מלחמת האזרחים האמריקנית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מלחמת האזרחים האמריקנית
American Civil War Collage.jpg

תאריך התחלה: 12 באפריל 1861
תאריך סיום: 9 באפריל 1865
משך הסכסוך: 4 שנים
מקום: ארצות הברית
תוצאה: ניצחון של האיחוד, תקופת השיקום, ביטול העבדות
הצדדים הלוחמים
מפקדים
כוחות

2,200,000 איש

1,064,000 איש

אבידות

360,000 הרוגים, 275,000 פצועים

258,000 הרוגים, 137,000 פצועים

מלחמת האזרחים האמריקניתאנגלית: The American Civil War) הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה בארצות הברית בשנים 18611865. 11 מדינות בדרום ארצות הברית, שתמכו בעבדות, הכריזו על פרישה מארצות הברית והקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה, הידועה יותר בשמה המקוצר "הקונפדרציה". הקונפדרציה, בהנהגתו של ג'פרסון דייוויס, לחמה על עצמאותה מארצות הברית והציגה את מלחמת האזרחים כמלחמת העצמאות של הקונפדרציה. הממשל הפדרלי בארצות הברית נתמך בידי עשרים מדינות, רובן מצפונה של ארצות הברית, שבהן בוטלה העבדות, ובידי חמש מדינות שבהן העבדות עדיין הותרה, אשר נודעו כמדינות הגבול. 25 מדינות אלה, המוכרות בשמן המקוצר "האיחוד", היו בעלות אוכלוסייה רבה יותר ותעשייה מפותחת יותר מאשר מדינות הדרום. לאחר ארבע שנים של לחימה קשה ועקובה מדם (שרובה התרחשה בדרומה של ארצות הברית), נכנעה הקונפדרציה והעבדות בוטלה בכל רחבי ארצות הברית. הבעיות שהובילו למלחמה נפתרו רק בתקופת השיקום בסוף המלחמה שארכה 14 שנים בין 1863 ל-1877.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1860, המפלגה הרפובליקנית, בהנהגתו של אברהם לינקולן, ערכה קמפיין נגד הרחבת העבדות מעבר למדינות בהן התקיימה עד אז. הרפובליקנים היו חסידים נלהבים של לאומיות, ובמצע הבחירות שלהם בשנת 1860 קבעו כי כל איום לפירוק האיחוד ייראה כבגידה. לאחר הניצחון הרפובליקני בבחירות, ולפני שהממשל החדש נכנסו לתפקידו ב-4 במרץ 1861, הכריזו 7 מדינות הכותנה על פרישתן מהאיחוד וחברו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה. הן הממשל היוצא של הנשיא הדמוקרטי ג'יימס ביוקנן והן הממשל הנכנס של הנשיא הרפובליקני אברהם לינקולן דחו את חוקיותו של מהלך הפרישה, והכריזו עליו כמרד. שמונה מדינות נוספות בהן התקיימה עבדות דחו את רעיון הפרישה בשלב זה. יתר על כן, אף מדינה מעולם לא הכירה בקונפדרציה.

פעולות האיבה החלו ב-12 באפריל 1861, כאשר תקפו כוחות הקונפדרציה את המצודה של צבא ארצות הברית בפורט סאמטר שבמדינת דרום קרוליינה. תגובתו של לינקולן הייתה גיוס של צבא מתנדבים מכל מדינה באיחוד לכיבוש מחדש של השטח הפדרלי. תגובה זו הביאה להכרזת פרישה של ארבע מדינות תומכות עבדות נוספות. שני הצדדים גייסו צבאות, כאשר האיחוד תפס את השליטה במדינות הגבול בתחילתה של המלחמה והטיל סגר ימי על מדינות הקונפדרציה, אשר מנע מהן ייצוא כותנה עליו התבססה כלכלתן, וחסם את רוב הייבוא. במזרח, הלחימה היבשתית נותרה ללא הכרעה בשנים 1861-62, בהן הצליחה הקונפדרציה להדוף את התקפות האיחוד, שניסה לכבוש את בירת הקונפדרציה, ריצ'מונד, וירג'יניה. בחודש ספטמבר 1862 הפכה הכרזת האמנציפציה של הנשיא אברהם לינקולן, אשר הורתה על סיום העבדות במדינות הדרום, לאחת ממטרות המלחמה,[1] והניאה את הבריטים מלהתערב בנעשה,[2] על אף האינטרסים הכלכליים שהיו לה באזור.

מפקד הקונפדרציה, רוברט לי, ניצח בקרבות בווירג'יניה, אך בשנת 1863 נעצרה התקדמותו צפונה והוא החל לסגת דרומה, תוך כדי אבדות כבדות, לאחר קרב גטיסבורג. במערב השיג האיחוד שליטה על נהר המיסיסיפי, לאחר תפיסתה של ויקסבורג, ובכך חילק את הקונפדרציה לשניים. האיחוד הצליח להפיק תועלת לאורך זמן מיתרונו בציוד ובכוח אדם בשנת 1864 בהובלת יוליסס סימפסון גרנט, מול הקונפדרציה בהובלת הגנרל רוברט לי, בעוד הגנרל ויליאם שרמן מצבא האיחוד כבש את העיר אטלנטה וצעד אל הים. התנגדותה הצבאית של הקונפדרציה הופסקה לאחר כניעתו של לי בפני גרנט בבית המשפט באפומטוקס ב-9 באפריל 1865.

מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אחת ה"מלחמות הטכנולוגיות" הראשונות. מסילות רכבת, טלגרף, ספינות קיטור ונשק בייצור המוני, היו בשימוש נרחב במהלכה. התרגול במלחמה כוללת, שפותח על ידי שרמן בג'ורג'יה, ומלחמת החפירות שנערכה סביב פטרסבורג (וירג'יניה) בישרו על אופי מלחמת העולם הראשונה ביבשת אירופה כחצי מאה לאחר מכן. מלחמת האזרחים האמריקנית נותרה המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארצות הברית, עם כ-620,000 חיילים חללים ומספר לא ידוע של אבדות בקרב האוכלוסייה האזרחית. 10% מקרב גברים בטווח הגילאים 20–45 במדינות הצפון נהרגו או נפצעו, כמו גם 30% מכלל הגברים הלבנים בטווח הגילאים 18–40 במדינות הדרום.[3] ניצחונו של הצפון סימן את סופה של הקונפדרציה ושל העבדות בארצות הברית, וחיזק את כוחו של הממשל הפדרלי של ארצות הברית. ההיבטים החברתיים, הפוליטיים, והכלכליים של המלחמה עיצבו את תקופת השיקום שנמשכה עד שנת 1877.

תוכן עניינים

הסיבות לפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שורשיה של התנועה לביטול העבדות בארצות הברית טמונים בהצהרת העצמאות של ארצות הברית. העבדות נאסרה בטריטוריות הצפון מערביות באמצעות הצו הצפון-מערבי של שנת 1787. עד לשנת 1804 פרסמו כל המדינות הצפון-מערביות חוקים האוסרים את העבדות. הקונגרס האמריקאי הטיל איסור על סחר בעבדים אפריקנים בשנת 1808, אך למרות זאת צמחה העבדות במדינות החדשות שהוקמו עמוק בדרומה של ארצות הברית. האיחוד נחלק לאורך קו מייסון-דיקסון למדינות הצפון (החופשיות מעבדות), ומדינות הדרום (שם נותרה העבדות חוקית).[4] למרות פשרות שהושגו בשנים 1820 ו-1850, התפוצץ נושא העבדות בשנות ה-50 של המאה ה-19. לינקולן לא הציע חוקים פדרליים נגד העבדות במקומות בהם התקיימה, אך בנאום הבית המחולק אותו נשא בספרינגפילד, אילינוי, עם קבלת מינוי המפלגה הרפובליקנית כסנטור המדינה, הביע את רצונו "או שהמתנגדים לעבדות, יאסרו התפשטות נוספת שלה, ולמקם אותה במקום בו הדעה הציבורית תנוח בשל האמונה כי זה נמצא במסלול של הכחדה מוחלטת".[5] רובו של המאבק הפוליטי בשנות ה-50 של המאה ה-19 התמקד בהרחבתה של העבדות אל הטריטוריות החדשות שנוצרו.[6][7] גם הדרום וגם הצפון הניחו כי אם לא תורחב העבדות היא תדעך ותמות.[8][9]

