ויליאם דייוויד רוס

ויליאם דייוויד רוס
William David Ross
לידה	15 באפריל 1877; תורסו, הממלכה המאוחדת
פטירה	5 במאי 1971 (בגיל 94); אוקספורד, הממלכה המאוחדת
מקום לימודים	בייליול קולג', אוניברסיטת אדינבורו, התיכון המלכותי של אדינבורו
תחומי עניין	פילוסופיה
עיסוק	פילוסוף, מתרגם
מדינה	הממלכה המאוחדת
פרסים והוקרה	אביר מפקד במסדר האימפריה הבריטית; עמית האקדמיה הבריטית

וִילְיֶאם דייוויד רוֹס (באנגלית: William David Ross; 15 באפריל 1877 – 5 במאי 1971) הידוע כדייוויד רוס, אך שמו מצוטט בדרך כלל כ"ו. ד. רוס" (W.D. Ross), היה פילוסוף סקוטי אריסטוטלי, מתרגם, יוצא צבא ממלחמת העולם הראשונה, עובד ציבור ונשיא אוניברסיטה. יצירתו הידועה ביותר היא The Right and the Good ("הנכון והטוב", 1930), שבה הוא פיתח צורה פלורליסטית (אנ') ודאונטולוגית של אתיקה אינטואיציונית (אנ') בתגובה לצורת האינטואיציוניזם התוצאתי של ג. א. מור. רוס גם ערך ותרגם באופן ביקורתי מספר מיצירותיו של אריסטו, כמו תרגום אריסטו בן 12 הכרכים יחד עם ג'ון אלכסנדר סמית' (אנ'), וכתב על פילוסופיה יוונית אחרת.

קורות חיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם דייוויד רוס נולד בתורסו (אנ'), קייתנס בצפון סקוטלנד, בנו של ג'ון רוס (1835–1905).

הוא בילה את רוב שש שנותיו הראשונות כילד בדרום הודו. הוא התחנך בבית הספר התיכון המלכותי של אדינבורו (אנ'), ובאוניברסיטת אדינבורו. בשנת 1895, הוא קיבל תואר שני בהצטיינות במחלקה ראשונה בלימודים קלאסיים. הוא השלים את לימודיו בבייליול קולג' באוניברסיטת אוקספורד, עם מקום ראשון במבחני אוקספורד הקרויים Honour Moderations (אנ') ב-1898 ומקום ראשון ב-Literae Humaniores (אנ') (שילוב של פילוסופיה והיסטוריה עתיקה) ב-1900. הוא מונה לעמית במרטון קולג' (אנ') של אוקספורד בשנת 1900, תפקיד בו החזיק עד 1945; הוא נבחר למלגת הדרכה באוריאל קולג' (אנ') של אוקספורד באוקטובר 1902.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, רוס הצטרף לצבא ב-1915 ומילא שורה של תפקידים הקשורים באספקת אמצעי לחימה. בזמן שביתת הנשק הוא היה בדרגת רב-סרן והיה סגן עוזר מזכיר במשרד התחמושת. הוא מונה לקצין מסדר האימפריה הבריטית בשנת 1918 כהוקרה על שירותו בזמן המלחמה. עבור שירותיו לאחר המלחמה לגופים ציבוריים שונים הוא מונה לאביר מפקד מסדר האימפריה הבריטית ב-1938.^[1]

רוס היה פרופסור וייט לפילוסופיה מוסרית (אנ') (1923–1928), רקטור של אוריאל קולג', אוקספורד (1929–1947), נשיא אוניברסיטה של אוניברסיטת אוקספורד בשנים 1941–1944 וסגן נשיא (1944–1947). הוא היה נשיא האגודה האריסטוטלית (אנ') מ-1939 עד 1940. הוא נבחר לעמית של האקדמיה הבריטית והיה נשיאה מ-1936 עד 1940.^[1] מבין הוועדות הממשלתיות הרבות שבהן כיהן, אחת הייתה בית הדין לשירות המדינה, שבו הוא היה יושב ראש. אחד משני עמיתיו היה לאונרד וולף, שחשב שכל המערכת של קביעת שכר ממשלתי צריכה להיות על בסיס זהה למודל האמריקאי, ולחלק את שירות המדינה למספר קטן יחסית של דרגות שכר. רוס לא הסכים להצעה רדיקלית זו. ב-1947 מונה ליושב ראש הוועדה המלכותית הראשונה לעיתונות (אנ') של בריטניה, נבחר לעמית כבוד של טריניטי קולג' בדבלין, ונבחר לחבר בינלאומי בחברה הפילוסופית האמריקאית.^[2] הוא נבחר לאקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים ב-1950.^[3]

הוא מת באוקספורד ב-5 במאי 1971. הוא מונצח בקבר הוריו בבית הקברות גראנג' באדינבורו.

משפחתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אחיו הצעיר היה הכומר דונלד ג'ורג' רוס (1879–1943).

הוא התחתן עם אדית אוגדן ב-1906 ונולדו להם ארבע בנות, מרגרט (שנישאה לרובין הריסון), אלינור, רוזלינד (שנישאה לג'ון מילר מרטין), וקתרין. אדית נפטרה ב-1953.

הוא היה בן דודו של ארתור ברידייל קית (אנ').

תאוריה אתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

רוס היה ריאליסט מוסרי, לא נטורליסטי ואינטואיציוני (אנ').^[4] הוא טען שיש אמיתות מוסריות. הוא כתב:

הסדר המוסרי... הוא רק חלק מהטבע היסודי של היקום (ו...מכל יקום אפשרי שבו יש סוכנים מוסריים בכלל) כמו המבנה המרחבי או המספרי המתבטא באקסיומות של גאומטריה או אריתמטיקה.

— Ross, W. D. (2002). "What Makes Right Acts Right?"^[5]

לפיכך, לפי רוס, הטענה שמשהו טוב היא נכונה אם הדבר הזה באמת טוב. רוס גם הסכים עם טענתו של ג. א. מור שכל ניסיון להגדיר הצהרות אתיות אך ורק במונחים של הצהרות על עולם הטבע מבצע את הכשל הנטורליסטי. יתר על כן, המונחים נכון וטוב הם "בלתי ניתנים להגדרה".^[6] זה אומר לא רק שלא ניתן להגדיר אותם במונחים של תכונות טבעיות אלא גם שלא ניתן להגדיר אחד במונחים של השני.

רוס דחה את האתיקה התוצאתנותית של מור. לפי תיאוריות תוצאתנותיות, מה שאנשים צריכים לעשות נקבע רק אם מעשיהם יביאו לטוב ביותר. לעומת זאת, רוס טוען שמקסום הטוב הוא רק אחת מכמה חובות לכאורה (Prima facie (אנ')) אשר ממלאות תפקיד בקביעת מה אדם צריך לעשות בכל מקרה נתון.

חובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספר "הנכון והטוב" (The Right and the Good) רוס מפרט שבע חובות לכאורה, מבלי לטעון שהרשימה שלו כוללת הכל: נאמנות; תיקון; הכרת תודה; צֶדֶק; חסד; אי רשעות; ושיפור עצמי. בכל מצב נתון עשויות לחול מספר כלשהו של חובות לכאורה אלה. במקרה של דילמות אתיות, הן עשויות אפילו לסתור זו את זו. למישהו יכולה להיות חובת פיצוי לכאורה, למשל, חובה לעזור לאנשים שעזרו לך לעבור דירה, לעבור דירה בעצמם, וחובת נאמנות לכאורה, כמו לקחת את הילדים לטיול מובטח לפארק, ואלה יכול להתנגש. אף על פי כן, לעולם לא יכולה להיות דילמה אתית אמיתית, טען רוס, מכיוון שאחת החובות לכאורה במצב נתון היא תמיד בעלת המשקל הכבד ביותר, ושולטת על כל האחרות. זוהי אפוא החובה המוחלטת, הפעולה שעל האדם לבצע.

עם זאת, לעיתים קרובות נטען שרוס היה צריך להשתמש במונח פרו טנטו (pro tanto)^[א] ולא בלכאורה (Prima facie). שלי קגן, למשל, כתב: ”זה עשוי להיות מועיל לציין במפורש כי בהבחנה בין סיבות פרו טנטו וסיבות לכאורה אני נפרד מהטרמינולוגיה המצערת שהציע רוס, שהזמינה בלבול ואי הבנה. אני מניח שלמרות התווית המטעה שלו - אלו בעצם סיבות פרו טנטו שרוס מתחשב בדיון שלו במה שהוא מכנה חובות לכאורה.”^[7] בהסבירו את ההבדל בין פרו טנטו ובין לכאורה, כתב כגן: ”לסיבה פרו טנטו יש משקל אמיתי, אך עם זאת עלולים להתגבר עליו שיקולים אחרים. לפיכך, יש להבדיל בין קריאה לסיבה סיבה פרו טנטו לבין לקרוא לה סיבה לכאורה, שלפי דעתי היא כרוכה בהגדרה אפיסטמולוגית: סיבה לכאורה נראית כסיבה, אבל אולי למעשה אינה סיבה בכלל.”^[7]

