הצבא הוויקינגי הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפת כיבושי הצבא הוויקינגי הגדול באנגליה

הצבא הוויקינגי הגדולאנגלית עתיקה: Mycel heathen here-"צבא עובדי האלילים הגדול" או "צבא הכופרים הגדול") היה קואליציה של לוחמים סקנדינביים אשר התאחדו בשנת 865 לצורך פלישה לאיים הבריטים, שהורכבו אז מארבע הממלכות האנגלו-סקסוניות.

מקור הכינוי בכרוניקה האנגלו-סקסונית. על פי האגדה הובלו הכוחות המאוחדים בראשות בניו של רגנאר לודברוק, ומסע הקרבות והכיבושים נמשך כ-14 שנה. לא קיימות עדויות מפורטות אודות היקף הכוחות אולם ברור שהיקפם הכולל היה גבוה מן המקובל בפשיטות המזדמנות שבוצעו על ידי הוויקינגים בתקופות קודמות.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מסוף המאה השמינית ביצעו הוויקינגים פשיטות באמצעות כוחות בהיקף קטן יחסית בעיקר בטקטיקה של "פגע וברח" על יעדים עתירי שלל כגון מנזרים. מטרת גיבוש הצבא הוויקינגי הגדול הייתה שונה והתמקדה בכיבוש טריטוריאלי לצורכי התיישבות.

הכוחות הפולשים של הצבא הוויקינגי הגדול נחתו לראשונה בחופי ממלכת מזרח אנגליה. בתחילה ניסה המלך לרצות אותם תמורת כופר סוסים. בסוף החורף של שנת 86566 החלו במסע לכיוון צפון ובחודש נובמבר כבשו את העיר יורק אשר שימשה כמרכז עירוני ומסחרי מבוצר עוד מן התקופה הרומית.

בשנת 868 המשיך הצבא הוויקינגי הגדול במסעו לכיוון ממלכת מרסיה. בחורף של אותה שנה הגיעו לנוטינגהאם אך נתקלו בצבא מאוחד של ממלכות מרסיה ווסקס והושמו תחת מצור. מאחר ששני הצדדים לא הצליחו להגיע להכרעה צבאית הוסכם על נסיגת הוויקינגים בחזרה לכיוון יורק.

בשנת 870 חזר הצבא הוויקינגי הגדול לכיוון מזרח אנגליה כבש את כל שטחה והרג את המלך.

בסוף שנת 870 תקף הצבא הוויקינגי הגדול את ממלכת וסקס, ובמהלך שנת 871 התחוללה סדרה של תשעה קרבות המתוארת בכרוניקה האנגלו-סקסונית בין הוויקינגים לצבא הממלכה בראשות אתלרד הראשון ולאחר מותו מול אחיו, אלפרד הגדול, אשר הגיע להסדר ושילם להם כופר תמורת נסיגה. הוויקינגים המשיכו במסעם לכיוון לונדון ובשנת 872 כבשו גם אותה. בשנת 873 פנו שוב צפונה בכיוון נורתמבריה. בשנת 874 כבשו את מרסיה ובשלב זה הגיעו לשליטה בכל האי פרט לשטחי ממלכת וסקס. בשנת 875 ערכו ניסיון נוסף לכיבוש וסקס וכך גם בשנים הבאות אך ללא הצלחה. למרות שהובסו בסופו של דבר בשנת 878 בידי כוחותיו של אלפרד הגדול בקרב אדינגטון המשיכו להחזיק בכל השטחים שנכבשו על ידם קודם לכן.

אחרית דבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר התבוסה הוויקינגית לאלפרד הגדול, התנצר בשנת 879 המלך הוויקינגי גוט'רום, שינה את שמו לאתלסטאן, והמשיך לשלוט בשטחי מזרח אנגליה עד למותו בשנת 890. חלק מאנשי הצבא הוויקינגי הגדול עבר להתיישבות בנורתמבריה והתערה באוכלוסייה הכפרית ובעיר יורק. חלק נוסף נטמע בקרב תושבי ממלכת מרסיה.

חלק נוסף של הצבא הוויקינגי הגדול התגבש באזור עמק התמזה ופנה לכיוון ממלכת פרנקיה שביבשת, שם פתח במסע כיבושים תוך שהוא מנצל את הכאוס השלטוני שנוצר בממלכה לאחר מותו של שארל הקירח מלך פרנקיה בשנת 877. אלפרד הגדול שזיהה את חולשת הכוחות הוויקינגים מיהר לנצל את פרק הזמן לצורך ארגון מחדש וחיזוק של צבאו באמצעות הקמת צבא סדיר, בניית צי וביצור הערים בשטחים שבשליטתו.

עד לשנת 896 היו שרידי הצבא הוויקינגי הגדול שלא עברו להתיישבות במזרח אנגליה ונורתמבריה חלשים מכדי להתמודד מול צבאו של אלפרד הגדול, ובהדרגה נטשו גם הם את האי בכיוון היבשת והותירו את השליטה בממלכת וסקס בידיו. בנו ויורשו של אלפרד, אדוארד הזקן, המשיך בדרכו של אביו, לחם והביס את הוויקינגים הדנים מנורת'מבריה והכניס את כל דרום אנגליה תחת מרותו.