חששו של הדרום מאיסור עבדות בידי הממשל הפדרלי, והתרעומת שהועלתה בצפון על השפעתו של כוח העבדות, אותו החזיק בממשל, הביאה את המשבר לנקודת רתיחה בסוף שנות ה-50 של המאה ה-19. חילוקי דעות בין התנועה לביטול העבדות ואחרים לגבי מוסריותה של העבדות, היקפה של הדמוקרטיה וערכה הכלכלי של עבודה חופשית לעומת עבדות המטעים גרמה להתמוטטותן של המפלגה הוויגית ומפלגות תנועת "שאינם יודעים דבר", ולחדשות לתפוס את מקומן (מפלגת האדמה החופשית בשנת 1848, המפלגה הרפובליקנית בשנת 1854, מפלגת האיחוד החוקתי בשנת 1860). בשנת 1860, המפלגה הארצית האחרונה שנותרה, המפלגה הדמוקרטית, התפצלה לאורך קווים מקומיים.

צפוניים, שדעותיהם התפרסו בין תומכים בביטול העבדות כויליאם גאריסון ועד רפובליקנים מתונים כאברהם לינקולן[10] הדגישו את הצהרתו של תומאס ג'פרסון כי "כל האנשים נולדו שווים". לינקולן הזכיר הצהרה זו פעמים רבות, בהן נאום גטיסבורג בשנת 1863.

ג'ון בראון נצפה בהערצה על ידי אם ששוחררה מעבדות וילדה בדרכו להיות מוצא להורג ב-2 בדצמבר 1859

כמעט כל המשברים הפנים אזוריים הקשורים בעבדות החלו בדיונים על פשרת שלוש החמישיות והארכה בת עשרים השנים של הסחר בעבדים אפריקנים בוועידה החוקתית של שנת 1787. המצאת כלי עיבוד הכותנה המנפטה בשנת 1793 בידי אלי ויטני הגדילה פי חמישים את כמות הכותנה הניתנת לעיבוד מדי יום, וכך הגבירה משמעותית את הביקוש לעובדים בדרום. היו חילוקי דעות בנוגע להצטרפותה של מדינת מיזורי התומכת בעבדות לאיחוד, דבר שהוביל לפשרת מיזורי בשנת 1820. חוק מרסן מנע דיונים בקונגרס על עתירות המבקשות לסיים את העבדות בין השנים 1835–1844, בעוד מניפסט הגורל הפך לוויכוח בכל הקשור להשגת טריטוריות חדשות, שבהן תוכל העבדות להתרחב. צירופה לארצות הברית של רפובליקת טקסס בשנת 1845, כמדינה בה מותרת העבדות, יחד עם טריטוריות נוספות בסיום מלחמת ארצות הברית-מקסיקו (1846–1848) הביאה לפשרת 1850. סעיף וילמוט היה ניסיון של פוליטיקאים צפוניים לשלול את העבדות בשטחים שנכבשו ממקסיקו במהלך ולאחר המלחמה. ספרה הפופולרי של הארייט ביצ'ר סטואו "אוהל הדוד תום" (1852) הגביר את ההתנגדות בצפון לחוק העבד הנמלט 1850.[11]

מנשר אוסטנד משנת 1854 היה ניסיון כושל של הדרום לרכוש ולספח את קובה מספרד כמדינת עבדים. מערכת המפלגות השנייה התפרקה לאחר שחוק קנזס נברסקה חוקק בשנת 1854, חוק זה החליף את האיסור בפשרת מיזורי על העבדות בריבונות עממית, המאפשר לתושבי הטריטוריות להצביע בעד או נגד העבדות. מחלוקת "קנזס המדממת", על מעמדה של העבדות בטריטוריית קנזס, כללה זיוף הצבעות מסיבי שבוצע על ידי תומכי העבדות שכונו "פרחחי הגבול". תרמית ההצבעות הביאה את הנשיא תומך הדרום פרנקלין פירס ואת ג'יימס ביוקנן להכניס את טריטוריית קנזס כמדינת עבדות. ביוקנן אף תמך בחוקה התומכת בעבדות, חוקת לקומפטון. (Lecompton Constitution)

האלימות סביב מעמדה של העבדות בקנזס התפרצה עם מלחמת וקרוסה, בזיזתה של לורנס, הלקאתו של צ'ארלס סומנר (הרפובליקני) בידי פרסטון ברוקס (הדרומי), הטבח בפוטווטומי, קרב בלאק ג'ק, קרב אוסווטומי, וטבח מאראיס נס סייגנס. פסיקתו של בית המשפט העליון בפסק דין דרד סקוט נגד סנדפורד משנת 1857 התירה את העבדות גם בטריטוריות בהן התנגד רוב האוכלוסייה לעבדות, כדוגמת קנזס.

עימותי לינקולן-דאגלס בשנת 1858 כללו את דוקטרינת פריפורט (Freeport) שנהגתה על ידי מנהיג האגף הדרומי של המפלגה הדמוקרטית סטיבן דאגלס. (אשר יתמודד לנשיאות מול לינקולן שנתיים מאוחר יותר, ויפסיד לו) דוקטרינה זו טענה כי זו זכותה של כל מדינה בארצות הברית לקבוע, לפי העדפת הרוב בה, את יחסה לעבדות, וכי לבית המשפט אין סמכות להחליט בעניין זה החלטה הסותרת את החקיקה המקומית בה בחרו אזרחי המקום. דוקטרינה זו הועלתה בתגובה לפסיקת דרד סקוט אשר, יחד עם כשלונו של דאגלס עם חוקת לקומפטון, פיצלה את המפלגה הדמוקרטית בין הצפון לדרום. בשנת 1859 נעשתה פשיטה על נשקיית הארפרס פרי (Harpers Ferry) על ידי מתנגד העבדות ג'ון בראון, בניסיון להסית למרידת עבדים. הפיצול בין הצפון לדרום במפלגה הדמוקרטית בשנת 1860, עקב דרישת הדרום לקוד עבדות בטריטוריות, השלימה את הקיטוב בין הצפון לדרום.

עבדות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עבדי המטע של ג'יימס הופקינסון שותלים בטטות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

התמיכה בפרישה מהאיחוד תאמה למספר חוות המטעים באותה מדינה. מדינות הדרום העמוק, שבהן היה הריכוז הגבוה ביותר של מטעים, היו הראשונות לפרוש. מדינות הדרום הצפוניות יותר של וירג'יניה, צפון קרוליינה, ארקנסו וטנסי, שבהן היה מספר מועט של מטעים, דחו את הפרישה עד שמשבר פורט סאמטר כפה עליהן בחירה באחד הצדדים. מדינות הגבול בין הצפון לדרום, שבהן היה מספר מועט של מטעים, לא פרשו כלל מהאיחוד.

