידידיה פלס, בתוך: עזמי בשארה (עורך), הנאורות – פרוייקט שלא נשלם? (תל אביב תשנ"ז 1997), עמ' 45.
  2. ^ 2.0 2.1 שם, עמ' 49.
  3. ^ שם, עמ' 51.
  4. ^ מישל פוקו, "הנאורות מהי?" [במקור: "מהי הביקורת?: (ביקורת ונאורות)"; מאי 1978]; מצרפתית: אריאלה אזולאי, בתוך: הנאורות – פרוייקט שלא נשלם? (תל אביב תשנ"ז 1997), עמ' 90.
  5. ^ שם, עמ' 92.