השביט הדרומי הגדול של 1887
| כוכב האם | |
|---|---|
| כוכב אם | שמש |
| מידע כללי | |
| סוג | שביט |
| קטגוריה | שביט ארוך מחזור |
| תאריך גילוי | 19 בינואר 1887 |
| מגלה | ג'ון מייקון ת'ום (John M. Thome) |
| מאפיינים מסלוליים | |
| פריאפסיד | 723[1][2] ק"מ |
| אקסצנטריות | 1.0 (הנחה)[1] |
| נטיית מסלול | 144.383° |
  | |
השביט הדרומי הגדול של 1887, המסומן רשמית C/1887 B1 על-ידי האיגוד האסטרונומי הבין-לאומי (IAU), היה כוכב שביט בהיר שנראה מחצי הכדור הדרומי במהלך ינואר 1887. חישובים מאוחרים יותר הצביעו על היותו חלק מקבוצת מחככי השמש של קרויץ. הוא הגיע לפריהליון (הנקודה הקרובה ביותר למרכז השמש) ב-11 בינואר 1877 במרחק של 0.00483 יחידות אסטרונומיות (723 אלף קילומטרים) במהירות של 606.1 קילומטרים לשנייה.[3] מכיוון שרדיוס השמש הוא 696,000 קילומטרים, השביט עבר כ-27,000 קילומטרים מפני השטח של השמש.
בתקופת התצפיות נעשו מעט מאוד תצפיות על ראש או גרעין שביט. כתוצאה מכך, מספר טקסטים אסטרונומיים ישנים מתייחסים אליו כ"פלא חסר הראש".[4]
גילוי[עריכת קוד מקור | עריכה]
השביט התגלה רשמית ב-19 בינואר על ידי האסטרונום ג'ון מייקון ת'ום (אנ') בקורדובה, ארגנטינה, עת היה ממוקם בקבוצת הכוכבים עגור.[5] עם זאת, תכתובת מויליאם הנרי פינליי (אנ') מעידה שייתכן שהוא נראה ב-18 בינואר מבלוברגסטרנד (אנ'), דרום אפריקה.[5] בזמן הגילוי, השביט עבר את נקודת הפריהליון שבוע קודם לכן, והתקרבותו הקרובה ביותר לכדור הארץ הייתה חודש קודם לכן, ב-22 בדצמבר 1886, כאשר עבר במרחק של 0.57 יחידות אסטרונומיות (85 מיליון קילומטרים).[6]
תצפיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחילה הגיע השביט לבהירות נראית משמעותית,[7] ונצפה בהרחבה על ידי אסטרונומים בחצי הכדור הדרומי למשך שארית חודש ינואר. ב-22 בינואר תיאר פינליי את השביט כ"סרט צר חיוור של אור, ישר למדי" באורך של כ-35 מעלות, אם כי לא ניתן היה להבחין בראש שביט.[8] ב-23 בינואר, רשם ת'ום אורך זנב של למעלה מ-40 מעלות, אך בדומה לרשמים של צופים אחרים, הוא לא הצליח למצוא גרעין. ב-27 בינואר, הצליח C. Todd לצפות ולתעד את ראש השביט כ"מסה ערפילית מפוזרת", אך ציין שבר בין הראש לזנב (המייצג אולי את מה שמכונה אירוע ניתוק זנב).
לאחר פרסום אפמריס מאת סת' קרלו צ'נדלר (Seth Carlo Chandler), אשר הציע כי השביט יכול להיות ממוקם במרחק של 20 מעלות מריג'ל עד סוף פברואר, אסטרונומים בארצות הברית חיכו בקוצר רוח עד שהוא יתקדם מספיק לשמי הצפון כדי שיוכלו גם הם לראותו.[9] עם זאת, השביט דעך במהירות רבה, ומעולם לא הפך לגלוי בקווי הרוחב הצפוניים. הוא נצפה לאחרונה על ידי ג'ון טבוט מניו סאות' ויילס ב-30 בינואר, תקופה קצרה יחסית של תצפית בסך הכל על שביט.
ניתוח[עריכת קוד מקור | עריכה]
המסלול הראשון, הספקולטיבי, חושב על ידי היינריך קרויץ; אולם החישוב הסופי היה קשה מכיוון שלא נעשו תצפיות על הגרעין. עד פברואר, פינליי חישב מסלול שהראה קשר הדוק של השביט לקבוצת שביטי קרויץ. מסלול סופי יותר חושב ב-1978 על ידי זדנק סקאנינה (Zdenek Sekanina), בהתבסס על ההנחה שראש השביט נמצא על מעגל גדול "דרך השמש והחלק הפנימי של הזנב".[10]
לאחר מכן, סקאנינה היה אמור לשער כי המראה החריג של השביט נובע מ"אירוע היווצרות זנב", התפרצות של אבק שביט, כ-6 שעות לאחר הפריהליון.[11] עקב אירוע זה והבהירות שדעכה במהירות, טען סקאנינה ש-C/1887 B1, יחד עם C/1945 X1 (du Toit), מייצגים מחלקה של שביטים בין מחככי השמש "הגדולים" (כגון השביט הגדול של 1882) והעצמים הקטנים שהתגלו על ידי לווין SOHO.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Great Southern Comet of 1887 at the JPL Small-Body Database
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ 1 2 "JPL Small-Body Database: C/1887 B1 (Great southern comet)". Jet Propulsion Laboratory.
- ^ Orbital elements given by Sekanina, QJRAS, 19 (1978), 52-3
- ^ "Horizons Batch for C/1887 B1 on 11 January 1877" (Perihelion occurs when rdot flips from negative to positive). JPL Horizons. Retrieved 2023-09-03.
- ^ Bortle, J. The Bright Comet Chronicles, International Comet Quarterly, 1998
- ^ 1 2 Kronk, G. W. Cometography, v2, CUP, 2003, p.588
- ^ "Horizons Batch for C/1887 B1 on 1886-Dec-22" (closest Earth approach occurs when deldot flips from negative to positive). JPL Horizons. Retrieved 2023-09-03.
- ^ Milani, De Martino & Cellino (eds) Asteroids, comets, meteors 1993: proceedings of the 160th Symposium of the International Astronomical Union, held in Belgirate, Italy, June 14–18, 1993, Springer, 1994, p.8
- ^ Kronk, p.589
- ^ "Lost Tramp of the Skies - The Great Southern Comet Disappears", New York Times, February 27, 1887
- ^ Kronk, p.591
- ^ Sekanina, Z. Statistical Investigation and Modeling of Sungrazing Comets Discovered with the Solar and Heliospheric Observatory, The Astrophysical Journal, 566:577-598, 2002 February 10