החל משנת 1860 נאמד מספרן של המשפחות הדרומיות שהחזיקו בעבדים ב-43% בדרום התחתון, 36% בדרום העליון, ו-26% במדינות הגבול, שלחמו בעיקר עבור האיחוד. מחצית מבעלי העבדים החזיקו 1–4 עבדים. 8,000 בעלי מטעים החזיקו כ-50 עבדים ויותר בשנת 1850 ו-1,800 בעלי מטעים החזיקו מעל ל-100 עבדים; 85% מהעבדים התגוררו בדרום התחתון, בניגוד לאחוז אחד בלבד שהתגוררו במדינות הגבול. לפי מפקד האוכלוסין של שנת 1860, 393,975 פריטים, המייצגים כ-8% מכלל המשפחות בארצות הברית, החזיקו ב-3,950,528 עבדים.[12]

95% מהאוכלוסייה האפרו-אמריקאית בארצות הברית התגוררה במדינות הדרום, והיוותה כשליש מהאוכלוסייה באזורים אלה. זאת בניגוד לאחוז אחד מכלל האוכלוסייה בצפונה של ארצות הברית, שהתרכזו במיוחד בערים הגדולות כגון ניו יורק ופילדלפיה. עובדה זו הגבירה את הפחד משחרור בדרום.[13]

גבו המצולק מהצלפות של גורדון העבד הנמלט. תמונה מפורסמת זו מ-1863 הופצה בידי מתנגדי עבדות כדי להדגים את הברבריות של החברה הדרומית

החלטתו של בית המשפט העליון משנת 1857 במקרה דרד סקוט, עבד שחור שתבע את אדונו ודרש את שחרורו, החריפה את המחלוקת. החלטתו של נשיא בית המשפט העליון, רוג'ר טוני, קבעה כי "עבדים נחותים כל כך עד כי אין להם כל זכויות אותן חייב האדם הלבן לקיים". בהחלטה זו הפך טוני את החלטת פשרת מיזורי, שאסרה את העבדות בטריטוריות הנמצאות צפונית לקו '36°30. הוא הצהיר, "חוק הקונגרס אשר אסר על אזרחים להחזיק ולהיות בעלים [לאדם משועבד] בטריטוריות של ארצות הברית מצפון לקו אינו מחויב בזאת על ידי החוקה לכן מבוטל".[14] הדמוקרטים שיבחו את החלטת משפט דרד סקוט, אך הרפובליקנים סימנו אותה כ"סילוף זדוני" של החוקה. טוני טען כי סקוט, בהיותו עבד, אינו אזרח אמריקאי וככזה לא יכול היה להגיש תביעה בבית משפט פדרלי. יתר על כן, אף על פי שכלל לא נדרש להחליט בנושא, הוסיף טוני פסק דין שקבע כי פשרת מיזורי, אשר הועברה בקונגרס, מנוגדת לתיקון החמישי לחוקת ארצות הברית המונע הפקעת רכוש על ידי השלטון ללא פיצוי נאות ולכן מבוטלת. לינקולן הזהיר כי "החלטת דרד סקוט הבאה"[15] עלולה לאיים על מדינות הצפון בעבדות.

נושא העבדות קושר לתחרות אזורית על השליטה בטריטוריות,[16] ודרישת הדרום לקוד עבדים בעבור הטריטוריות שימשה פוליטיקאים דרומיים לפיצול המפלגה הדמוקרטית לשתיים, מה שהביא לבחירתו של אברהם לינקולן הרפובליקן ולפרישה. כאשר עלה נושא הפרישה, אמר סנאטור דרום קרוליינה ובעל המטעים ג'ון טוונסנד כי " אויבינו עומדים לנקוט עמדה שלטונית, ובכוונתם לשלוט לפי גחמות התאוריות הפנטיות שלהם, ולפי המטרה המוצהרת של ביטול העבדות".[17] דעות דומות הובעו בכל רחבי הדרום במאמרי מערכת, נאומים פוליטיים, ובהצהרות על סיבות לפרישה מהאיחוד.

המקור לחששות הדרום לא היה כלכלי בלבד, אלא נבע גם מחשש משוויון גזעי[18][19] הצהרתה של טקסס על פרישתה מהאיחוד אמרה כי המדינות שלא החזיקו בעבדים היו, "טיעון הדוקטרינה הפגומה על שוויון כל האנשים, ללא התחשבות בצבע או בגזע", וזו של הגזע האפריקאי, "בו אנו מחזקים באופן מוצדק ונחשבים כגזע נחות ומשועבד". אדמונד דרגאן, בדלן מאלבמה, הזהיר כי לבנים ושחורים משוחררים אינם יכולים לחיות יחדיו; אם העבדים ישוחררו ויישארו בדרום, "אנו עצמנו נהפוך לתליינים של עבדינו שלנו. במידה כזו המדיניות של אויבינו מהצפון מביאה אותנו; וכך לא רק נצטמצם לכדי עוני, יתרה מכך, אנו נדחק לכדי פשע, ולביצוע חטא".[20]

החל משנות ה-30 של המאה ה-19, סירב ראש שירות הדואר של ארצות הברית להעביר דברי דואר שהכילו פרסומים בנושא שחרור מעבדות אל הדרום. מורים מהצפון שנחשדו בקשרים עם התנועה לשחרור מעבדות גורשו מהדרום, ודברי ספרות מטעם תנועה זו נאסרו. דרומיים דחו את טענות הרפובליקנים כי אינם תומכי התנועה. הצפוניים הרגישו מאוימים אף הם, כפי שמציין ההיסטוריון האמריקני אריק פונר, "צפוניים הגיעו להשקפה כי העבדות מהווה אנטיתזה לחברה טובה, כמו גם איום על האינטרסים והערכים הבסיסיים שלהם".

במהלך שנות ה-50, עזבו עבדים את מדינות הגבול עקב מכירה, הוצאה לחופשי ובריחה, ובמדינות הגבול שהו יותר אפרו-אמריקנים חופשיים ומהגרים מאירופה מאשר במדינות הדרום התחתון, אשר הגבירו את חששותיהם של הדרומיים כי העבדות מאוימת מהכחדה מהירה באזור זה. חששות אלה הגבירו את מאמצי הדרום להפוך את קנזס למדינת עבדות. בשנת 1860 צנח מספר המשפחות הלבנות שבבעלותן עבדים לכדי 16% מהכלל. עבדים שנמכרו לדרום התחתון היו בבעלות של מעט משפחות עשירות כאשר מחיר העבדים עלה.

אף כי לינקולן הסכים לתיקון קורווין, שהגן על העבדות במדינות בהן התקיימה, טענו תומכי הפרישה כי הביטחונות לכך היו חסרי משמעות. מלבד אובדנה של קנזס לתומכי השחרור, חששו תומכי הפרישה כי אובדן העבדים במדינות הגבול יביא לשוויון זכויות, וכי מדינות הדרום העליון עלולות להיות הבאות בתור. הם חששו כי הרפובליקנים ייתנו חסות להסתת עבדים ומתנגדי עבדות דרומיים כמו הינטון הלפר. העבדות במדינות הדרום התחתון, "כמו עקרב המכותר על ידי אש, יחנקו את עצמן למוות".

לפי ההיסטוריונית צ'נדרה מאנינג, גם חיילי האיחוד וגם חיילי הקונפדרציה, שלחמו בפועל, האמינו כי העבדות היא הסיבה למלחמת האזרחים. רובם של חיילי הקונפדרציה לחמו כדי להגן על העבדות, אותה ראו כחלק אינטגרלי מהכלכלה והתרבות בדרום. חיילי האיחוד האמינו כי הסיבה האמיתית למלחמה היא הבאה לשחרור העבדים. למרות זאת, רבים מחיילי האיחוד לא אימצו את הרעיון להקיז את דמם למען העבדים האפרו-אמריקנים, אותם ראו כנחותים. מחקרה של מאנינג כלל קריאה של עלוני מחנות צבא, והתכתבויות בין חיילים לבני משפחותיהם במהלך מלחמת האזרחים. מאנינג מציינת כי הוויכוח העיקרי בין מדינות הקונפדרציה על הפרישה לא היה על זכויותיהן כמדינות, אלא על "כוחו של הממשל הפדרלי להשפיע על מוסד העבדות, ובמיוחד את ההגבלות על צירופן של טריטוריות חדשות".[21]

נאמנות לאינטרסים מקומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

חום-מדינות שפרשו לפני 15 באפריל 1861. אדום-מדינות שפרשו לאחר 15 באפריל 1861. צהוב-מדינות מהאיחוד שהתירו עבדות בתחומן. כחול-מדינות איחוד שאסרו את העבדות. אפור-טריטוריות.