ערכים ואינטואיציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי רוס, אינטואיציה מובנת מאליה מראה שיש ארבעה סוגים של דברים שהם טובים במהותם: הנאה, ידע, סגולה וצדק.^[8] סגולה מתייחסת לפעולות או נטיות לפעול מתוך המניעים המתאימים, למשל, מתוך הרצון של הפרט לעשות את חובתו. צדק, לעומת זאת, עוסק באושר בפרופורציה לזכות. ככאלה, הנאה, ידע וסגולה נוגעים כולם למצבי נפש, בניגוד לצדק, הנוגע ליחס בין שני מצבי נפש. ערכים אלו מגיעים במעלות וניתנים להשוואה זה לזה. רוס סבור שלסגולה יש את הערך הגבוה ביותר ואילו להנאה יש את הערך הנמוך ביותר.^[8] הוא מרחיק לכת ומציע ש"אין כמות של הנאה שווה לשום כמות של סגולה, שלמעשה סגולה שייכת לסדר ערך גבוה יותר". ניתן להשוות ערכים גם בתוך כל קטגוריה, למשל, ידע מבוסס היטב של עיקרון כללי הוא בעל ערך רב יותר מאשר ידע מבוסס בקושי של עניינים נפרדים של עובדות.

על פי האינטואיציוניזם של רוס, אנו יכולים לדעת אמיתות מוסריות באמצעות אינטואיציה, למשל, שזה לא נכון לשקר או שידע הוא טוב מיסודו. אינטואיציות כרוכות בחשש ישיר שאינו מתווך על ידי מסקנות או היסקים: הן מובנות מאליהן ולכן אינן זקוקות להוכחה נוספת. יכולת זו אינה מולדת אלא יש לפתח אותה בדרך להגיע לבגרות נפשית. אבל בצורתה המפותחת במלואה, אנו יכולים לדעת אמיתות מוסריות בדיוק כמו שאנו יכולים לדעת אמיתות מתמטיות כמו האקסיומות של גאומטריה או אריתמטיקה. ידע מובן מאליו זה מוגבל לעקרונות כלליים: אנו יכולים להכיר את החובות לכאורה כך אך לא את חובתנו המוחלטת במצב מסוים: מה עלינו לעשות כששקלנו את הכל. כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להתייעץ עם התפיסה כדי לקבוע לאיזו חובה לכאורה יש את המשקל הנורמטיבי הגבוה ביותר במקרה הספציפי הזה, אף על פי שבדרך כלל זה לא מסתכם בידע ראוי בשל המורכבות הכרוכה ברוב המקרים הספציפיים.^[6]

ביקורת והשפעה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ביקורת תכופה על האתיקה של רוס היא שהיא לא שיטתית ולעיתים קרובות לא מצליחה לספק תשובות אתיות ברורות. ביקורת אחרת היא ש"אינטואיציות מוסריות" אינן בסיס אמין לאתיקה, מכיוון שהן עשויות להטעות, יכולות להשתנות מאוד מפרט לפרט, ולעיתים קרובות הן מושרשות בעבר האבולוציוני שלנו בדרכים שאמורות לגרום לנו לחשוד ביכולתם לעקוב אחר האמת המוסרית. בנוסף, אין התייחסות לתוצאה של הפעולה שבוצעה, כמו בכל הגישות הדאונטולוגיות.

הפלורליזם הדאונטולוגי של רוס היה חידוש אמיתי וסיפק אלטרנטיבה סבירה לדאונטולוגיה של עמנואל קאנט.^[6] האינטואיציוניזם האתי שלו מצא מעט חסידים בקרב בני דורו, אך ראה תחייה עד סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21. בין הפילוסופים שהושפעו מ"הנכון והטוב" נמנים פיליפ סטראטון-לייק, רוברט אודי (אנ'), מייקל הומר (אנ') וצ'. ד. ברואד (אנ').^[8]

כתבים נבחרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

1908: Nicomachean Ethics. Translated by W. D. Ross. Oxford: Clarendon Press.
1923: Aristotle
1924: Aristotle's Metaphysics
1927: 'The Basis of Objective Judgments in Ethics'. International Journal of Ethics, 37:113–127.
1930: The Right and the Good
1936: Aristotle's Physics
1939: Foundations of Ethics
1949: Aristotle's Prior and Posterior Analytics
1951: Plato's Theory of Ideas
1954: Kant's Ethical Theory: A Commentary on the Grundlegung zur Metaphysik der Sitten, Oxford: Oxford University Press.

