ויליאם פורסיית' (אמן)
,_Self_Portrait,_1923.jpg) | |
| לידה |
15 באוקטובר 1854 מחוז המילטון, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
29 במרץ 1935 (בגיל 80) אינדיאנפוליס, ארצות הברית |
| מקום קבורה |
בית הקברות קראון היל |
| מקום לימודים |
האקדמיה לאמנות יפה, מינכן |
| זרם באמנות |
Hoosier Group |
  | |
ויליאם פורסיית' (באנגלית: William Forsyth ; 1854 – 1935) היה צייר אימפרסיוניסטי אמריקאי, שהיה חלק מ"קבוצת הוזייה "של אמני אינדיאנה.[1]
חיים וקריירה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פורסיית נולד בקליפורניה, אוהיו, עיירה קטנה לאורך נהר אוהיו, לא רחוק מסינסינטי. הנוף של הנהר היה בין הזיכרונות הראשונים שלו, ולראות אותו שוב בחייו הבוגרים, תמיד עורר בו גל של רגשות חזקים. בדומה לג'ייקוב קוקס, הוא החל לצייר על כל בד שהיה זמין, לעיתים קרובות על קירות בית המשפחה. אך במקום להענישו, הוריו הקצו חדר פנוי, צבוע במיוחד כמקום המתאים לביטוייו האמנותיים. בין הסצינות שפורסיית' נזכר בשרטוט שם בגירים צבעוניים היו תמונות של חיילי מלחמת האזרחים שהוא ראה צועדים כשהוא שיחק בחוץ.
כשהיה בן עשר עברה המשפחה לוורסאי שבאינדיאנה לפני שהגיעה לאינדיאנפוליס כעבור כמה שנים. בגיל חמש עשרה הוא דיבר עם אביו שיתן לו ללמוד אמנות אצל ברטון הייס, שהיה עם ג'ייקוב קוקס, אחד האמנים המובילים בעיר ומורה של ויליאם מריט צ'ייס וג'ון וושינגטון לאב, אבל השיעורים היו יקרים מדי בשבילו.
בשנת 1873, הוא ואחיו ג'ון פתחו בעסקי צביעת בתים. הוא ניצל את הזמן הפנוי שלו להסתובב בסטודיו של אמנים ולבקר בגלריות, כשהוא נסע עד ניו יורק. לעיתים קרובות הוא צייר באזורים הכפריים, מדי פעם נתקל בג'ון לאב, שעשה את אותו הדבר עם כמה מתלמידיו. כאשר לאב וגוקינס פתחו את בית הספר לאמנות באינדיאנה בשנת 1877, פורסיית' היה הסטודנט הראשון שנרשם, ובגלל ידידותו ההולכת וגוברת עם לאב, והיותו עוזר מדריך לאחר עזיבתו של גוקינס, הוא היה האחרון שעזב. כדי למלא את החלל שנותר עם סגירת בית הספר, פתחו פורסיית' וכמה חברים את מועדון בוה שאיפשר להם לשמור על שטח אולפן באותו בניין בו היה בית הספר לאמנות, וכן מקום להתכנס בו לדון באמנות ולצאת לסיורי רישום מדרום לאינדיאנפוליס למקומות כמו מחוז בראון, אינדיאנה.
אבל פורסיית' המשיך לשאוף להכשרה רשמית יותר כאמן. חברו הקרוב תאודור סטיל כבר למד במינכן, וכשחבר טוב אחר, תומאס היבן, שמשפחתו החזיקה בחנות מקומית, הציע לממן את לימודיו של פורסיית' בגרמניה בתמורה למחצית הציורים שעשה בזמן היותו שם, הוא ארז על פי המלצותיו של סטיל, ועד מהרה למד אצל סטיל באקדמיה המלכותית במינכן. מינכן, מלבד היותו של סטיל שם הייתה גם זולה וקיבלה יותר זרים מאשר בתי הספר של פריז.
לימודיו הפורמליים שם החלו באפריל 1882. מכתבים תכופים מתארים את התקדמותם של פורסיית ושל סטיל, והמצב הכספי של הלימודים באירופה. פורסיית' וסטיל היו משתמשים בחופשות הקיץ שלהם כדי לצייר בעת שנסעו ברחבי אירופה, ואז שולחים את הציורים הביתה להיבבן כדי למכור בתערוכות כמו זו שנערכה בסוף 1885 במלון האנגלי בשם "תערוכת אמנות של מושבת הוזייה במוצ'ן." מכתבים אלה חשפו גם את יעדיו של פורסיית' כאמן.
בתו קונסטנס פורסית, אמנית בפני עצמה, סיכמה את הקריירה שלו: "אולי המאפיין הבולט ביותר שלו הייתה עצמאותו. הוא צייר את מה שרצה לצייר ובאופן שרצה לצייר אותו. הוא העדיף לעבוד בדרכו שלו, ללא קשר למה שאמנים אחרים מנצלים בדרך של סגנונות ואופנות. הוא מעולם לא היה סוג האמן שעקב אחר תיאוריות או רעיונות אינטלקטואליים לגבי מה או איך צריך לצייר. הוא פיתח טכניקת מברשות משלו אשר השתנתה מעט מאוד לאורך השנים. אף שהמראה הכללי של עבודתו השתנה לאורך תקופות זמן, אותה טכניקה עדיין הייתה שם."
