השושלת האיח'שידית
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. | |
.PNG) | |
| ממשל | |
|---|---|
| משטר | סולטאני |
| עיר בירה | קהיר |
| גאוגרפיה | |
| יבשת | אסיה, אפריקה |
| היסטוריה | |
| הקמה | |
| תאריך | 935 |
| פירוק | |
| תאריך | 969 |
| ישות קודמת | בית עבאס |
| ישות יורשת | השושלת הפאטמית |
  | |
השושלת האיח'שידית (בערבית: الإخشيديون) הייתה שושלת שליטים מוסלמית ממוצא טורקי ששלטה במצרים, בלבנט (סוריה, ארץ ישראל ולבנון) ובחבל חיג'אז שבחצי האי ערב, בין השנים 935–969. השושלת החזיקה באוטונומיה פוליטית וצבאית רחבה, אך הכירה להלכה בריבונותם הדתית העליונה של הח'ליפים העבאסים בבגדאד[1].
שם השושלת נגזר מהתואר המלכותי איח'שיד תואר אצולה איראני-סוגדי קדום שמשמעותו "נסיך" או "שליט", אשר שימש את השליטים ההיסטוריים של חבל פרגנה (במרכז אסיה), מקום מוצאם של אבות השושלת.
ייסוד השושלת והתרחבותה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מייסד השושלת היה הממלוכ (חייל עבד) הטורקי מוחמד בן טוגג' אל-איח'שיד. בן טוגג' מונה בשנת 935 על ידי הח'ליף העבאסי אל-ראדי למושל מצרים, לאחר שהוכיח את כישוריו הצבאיים בהדיפת מתקפות של הפאטמים ממערב ובהשלטת סדר פנימי. כהוקרה על נאמנותו וייחוסו המשפחתי מחבל פרגנה, העניק לו הח'ליף בשנת 939 את התואר הרשמי "אל-איח'שיד"[2].
בן טוגג' ניצל את חולשתה הפוליטית הגוברת של הח'ליפות העבאסית בבגדאד כדי לבסס שלטון אוטונומי עצמאי למחצה במצרים. הוא הרחיב במהירות את תחומי שלטונו אל עבר ארץ ישראל וסוריה, ובשנת 942 קיבל את האפוטרופוסות על הערים הקדושות לאסלאם, מכה ואל-מדינה שבחיג'אז, מהלך שהעניק לשושלת יוקרה דתית ופוליטית עצומה בעולם המוסלמי. כדי להבטיח את המשכיות שלטונו, השיג בן טוגג' מהח'ליף אישור רשמי להוריש את תפקיד המושל לבניו אחריו, ובכך הפכה משפחתו לשושלת מלוכה מבוססת.
עידן כאפור אל-איח'שידי
[עריכת קוד מקור | עריכה]_mint._Dated_AH_332_(943-4_CE).jpg)
לאחר מותו של מוחמד בן טוגג' בשנת 946, עלו לכס המלוכה בניו הצעירים (תחילה אבו אל-קאסם אנורג'ור ואחר כך עלי). עם זאת, השליט בפועל והדמות הדומיננטית ביותר בתולדות השושלת היה הסריס השחור ממוצא נובי אבו אל-מיסק כאפור (كافור الإخشيدي)[4].
כאפור, שהחל את דרכו כעבד שקנה בן טוגג', התקדם בזכות תבונתו הפוליטית וכישוריו הצבאיים למפקד העליון של הצבא ומחנכם של בני המלך. במשך עשרים שנה משל כאפור כעוצר הממלכה ביד רמה ובהצלחה רבה. הוא ניהל מערכות צבאיות מורכבות בצפון סוריה נגד השושלת החמדאנית השיעית (בהנהגת האמיר סייף אל-דוולה מחלב), והצליח לבלום את שאיפות ההתפשטות שלהם לעבר ארץ ישראל ומצרים. במקביל, הדף בהצלחה מספר ניסיונות פלישה ימיים ויבשתיים של האימפריה הפאטמית.