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

G. N. Clark, 'Sir David Ross', Proceedings of the British Academy, 57 (1971), pp. 525–543
Phillips, David. Rossian Ethics: W. D. Ross and Contemporary Moral Theory. New York: Oxford University Press, 2019.
Stout, A. K. 1967. 'Ross, William David'. In P. Edwards (ed.), The Encyclopaedia of Philosophy. New York: Macmillan: 216–217.
Stratton-Lake, Philip. 2002. 'Introduction'. In Ross, W. D. 1930. The Right and the Good. Oxford: Oxford University Press.
Timmons, Mark. 2003. 'Moral Writings and The Right and the Good'. [Book Review] Notre Dame Philosophical Reviews

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויליאם דייוויד רוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

"William David Ross". In Zalta, Edward N. (ed.). Stanford Encyclopedia of Philosophy.
"William David Ross" by David L. Simpson in the Internet Encyclopedia of Philosophy, 2012
Cooley, Ken. Sir David Ross's Pluralistic Theory of Duty (The Beginnings)

ביאורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ מציין משהו שהתגשם באופן חלקי בלבד. מונח פילוסופי המציין קבלה של תיאוריה או רעיון מבלי לקבל את ההסבר במלואו.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

^ ¹ ² George Clark, 'Sir David Ross', Proceedings of the British Academy, 57 (1971), pp. 525–543
^ "APS Member History". search.amphilsoc.org.
^ "William David Ross". American Academy of Arts & Sciences (באנגלית).
^ Stratton-Lake, Philip (2002). "Introduction". In Stratton-Lake, Philip (ed.). The right and the good. Oxford: Clarendon Press. doi:10.1093/0199252653.001.0001. ISBN 978-0-19-153096-8. OCLC 302367339.
^ Ross, W. D. (2002). "What Makes Right Acts Right?" (PDF). The right and the good. Philip Stratton-Lake. Oxford: Clarendon Press. pp. 29–30. doi:10.1093/0199252653.003.0002. ISBN 978-0-19-153096-8. OCLC 302367339. The moral order expressed in these propositions is just as much part of the fundamental nature of the universe (and, we may add, of any possible universe in which there were moral agents at all) as is the spatial or numerical structure expressed in the axioms of geometry or arithmetic.
^ ¹ ² ³ Skelton, Anthony (2012). "William David Ross". The Stanford Encyclopedia of Philosophy. Metaphysics Research Lab, Stanford University.
^ ¹ ² Shelly Kagan, The Limits of Morality, (Oxford: Clarendon Press, 1989) p. 17n.
^ ¹ ² ³ Simpson, David L. "William David Ross". Internet Encyclopedia of Philosophy.

[7] מציין משהו שהתגשם באופן חלקי בלבד. מונח פילוסופי המציין קבלה של תיאוריה או רעיון מבלי לקבל את ההסבר במלואו.

[:1-1] ¹ ² George Clark, 'Sir David Ross', Proceedings of the British Academy, 57 (1971), pp. 525–543

[2] "APS Member History". search.amphilsoc.org.

[3] "William David Ross". American Academy of Arts & Sciences (באנגלית).

[4] Stratton-Lake, Philip (2002). "Introduction". In Stratton-Lake, Philip (ed.). The right and the good. Oxford: Clarendon Press. doi:10.1093/0199252653.001.0001. ISBN 978-0-19-153096-8. OCLC 302367339.

[5] Ross, W. D. (2002). "What Makes Right Acts Right?" (PDF). The right and the good. Philip Stratton-Lake. Oxford: Clarendon Press. pp. 29–30. doi:10.1093/0199252653.003.0002. ISBN 978-0-19-153096-8. OCLC 302367339. The moral order expressed in these propositions is just as much part of the fundamental nature of the universe (and, we may add, of any possible universe in which there were moral agents at all) as is the spatial or numerical structure expressed in the axioms of geometry or arithmetic.

[Skelton-6] ¹ ² ³ Skelton, Anthony (2012). "William David Ross". The Stanford Encyclopedia of Philosophy. Metaphysics Research Lab, Stanford University.

[Kagan-p17-8] ¹ ² Shelly Kagan, The Limits of Morality, (Oxford: Clarendon Press, 1989) p. 17n.

[Simpson-9] ¹ ² ³ Simpson, David L. "William David Ross". Internet Encyclopedia of Philosophy.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[א]

[7]

[8]