הכוונה בנאמנות לאינטרסים מקומיים היא להבדלים בין הכלכלות, המבנה החברתי, מנהגים, וערכים מדיניים בין הצפון לדרום.[22] היא התגברה באופן יציב בין השנים 1800-1860 בשעה שהצפון ביטל בשלבים את קיומה של העבדות, הפך למתועש, לעירוני, ובנה חוות משגשגות, בעוד שבדרום העמוק התרכזו מטעים חקלאים המבוססים על כוח העבודה של העבדים, לצד חוות של לבנים עניים. הדרום התפשט אל שטחים חדשים ועשירים בדרום מערבה של היבשת (מאלבמה לטקסס). מצד שני, העבדות הצטמצמה במדינות הגבול ושרדה בקושי בערים ובאזורים תעשייתיים (היא דעכה בערים כמו: בולטימור, לואיוויל וסיינט לואיס), אז בעוד הדרום התבסס על העבדות באזורים הכפריים והלא תעשייתיים. מאידך, עם התגברות הדרישה לכותנה האמיר מחירם של העבדים. היסטוריונים התווכחו האם ההבדלים הכלכליים בין הצפון המתועש לדרום החקלאי תרמו לגורמי המלחמה. רוב ההיסטוריונים של ימינו אינם מסכימים עם הדטרמיניזם הכלכלי של ההיסטוריון צ'ארלס ברד משנות ה-20 של המאה ה-20 ומדגישים כי הכלכלות הצפוניות והדרומיות היו משלימות מעיקרן.

פחד מפני מרידות עבדים ומתעמולה לביטול העבדות הפכו את הדרום לעוין לתנועה לביטול העבדות.[23][24] הדרומיים התלוננו כי הצפון השתנה והחליף את האידאולוגיה שלו, בעוד שהדרום שמר על הערכים הרפובליקניים ההיסטוריים של האבות המייסדים (רבים מהם היו בעלי עבדים, לרבות ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון, וג'יימס מדיסון). לינקולן אמר כי הרפובליקנים הלכו בעקבות המסורת של מתכנני מסגרת החוקה (כולל חוק הצפון-מערב, ופשרת מיזורי) שנועדו למנוע את התפשטותה של העבדות.[25] נושא קבלת העבדות (במסווה של דחיית בישופים בעלי עבדים ומיסיונרים) פיצל את הזרמים הגדולים בדת (המתודיסטים, בפטיסטים, והכנסיות הפרסביטריאניסטיות) לשני זרמים נפרדים, צפוני ודרומי. התיעוש גרם לכך ששבעה מתוך שמונה מהגרים אירופאים התיישבו בצפון. היקף תנועת המהגרים מהדרום לצפון היה כפול מהתנועה ההפוכה ותרמה לחשש בדרום.

לאומנות וכבוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאומנות הייתה כוח חזק בתחילת המאה ה-19, עם דוברים מפורסמים כמו: אנדרו ג'קסון ודניאל ובסטר. בעוד למעשה כמעט כל הצפוניים תמכו באיחוד, הדרומיים היו מפוצלים בין אלה שהיו נאמנים לארצות הברית כולה (אלה כונו "אחדותנים") ואלו שהיו נאמנים בעיקר לאזור הדרום ולאחר מכן לקונפדרציה. ההיסטוריון האמריקני הבולט, סי. ואן וודווארד אמר, "חברת עבדים גדולה...גדלה ובאורח פלא פרחה בליבה של בורגנות מעמיקה ורפובליקה פוריטנית בחלקה. היא ויתרה על מקורותיה הבורגנים ובאופן מכאיב הצדיקה ופיתחה את מוסדותיה, חוקיותה, מופשטותה, והגנותיה הדתיות... כאשר המשבר הגיע היא בחרה להלחם. זה הוכח כמאבקה למוות של חברה, שנפלה בחורבות".[26] עלבונות לכבוד הדרומי כללו את הספר אוהל הדוד תום (1854) ואת הפשיטה של ג'ון בראון על נשקיית הארפרס פרי.

בעוד הדרום פנה ללאומנות דרומית, כיוונו גם מנהיגי הצפון לאידאולוגיות לאומניות, ודחו את הרעיון להתנתקות. מצע הרפובליקנים של שנת 1860 הזהיר כי פירוק האיחוד הוא בגידה ויהיה בלתי נסבל:

אנו מגנים את האיומים הללו של פירוד...כמו מכחישים את העקרונות החיוניים של ממשל חופשי, כהרהור או שיקול בבגידה, שזו תפקיד המחייב באופן מוחלט תוכחת אנשים ממורמרים ושתיקה לנצח.[27]

זכויות המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – זכויות המדינות בארצות הברית

מוסכם היה כי היו למדינות זכויות לאוטונומיה מוגבלת, ורוב הציבור גם סבל עבדות בגבולות הקבועים בפשרת מיזורי, אך פשרה זו הותירה סימני שאלה חוקיים ביחס לעבדים ואזרחים אשר נעים ממדינה למדינה. האם עבדים שיעברו עם בעליהם ממדינה מתירת עבדות למדינה אוסרת עבדות יאבדו את זכותם עליהם? ומה בדבר עבדים נמלטים אשר יגיעו למדינה שאינה מתירה עבדות? הצפוניים דחו "זכות" זו כי היא פגעה בזכותם האוטונומית לאסור על קיום עבדות בשטחם. רפובליקנים המחויבים להביא לקץ התפשטותה של העבדות היו מאלו שהתנגדו נחרצות לזכות להביא את העבדים כרכוש אל מדינות וטריטוריות החופשיות מעבדות. החלטת בית המשפט העליון בנושא דרד-סקוט משנת 1857 תמכה וחיזקה בטיעוני הדרום.

שנית, הדרום טען כי לכל מדינה הייתה הזכות לפרוש—לעזוב את האיחוד—בכל עת, חוקת ארצות הברית הייתה תאוריית קומפקט או הסכם בין המדינות החברות. צפוניים (כולל הנשיא ביוקנן) דחו רעיון זה כניגוד לרצונם של האבות המייסדים שאמרו כי הם מקימים "איחוד נצחי". ההיסטוריון ג'יימס מקפרסון כותב בנוגע לזכויות המדינות והסברים אחרים שאינם קשורים לנושא העבדות:

בעוד אחת או יותר מפרשנויות אלה נותרת פופולרית בקרב בניהם של ותיקי הקונפדרציה וקבוצות מורשת דרומיות אחרות, מעט היסטוריונים מקצועיים תומכים בהן. מכל פרשנויות אלה, הטיעון של זכויות המדינות הוא החלש ביותר. הוא נכשל לשאול את השאלה, זכויות המדינות לאיזו מטרה? זכויות המדינות, או ריבונות, הייתה תמיד יותר אמצעי מאשר מטרה, כלי להשגת מטרה מסוימת יותר מאשר עיקרון.[28]

התנועה לשחרור העבדות ונושאי אדמה חופשית[עריכת קוד מקור | עריכה]

טבח מאראיס נס סייגנס של מתנגדי עבדות אשר התרחש בקנזס. 19 במאי 1858.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כוח העבדות

כוחות המתנגדים לעבדות בצפון זיהו את "כוח העבדות" כאיום ישיר לערכים הרפובליקנים. הם טענו כי בעלי עבדים עשירים השתמשו בכוח פוליטי כדי לתפוס את הנשיאות, הקונגרס, ובית המשפט העליון, וכך מאיימים על זכויות האזרחים בצפון.[29]

"אדמה חופשית" הייתה דרישה של הצפון כי האדמות החדשות שנפתחו בפני מתיישבים במערב יהיו זמינות בעבור איכרים חופשיים (Yeoman- מונח היסטורי, איכר שעיבד את אדמותיו שלו) ולא ירכשו בידי בעלי עבדים עשירים שירכשו את האדמות הטובות ביותר ויעבדו אותן באמצעות עבדים, וישאירו בידי אותם איכרים לבנים אדמות שוליות. נושא זה היווה את הבסיס למפלגת האדמה החופשית של שנת 1848, ונושא מרכזי במפלגה הרפובליקנית.