פורסיית' סיים את לימודיו באביב 1886 אך שהה באירופה שנתיים נוספות וחלק סטודיו עם ג'ון אוטיס אדמס, שלימים היה גם אחד מקבוצת הוזייה.[2] כשחזר לאינדיאנה בספטמבר 1888, הוא סייע במהרה לאדמס בבית ספר לאמנות בפורט וויין. השניים פתחו בית ספר משלהם במוני, שם התגורר אדמס, בסתיו 1889, הם הפכו למורים של הצייר האמריקני האימפרסיוניסטי הידוע פרנסיס פוקר בראון, ואשתו ביולה בראון. אבל פורסיית עזב אחרי עונת האביב 1891 לחיות שוב באינדיאנפוליס. כאן הוא הצטרף לסטיל, והפך למדריך ראשי בבית הספר לאמנות סטילס אינדיאנה. סטיל התפטר בשנת 1895, אך פורסיית המשיך ללמד שיעורי יום וערב גם ביוני 1897, אז בית הספר נהרס כדי לפנות מקום להרחבת המלון האנגלי.
בתקופה זו תערוכת עבודותיהם של פורסיית', סטיל, אוטו סטארק וריצ'רד גרואל משנת 1894 משכה את תשומת הלב שהובילה לתערוכה של קבוצת הוזייה בשיקגו, שכללה גם עבודות של אדמס. תשומת הלב שניתנה לתערוכה זו והלך הרוח שיצר אותה הובילו להצטרפותו עם סטיל, אדמס וחמישה-עשר אמנים אחרים להקמת אגודת האמנים המערביים בשנת 1896. הוא נותר חבר עד שהתפרקה בשנת 1914, השתתפה בתערוכות השנתיות שלה שנערכו בכל רחבי המערב התיכון במטרה להבטיח לאמנים מקום להציג, ובכך למכור, את יצירותיהם בכל שנה.
כפי שהיה באירופה, פורסיית' תמיד שמר כמה שבועות בקיץ לנסוע ולצייר עם חברים. בשנת 1897 הוא הביא איתו שתיים מאחיותיו, ואחת מתלמידיו, אליס אטקינסון. ויליאם ואליס עלו במעלה הנהר ללואיוויל שם נישאו בכנסיית גרייס האפיסקופלית ב-14 באוקטובר 1897.
בסתיו אותה שנה הצטרף לפקולטה של בית הספר לאמנות בהרון, והחליף את חברו ג'ון אוטיס אדמס כמדריך הראשי לרישום וציור. בית הספר היה בראשיתו בבית ישן שסטיל התגורר בו, והוא עבר לגור בבניין החדש באותו אתר.
השפל הכלכלי הגדול פגע בבית הספר. פורסיית', אף על פי שהיה בשנות השבעים לחייו, לא היה מוכן לפיטוריו הפתאומיים, מבחינה רגשית או כלכלית. הוא קיבל כמה עבודות ממינהל העבודות הציבוריות עבור הספרייה הממלכתית של אינדיאנה, שתיים מהן תלויות עדיין בקומה הרביעית במוזיאון מדינת אינדיאנה. בנותיו דורותי וקונסטנס תרמו כלכלית, ואליס ניסתה להסתפק בפחות.[3]
בפברואר 1934 הוא חווה התקף לב. מעולם לא התאושש לחלוטין, הוא היה יושב בחוץ ככל האפשר, מוקף במשפחתו, חבריו ופרחיו, ומנסה ליצור ציור קטן בכל יום. ב־29 במרץ 1935, הוא נפטר.
התלמידים של פורסיית כללו את פלורנס סמיתבורן, אליס וודס אולמן ולואיז זארינג.[4]
פורסיית', במאמרו משנת 1916 שכותרתו "אמנות באינדיאנה", שנכתב למלאת מאה השנה למדינה, היה אולי הדובר הטוב ביותר עבור קבוצת האמנים הוזייה, והדברים הבאים יכולים בקלות לשמש כמוטו שלו:
"לחיות מחוץ לדלתות בקשר אינטימי עם הטבע, להרגיש את השמש, לצפות בפנים המשתנות של הנוף, שם המים זורמים ורוחות נושבות ועצים מתנופפים ועננים נעים, ולנועה עם כל שעות את היום ולתעלומות הלילה בכל עונות השנה --- זהו גן העדן של ציירי הוזייה "
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
_-_64.755_-_Indianapolis_Museum_of_Art.jpg)
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם פורסיית', באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Irvington Historical Society Home page, Irvington Historical Society / Bona Thompson Center (באנגלית)
- ^ Gerdts, William H. and Newton, Judith Vale. The Hoosier Group: Five American Painters. Indianapolis: Eckert Publications, 1985.
- ^ Rayburn, Kelly (21 August 2004). "Art for the people is now in limbo". Indianapolis Star.
- ^ Judith Vale Newton and Carol Ann Weiss (2004). Skirting the Issue: Stories of Indiana's Historical Women Artists. Indiana Historical Society Press