בשנת 966, לאחר מותו של האמיר עלי, הכריז כאפור על עצמו רשמית כשליט היחיד והחוקי של מצרים והלבנט, והח'ליף בבגדאד נאלץ לאשר את מעמדו כסולטאן עצמאי. תקופתו של כאפור התאפיינה בפריחה תרבותית ומדעית משמעותית; חצר המלוכה שלו באל-פוסטאט הפכה למרכז משוך למדענים ומשוררים, ובראשם המשורר הערבי הנודע אל-מוטנבי, אשר שיבח בתחילה את כאפור בשיריו (אם כי בהמשך, בעקבות סכסוך אישי, חיבר נגדו סאטירות חריפות).
קריסה ונפילה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יציבותה של השושלת הייתה תלויה באופן מוחלט באישיותו החזקה של כאפור. עם מותו בשנת 968, נותרה השושלת ללא מנהיג חזק, וכס המלוכה עבר לנכדו הקטין של בן טוגג', אחמד בן עלי, דבר שגרם לזעזועים פוליטיים קשים ולאנרכיה בקרב הפיקוד הצבאי.
בעקבות חילופי השלטון, פקד את מצרים משבר כלכלי חריף שנגרם עקב בצורת ממושכת וירידה חסרת תקדים במפלס נהר הנילוס, אשר הובילה לרעב המוני, מגפות וקריסת מערכת גביית המיסים הממשלתית[6]. האימפריה פאטמית השיעית, ששכנה בצפון אפריקה (בתוניסיה של ימינו) והמתינה במשך עשרות שנים לשעת כושר, ניצלה את המשבר החמור. בשנת 969, שלח הח'ליף הפאטמי אל-מועיז צבא גדול ומאורגן היטב בראשות הגנרל המפורסם ג'והר אל-סיקילי.
הצבא הפאטמי פלש למצרים וכבש את עיר הבירה אל-פוסטאט כמעט ללא התנגדות מצד הלוחמים האיח'שידים המפולגים. ג'והר אל-סיקילי הכריז על ביטול השושלת האיח'שידית והפסקת השבועה לח'ליף העבאסי בבגדאד. מיד לאחר הכיבוש, ייסד ג'והר בסמוך לאתר הישן עיר בירה חדשה בשם "קהיר" (אל-קאהירה – "המנצחת") והקים את מסגד אל-אזהר, ובכך פתח את עידן השליטה הפאטמית במזרח התיכון.
אמירי השושלת
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Kennedy, Hugh. The Prophet and the Age of the Caliphates: The Islamic Near East from the 6th to the 11th Century (3rd ed.). Routledge, 2015.
- Petry, Carl F. (ed.). The Cambridge History of Egypt*, Volume 1: *Islamic Egypt, 640–1517. Cambridge University Press, 1998.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- השושלת האיח'שידית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ Hugh Kennedy, The Prophet and the Age of the Caliphates: The Islamic Near East from the 6th to the 11th Century (3rd ed.), Routledge, 2015, p. 270.
- ↑ Kennedy, The Prophet and the Age of the Caliphates, p. 273.
- ↑ Jere L. Bacharach, Islamic History Through Coins: An Analysis and Catalogue of Tenth-century Ikhshidid Coinage, American Univ in Cairo Press, 2006, ISBN 978-977-424-930-3
- ↑ Yaacov Lev, The Fatimids and Egypt 301-356/913-967, Mediterranean Historical Review, 2(2), 1987, p. 182.
- ↑ Galila El Kadi, Alain Bonnamy, Architecture for the Dead : Cairo's Medieval Necropolis, American Univ in Cairo Press, 2007, ISBN 978-977-416-074-5
- ↑ Thierry Bianquis, Autonomous Egypt from Ibn Tūlūn to the fāṭimids (868–1171), in Carl F. Petry (ed.), The Cambridge History of Egypt, Vol 1, Cambridge University Press, 1998, p. 108.