חברי מפלגת האדמה החופשית והרפובליקנים דרשו חוק נחלה שיחלק אדמות פדרליות למתיישבים; חוק זה נדחה בידי דרומיים שחששו כי חוק זה יעודד הגירה למערב של מהגרים אירופאים ולבנים דרומיים עניים.

מכס מגן[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכס המגן של שנת 1828 היה מכס מגן גבוה או מס על יבוא שעבר בקונגרס בשנת 1828. הוא תוייג כ"מכס מגן מאוס"[30] בידי משמיציו הדרומיים וזאת בעקבות השפעתו על כלכלת הדרום. מכס המגן של שנת 1828 בוטל לאחר מחאה עזה מצידה של דרום קרולינה ואיום בביטול תוקפו של החוק בתחומה.

הדמוקרטים בקונגרס, נשלטו בידי הדרום, כתבו את חוקי מכס המגן בשנות ה-30, ה-40 וה-50 והמשיכו להפחית את שיעורי המס, כך ששיעורי המס של שנת 1857 היו הנמוכים מאז שנת 1816. לדרום לא היו כל תלונות אך שיעורי המס הנמוכים הכעיסו את התעשיינים ופועלי המפעלים בדרום, בעקר בפנסילבניה, שדרשו הגנה על תעשיית הברזל הצומחת שלהם. הוויגים והרפובליקנים תמכו במיסוי גבוה כדי לעודד את הצמיחה התעשייתית, והרפובליקנים קראו להעלאת מיסי המגן בבחירות של שנת 1860. העלאת המסים התבצעה לבסוף בשנת 1861 לאחר שהדרומיים התפטרו ממושביהם בקונגרס.

בעשורים האחרונים היסטוריונים המעיטו בערכו של נושא מיסי המגן, כשהם מציינים כי אנשים מעטים בשנים 1860-61 אמרו כי היה זה נושא בעל חשיבות מרכזית עבורם. כמה מסמכים בדלניים כן מציינים את נושא מיסי המגן, אך לא באותה התדירות של שימור העבדות. בכל אופן, כמה כלכלנים ליברטריאניזם נותנים חשיבות רבה יותר לנושא מיסי המגן.

בחירתו של לינקולן[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1860
אברהם לינקולן, נשיאה ה-16 של ארצות הברית (1861-1865).

בחירתו של לינקולן באוקטובר 1860 הייתה הגורם האחרון לתחילת הפרישה. ניסיונות להגיע לפשרה, ובהם תיקון קורווין ופשרת קריטנדן, נכשלו. מנהיגי הדרום חששו כי לינקולן יעצור את התפשטות העבדות ויתווה מסלול להכחדתה. מדינות העבדים, שהפכו למיעוט בבית הנבחרים, עמדו עתה בפני עתיד של מיעוט תמידי בסנאט ובמועצה האלקטורלית כנגד צפון הולך ומתחזק. לפני כניסתו לתפקיד של לינקולן בשנת 1861, הכריזו שבע מדינות עבדים על פרישתן מהאיחוד והתקבצו יחדיו כדי ליצור את הקונפדרציה.

קרב פורט סאמטר[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קרב פורט סאמטר

ממשלו של לינקולן, כמו ממשלו של ביוקנן לפניו, סירב למסור את מבצר סאמטר הממוקם בליבו של נמל צ'רלטון שבדרום קרולינה. ג'פרסון דיוויס הורה על כניעתו של המבצר לאחר שכוחות האיחוד התבצרו בתוכו כדי להימנע מעימותים עם כוחות הקונפדרציה. מייג'ור האיחוד אנדרסון מסר את תשובתו המותנית אותה דחה ממשל הקונפדרציה, ודיוויס הורה לבריגדיר ג'נרל פ.ג.ט. בורגארד לתקוף לפני הגעתו של כוח סיוע. לאחר הפצצה כבדה בין ה-12-13 באפריל 1861 (שהסתיימה ללא נפגעים בכוונה תחילה), נכנע המבצר. ב-15 באפריל גייס לינקולן כוח של 75,000 חיילים ממדינות האיחוד כדי לכבוש מחדש את המבצר ושטחים פדרליים אחרים.[31] במקום לגייס חיילים, לציידם ולהצעידם להתקפה נגד חבריהם הדרומיים, וירג'יניה, דרום קרולינה, טנסי, וארקנסו בחרו להצטרף לפרישה. תגובתם של הצפון והדרום לאירועים בפורט סאטמר הייתה דרישה מוחצת למלחמה כדי לשמור על הכבוד הלאומי. רק קנטקי ניסתה להישאר נייטרלית. מאות אלפים של צעירים בכל רחבי ארצות הברית מיהרו אל לשכות הגיוס כדי להתגייס.

תחילת הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרישתה של דרום קרולינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחירתו של לינקולן הביאה את דרום קרוליינה להקמת ועידה מדינתית לשקילת פרישה מהאיחוד. טרם המלחמה, פעלה דרום קרוליינה יותר מכל מדינה דרומית אחרת לקידום הטענה לפיה מדינה באיחוד יכולה להתעלם מחקיקה פדרלית, ואף לפרוש מהאיחוד ולחזור לעצמאות. הוועידה שהוקמה הצביעה פה אחד על פרישה מהאיחוד ב-20 בדצמבר 1860 ואימצה את ה"הכרזה על הגורמים המיידיים המביאים ומצדיקים את פרישת דרום קרוליינה מהאיחוד הפדרלי[32]". הוועידה טענה בזכות סמכותן של מדינות האיחוד לאישור עבדות, התנגדה לחוק העבד הנמלט 1850 וקבעה כי מדינות הצפון אינן ממלאות את חובתן החוקתית כלפיה.

6 "מדינות הכותנה" הנוספות מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וטקסס הלכו בעקבותיה של דרום קרולינה ופרשו בחודשים ינואר ופברואר של שנת 1861. (מספר שבועות לאחר פרישתה של דרום קרוליינה)

חורף הפרישה[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיחוד: כחול, צהוב (עבדים); הקונפדרציה: חום *חום בהיר: טריטוריות בהן השליטה של הקונפדרציה נתונה לוויכוח

פרישת 7 המדינות התרחשה לפני כניסתו לתפקיד של לינקולן. המדינות ייסדו ממשל פדרלי דרומי, בשם מדינות הקונפדרציה של אמריקה, ב-4 בפברואר 1861. השתלטו המדינות הפורשות על מבצרים ונכסים פדרליים אחרים בתחומן, תוך התנגדות מועטה מצידו של הנשיא המכהן ביוקנן, שכהונתו הסתיימה ב-4 במרץ 1861. ביוקנן אמר כי ההחלטה בעניין דרד-סקוט מוכיחה כי לדרום אין כל סיבה לפרישה, וכי האיחוד "נועד להיות נצחי", אך כי "הסמכות לכפות בכוח על מדינה להיוותר באיחוד" לא היה בין "הסמכויות שהוענקו לו על ידי הקונגרס".[33] רבע מצבא ארצות הברית, כל חיל המצב במדינת טקסס, נכנע במהלך חודש פברואר 1861 לכוחותיה של טקסס בראשות הגנרל דויד טוויגס, אשר הצטרף לאחר מכן אל הקונפדרציה.

כאשר התפטרו הדרומיים ממושביהם בסנאט ובבית הנבחרים, היו יכולים הרפובליקנים להעביר חוקים שקודם לכן נחסמו בידי הסנטורים הדמוקרטים לפני המלחמה, בהם "מס מוריל", מועצת חלוקת האדמה, (חוק מוריל), חוק הנחלה, חוק מסילות הרכבת חוצות היבשת (Pacific Railroad Acts), חוק הבנקים הלאומי, ואישורם של ניירות הכסף, עליהם הודפס המטבע האמריקני, חוק ההילך החוקי 1862. חוק ההכנסה של שנת 1861 (Revenue Act of 1861) הציג את מס ההכנסה שנועד לממן את המלחמה.

הקונפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קונפדרציית המדינות של אמריקה

7 המדינות הפורשות הקימו את קונפדרציית המדינות של אמריקה ב-4 בפברואר 1861, ובחרו לנשיאה את ג'פרסון דיוויס. מבנה הממשל בקונפדרציה היה דומה מאוד למודל הנקבע בחוקת ארצות הברית.

לאחר ההתקפה על מבצר סאמטר, קרא הנשיא לינקולן לגיוס צבא מתנדבים מכל מדינה. בתוך חודשיים נוספים, הכריזו ארבע מדינות עבדים דרומיות נוספות על פרישתן מהאיחוד והצטרפותן אל קונפדרציית המדינות: וירג'יניה, ארקנסו, צפון קרוליינה, וטנסי. כתוצאה מכך פרש חלקה הצפון מערבי של מדינת וירג'יניה ממדינת וירג'יניה, והצטרף אל האיחוד כמדינה החדשה מערב וירג'יניה ב-20 ביוני 1863. עד לסוף שנת 1861, היו מיזורי וקנטקי תחת שלטונו של האיחוד, כאשר ממשלת המדינות מטעם הקונפדרציה שהתה בגלות.

מדינות האיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האיחוד

עשרים ושלוש מדינות נותרו נאמנות לאיחוד: קליפורניה, קונטיקט, דלאוור, אילינוי, אינדיאנה, איווה, קנזס, קנטקי, מרילנד, מסצ'וסטס, מישיגן, מינסוטה, מיזורי, ניו המפשייר, ניו ג'רזי, ניו יורק, אוהיו, אורגון, פנסילבניה, ורמונט, ויסקונסין ורוד איילנד. במהלך המלחמה הצטרפו וירג'יניה המערבית ונבדה לאיחוד כמדינות חדשות. טנסי ולואיזיאנה הוחזרו לאיחוד תחת שלטון צבאי כבר בשלבים המוקדמים של המלחמה.

הטריטוריות קולורדו, דקוטה, נברסקה, נבדה, ניו מקסיקו, וושינגטון ויוטה לחמו לצד האיחוד. כמה שבטי אינדיאנים שהחזיקו בעבדים תמכו בקונפדרציה, והביאו לטריטוריה האינדיאנית (כיום אוקלהומה), מלחמת אזרחים קצרה, אך עקובה מדם.[34]

מדינות הגבול[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדינות הגבול

מדינות הגבול באיחוד היו מערב וירג'יניה (שנפרדה מווירג'יניה והפכה למדינה עצמאית), וארבע מחמש מדינות העבדים הצפוניות ביותר (מרילנד, דלאוור, מיזורי, וקנטקי).

למרילנד היה מספר רב של פקידים תומכי הקונפדרציה שהתירו את מהומות בולטימור נגד האיחוד ושריפת גשרים. לינקולן הגיב בכרזה על ממשל צבאי ושלח כוחות מיליציה מהצפון.[35] לפני שממשלת הקונפדרציה הספיקה להגיב, הצליח לינקולן לתפוס שליטה איתנה במרילנד ובמחוז קולומביה, על יד מעצרם של כל הפורשים החשובים והחזקתם ללא משפט (מאוחר יותר הם שוחררו).

במיזורי הצביעה האספה המחוקקת בנושא הפרישה והחליטה להישאר באיחוד. כאשר המושל תומך הקונפדרציה קליבורן ג'קסון קרא לכוחות המיליציה, הם הותקפו בידי כוחות פדרליים תחת פיקודו של נתנאל ליאון שרדף אחרי המושל ושארית משמר המדינה לפינה הדרום מערבית של המדינה (ראו עוד: פרישת מיזורי). בחלל שנוצר, התכנסה שוב האספה המחוקקת של מיזורי ולקחה לידיה את השלטון במדינה כממשל הזמני של מיזורי.

קנטקי לא פרשה, אך הכריזה על עצמה בתחילה כנייטרלית. קנטקי חדלה מנייטרליות עם פלישת כוחות הקונפדרציה למדינה בספטמבר 1861, על אף שניסתה לשמר את העבדות בתחומה. בזמן הפלישה הקצרה של כוחות הקונפדרציה, ארגנו תומכי הקונפדרציה בקנטקי ועידת פרישה, חנכו מושל חדש, וקיבלו הכרה מצידה של הקונפדרציה. במהרה יצאה ממשלה מורדת זו לגלות ומעולם לא שלטה בקנטקי.

לאחר פרישתה של וירג'יניה, תומכי האיחוד בעיר וילינג שבמערב וירג'יניה כינסו ועידה וביקשו מ-48 מחוזות המדינה להצביע על צו להקמת מדינה חדשה באוקטובר 1861. רק 34% מהבוחרים נכחו באספה, אך אישרו ברוב מוחץ של 96% את החוק (18,408 בעד 781 נגד).[36] הכללתם של 24 מחוזות בדלנים במדינה החדשה ותחילתה של מלחמת גרילה העסיקה כ-40,000 חיילים פדרליים במשך רוב שלבי המלחמה.[37] הקונגרס אישר את קבלתה של מערב וירג'יניה לאיחוד ב-20 באוגוסט 1863. מערב וירג'יניה סיפקה בין 22,000-25,000 חיילים,[38] ולפחות 16,000 חיילי קונפדרציה.

במזרח טנסי, אשר הצטרפה לקונפדרציה, ניסה ניסיון להצטרף לאיחוד, אך הניסיון דוכא בידי הקונפדרציה, שאסרה 3000 גברים החשודים כנאמנים לאיחוד, על אף שלא נשפטו.

מהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קצין דת קתולי וחיילי צבא האיחוד מקיימים מיסה

המלחמה כללה למעלה מ-10,000 היתקלויות צבאיות, 40% מהם היו בוירג'יניה ובטנסי.

תחילת המלחמה, 1861[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-7 בפברואר אימצו שבע המדינות הפורשות חוקה זמנית וייסדו את בירתם הזמנית במונטגומרי שבאלבמה. בחודש פברואר שקדם למלחמה נערכה בוושינגטון ועידת השלום של שנת 1861 בניסיון כושל לפתור את המשבר. שמונה מדינות העבדים הנותרות דחו את הבקשות להצטרף לקונפדרציה וכוחות הקונפדרציה תפסו את רוב המבצרים הפדרליים בתחומיהן. הנשיא ביוקנן מחה על כך אך לא עשה כל צעד צבאי לבד מניסיון כושל להעביר אספקה מחודשת למבצר פורט סאמטר באמצעות הספינה כוכב המערב, אשר ספגה אש מידי כוחות דרום קרולינה ונסוגה לפני שהגיעה אל המבצר.[39] מושלי מדינות מסצ'וסטס, ניו יורק ופנסילבניה החלו לרכוש נשק בחשאי ולאמן יחידות מיליציה.

האספה הגדולה בכיכר יוניון (ניו יורק) שתמכה בממשל, 20 באפריל 1861

ב-4 במרץ 1861 הושבע אברהם לינקולן לנשיאות ארצות הברית. בטקס ההשבעה שלו טען כי המבוא לחוקת ארצות הברית היה איחוד מושלם יותר מאשר תקנון הקונפדרציה שקדם לו, וכי חוקה זו היא הסכם מחייב, וככזו כל הכרזה על פרישה היא "חסרת תוקף חוקי".[40] הוא ציין כי אין בכוונתו לפלוש אל המדינות הדרומיות, וגם כי אין בכוונתו לסיים את העבדות היכן שהיא כבר מתקיימת, אך כי הוא ישתמש בכוח כדי להמשיך ולהחזיק ברכוש הפדרלי. נאומו הסתיים בהפצרה מהמדינות הפורשות לשוב לאיחוד.

הדרום שלח משלחות לוושינגטון והציע לשלם בעבור הרכוש הפדרלי שנתפס ולהגיע להסכם שלום עם ארצות הברית. לינקולן דחה כל משא ומתן עם אנשי הקונפדרציה, והיה נחוש לשמור על שליטתו במתקנים שנכבשו. תחת פקודותיו של נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס, הפציצו חיילי ממשלת הקונפדרציה את מבצר סאמטר ב-12 באפריל ואילצו אותו להיכנע. הצפוניים נענו לקריאתו של לינקולן לשלוח חיילים לתפיסה מחודשת של המבצרים שנפלו ולשמירה על האיחוד,[41] כשהוא נוקב כמקור לסמכותו בחוק המיליציה של שנת 1792. היות שהמרד נראה קטן ונקודתי באותה העת, הסתפק לינקולן בגיוסם של 75,000 מתנדבים לתקופה של 90 יום.[42] עוד לפני כן, בעת שלטונו של ביוקנן, החלו כמה מושלים צפוניים בהכשרה חשאית של מיליציות עבור מדינותיהם; מושלים אלה החלו להניע את כוחותיהם יום למחרת. כמה מחסידי הקונפדרציה תפסו ב-20 באפריל את מחסן הנשק ליברטי בעיר ליברטי שבמיזורי, שמונה ימים לאחר הקרב בפורט סאמטר. ב-3 במאי 1861, גייס לינקולן עוד 42,034 מתנדבים לתקופה של שלוש שנים.[43]

בתגובה לגיוס הכריזו ארבע מדינות הדרום העליון (טנסי, ארקנסו, צפון קרולינה, ווירג'יניה), שסירבו עד אותה העת לפרוש מהאיחוד, על פרישתן כיוון שסירבו לתקוף את שכנותיהן, והצטרפו אל הקונפדרציה. כדי לגמול לווירג'יניה על מעשיה העבירה הקונפדרציה את בירתה לריצ'מונד, וירג'יניה.[44] העיר הייתה לסמל הקונפדרציה. מיקומה של ריצ'מונד הביא להארכת קווי האספקה ארוכים ולכן על אף ביצורה הכבד של ריצ'מונד, הדלדלה האספקה אל העיר לאחר שכוחותיו של שרמן כבשו את אטלנטה, ופסקה כמעט לחלוטין לאחר שגרנט הטיל מצור על פיטסבורג ומסילות הרכבת שלה אשר הזינו את בירת הדרום.

תוכנית אנקונדה והסגר, 1861[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תוכנית אנקונדה
כרזה משנת 1861 המתארת את תוכנית אנקונדה של סקוט

וינפילד סקוט, מפקד צבא ארצות הברית, הגה את תוכנית אנקונדה לניצחון במלחמה תוך שפיכות דמים מועטה ככל האפשר. התוכנית כללה הסגר ימי על הנמלים המרכזיים של הקונפדרציה, ובכך חניקת כלכלתה המבוססת על יצוא כותנה ויבוא מוצרי תעשייה, ובשלב השני תפיסת נהר המיסיסיפי על מנת לפצל את הדרום. לינקולן אימץ את ההסגר על נמלי הדרום, אך לא שעה לאזהרתו של סקוט כי מגויסי האיחוד החדשים אינם מוכנים לפעולות התקפיות, עקב דעת הקהל במדינות הצפון שדרשה פעולה צבאית מיידית.

בחודש אפריל, 1861, הכריז לינקולן על הסגר ימי על כל נמלי הדרום; ספינות מסחריות לא יכלו עוד לקבל ביטוח וכמעט כל התנועה הימית פסקה. הדרום שגה בהטלת אמברגו על יצוא כותנה במהלך 1861, עוד לפני שהסגר נכנס לתוקף. עד שהבינו את הנזק שנגרם להם מכך היה מאוחר מדי ומדינות אירופה מצאו מקורות חלופיים בעולם לייבוא כותנה, ולאחר הטלת הסגר ירד ייצוא הכותנה בדרום לשיעור של 10% מהכותנה המיוצרת בלבד. משקיעים בריטים בנו ספינות מהירות שהצליחו לפרוץ באופן נקודתי את הסגר, וסחרו בנשק ומותרות מברמודה, קובה, והבהאמס תמורת כותנה, שמחירה האמיר מאוד, וטבק. במקרים בהם תפס צי האיחוד ספינה כזו מטענה הוחרם ונמכר, והתמורה ניתנה למלחי הצי; אנשי הצוות שנתפסו היו ברובם בריטים והם שוחררו מיידית. כלכלת הדרום כמעט וקרסה במהלך המלחמה, כתוצאה ממחסור במזון ואספקה, כישלון מערכת הרכבות, אובדן השליטה על הנהרות הגדולים, החרמת רכוש ויבולים על ידי צבאות הקונפדרציה, ולקראת סוף המלחמה גם על ידי צבאות הצפון הפולשים. רמת החיים ירדה, בעיקר לאחר הדפסה רחבת היקף של שטרות כסף שגרמה לעלייה באינפלציה ולחוסר אמון במטבע. עד לשנת 1864, התרסקה תוכנית אספקת המזון המקומית, הותירה את ערי הדרום ללא מזון מספיק והביאה למהומות לחם ברחבי הקונפדרציה.

ב-8 במרץ 1862, ניסה צי הקונפדרציה לשבור את הסגר הימי באמצעות האונייה מחופת השריון וירג'יניה, אשר תקפה את אוניות העץ של צי האיחוד. ביום הראשון של המתקפה דומה היה כי וירג'יניה בלתי-ניתנת לעצירה, אך ביום המחרת היא נאלצה ללחום באונייה מחופת שריון חדשה של האיחוד, מוניטור, בקרב המפטון רודס.[45] הקרב ביניהן הסתיים ללא הכרעה, אך סימן את המעבר העולמי לאוניות מחופות שריון. הקונפדרציה נאלצה לבסוף להטביע את וירג'יניה כדי להימנע מלכידתה. לאחר קרב זה בנה האיחוד ספינות רבות נוספות מדגם המוניטור, בעוד הקונפדרציה חסרה את הטכנולוגיה לבניית ספינות מלחמה יעילות, וניסתה להשיג ספינות מבריטניה. ניצחון האיחוד בקרב פורט פישר השני בחודש ינואר, 1865, סגר את הנמל הראשי האחרון של הקונפדרציה וסיים באופן מעשי את ניסיונותיה לשבור את הסגר הימי.

גיוס ועריקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלילן ומתופפים של גדוד מצבא האיחוד

בשנה הראשונה למלחמה, היו לשני הצדדים מתנדבים רבים יותר משיכלו לאמן ולצייד. לאחר דעיכת ההתלהבות הראשונית, לא הספיקה כמות המתנדבים שהגיעו לגיל הגיוס, ונחקקו חוקי גיוס חובה בשני הצדדים כדי לכפות גיוס גם על התושבים שלא היו מעוניינים בו. בפועל, רק מעטים גויסו. הקונפדרציה העבירה את חוק הגיוס באפריל 1862 עבור גברים בגילאים 18-35, והעניקה פטור למשגיחי עבדים, פקידי ממשלה, וכמרים.[46] הקונגרס של ארצות הברית העביר חוק ביולי, המאפשר גיוס מיליציה במדינות בהן לא עמדו במכסת המתנדבים.

עם כניסת הצהרת האמצניפציה לתוקף בינואר 1863, גויסו עבדים לשעבר באופן נמרץ על ידי המדינות, ושימשו לעמידה במכסות. מדינות וקהילות מקומיות הציעו סכומי כסף הולכים וגדלים עבור מתנדבים לבנים. הקונגרס הידק את החוק בשנת במרץ 1863, גברים שנבחרו להתגייס יכלו לספק מחליפים במקומם או, עד לאמצע שנת 1864, לשלם כופר במקום. הוקמו קרנות ביטוח רבות במדינות אלה בהן השתתפו גברים כשירים לגיוס, אשר צרפו את כספם כדי לכסות את עלות הכופר של מי מביניהם שגויס. משפחות ניצלו את האופציה החליפית כדי לקבוע מי מביניהם ילך לצבא ומי יישאר בבית. הייתה התחמקות והתנגדות רבה לגיוס, במיוחד באזורים הקתוליים. בחודש יולי 1863 פרצו מהומות גיוס גדולות בניו יורק בהשתתפותם של מהגרים אירים שהוחתמו כאזרחים כדי לנפח את מכונת ההצבעות לבחירות, וגילו כי בכך שנרשמו כאזרחים חשפו עצמם לגיוס חובה. מתוך 168,649 החיילים שהשיג האיחוד באמצעות הגיוס, הוחלפו 117,986 ונותרו רק 50,663 שגויסו בכפייה וביצעו שירות צבאי בפועל כתוצאה מכך.

הן בצפון והן בדרום, לא היו חוקי הגיוס פופולריים. מוערך כי 120,000 גברים השתמטו מגיוס בצפון כשרבים מהם נמלטו לקנדה, ועוד 280,000 חיילים מהצפון שערקו במהלך המלחמה.[47] בנוסף ל-100,000 דרומיים לפחות, ובסך הכל כ-10% מהיקף הצבאות הלוחמים. בכל אופן, עריקה הייתה נפוצה מאד במאה ה-19; כ-15% מהחיילים ערקו בכל שנה. בדרום, ערקו גברים רבים באופן זמני כדי לטפל במשפחותיהם, ולאחר שהסדירו את ענייניהם חזרו ליחידותיהם. בצפון, היו כאלה שניצלו את הבונוס הנדיב שקיבלו בעת הגיוס, ערקו מהצבא והתגייסו שנית בלשכת גיוס אחרת תחת שם בדוי. מבין עשרות אלפי עריקים, רק 141 נתפסו והוצאו להורג.[48]

הזירה המזרחית: 1861-1863[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילי האיחוד בשוחות לפני שהסתערו על מארי הייטס בקרב פרדריקסבורג השני, וירג'יניה, מאי 1863.

בשל ההתנגדות העזה של כמה כוחות ראשונים של הקונפדרציה במנסאס, וירג'יניה, ביולי 1861, נעצרה התקדמותם של חיילי האיחוד, תחת פיקודו של מייג'ור ג'נרל אירווין מק'דואל, בקרב בול ראן הראשון.[49] כוחותיו של מקדואל נאלצו לסגת חזרה לוושינגטון די. סי., על יד כוחות הקונפדרציה תחת פיקודם של הגנרלים ג'וזף ג'ונסטון ופ.ג.ט. בורגארד. בקרב זה קיבל הגנרל תומאס ג'קסון את הכינוי "חומת אבן" עקב עמידתו האיתנה נגד כוחות האיחוד.[50]

הקונגרס האמריקאי המודאג מההפסד, ובניסיון למנוע ממדינות עבדים נוספות לפרוש מהאיחוד, קיבל ב-25 ביולי אותה השנה את החלטת קריטנדן-ג'ונסון (Crittenden–Johnson Resolution), שקבעה כי המלחמה נועדה לשמור על איחוד ארצות הברית ולא לבטל את העבדות.

מייג'ור ג'נרל ג'ורג' מקללן לקח את הפיקוד על צבא האיחוד בפוטומק ב-26 ביולי (לזמן קצר הוא כיהן בתפקיד הגנרל המפקד של צבא האיחוד, אך לאחר מכן הוא הוחלף בתפקיד לטובת מייג'ור ג'נרל הנרי האלק), והמלחמה החלה לצבור תאוצה בשנת 1862. לאחר שהנשיא לינקולן דירבן את הצבא לנקוט פעולות התקפיות, תקף מקללן את וירג'יניה דרך חצי האי וירג'יניה בין נהר יורק לנהר ג'יימס דרום מזרחית לריצ'מונד. אף על פי שצבאו של מקללן הגיע אל שערי ריצ'מונד מערכת חצי האי,[51] עצר ג'ונסטון את התקדמותו בקרב שבעת האורנים, ולאחר מכן הובס בידי ג'נרל רוברט לי והכפופים לו ג'יימס לונגסטריט ותומס ג'ונסון בקרב שבעת הימים והכריחו אותו לסגת. מערכת צפון וירג'יניה שכללה את קרב בול ראן השני, הסתיימה בניצחון נוסף לדרום.[52] מקללן התנגד לפקודת מחליפו, הגנרל האלק לשלוח תגבורת לצבאו של ג'ון פופ ארמיית וירג'יניה, דבר שהקל על כוחות הקונפדרציה בפיקודו של לי להביס פעמיים נוספות את צבא האיחוד.

מפגינים מתפרעים תוקפים בניין בשדרות לקסינגטון במהלך מהומות הגיוס בניו יורק בשנת 1863.

מעודדים מקרב בול ראן השני, ביצעה הקונפדרציה את פלישתה הראשונה לצפון. ג'נרל לי הוביל, ב-5 בספטמבר, 45,000 חיילים של ארמיית צפון וירג'יניה לאורך נהר הפוטומק לתוך מרילנד. באותו הזמן השיב לינקולן למקללן את חייליו של פופ. מקללן ולי נפגשו בקרב אנטיאטם[53] ליד שרפסבורג, מרילנד ב-17 בספטמבר 1862, קרב זה היה ליום העקוב מדם בהיסטוריה הצבאית של ארצות הברית.[54] צבאו של לי נבלם סוף סוף, חזר לוירג'יניה לפני שמקללן יכול היה להשמידו. קרב אנטיאטם נחשב לניצחון של הצפון עקב כך שהצליח לעצור את פלישתו של לי לצפון ונתן ללינקולן את ההזדמנות להכריז על הצהרת האמנציפציה חמישה ימים לאחר מכן.[55]

זהירותו של מקללן כשלה מלרדוף את צבאו של לי לאחר המערכה באנטיאטם, הוא הוחלף בידי מייג'ור ג'נרל אמברוז ברנסייד, ברנסייד הובס במהרה בקרב פרדריקסבורג[56] ב-13 בדצמבר 1862, כאשר יותר מ-12,000 חיילי האיחוד נהרגו או נפצעו בניסיונות חסרי תועלת, חוזרים ונשנים, לתקוף חזיתית את חיילי הקונפדרציה המבוצרים בגבעות הסמוכות. לאחר הקרב (שהיה לאחד מהחד צדדיים במלחמה), הוחלף ברנסייד בידי מייג'ור ג'נרל ג'וזף הוקר.

חללים מהקונפדרציה מאחורי גדר אבן במארי הייטס, פרדריקסבורג, וירג'יניה, שנהרגו במהלך קרב צ'אנסלורסוויל, מאי, 1863

גם הוקר, כקודמיו, הוכח כמי שאינו מסוגל להביס את צבאו של לי; אף על פי שכוחותיו עלו במספרם על כוחות הקונפדרציה ביחס של יותר משניים לאחד, הוא הושפל בקרב צ'נסלורסוויל[57] בחודש מאי, 1863. הוא הוחלף בידי מייג'ור ג'נרל ג'ורג' מיד במהלך פלישתו השנייה של לי לצפון, במהלך חודש יוני. מיד הביס את לי בקרב גטיסבורג,[58] בין 1-3 ביולי 1863. היה זה הקרב העקוב מדם ביותר במלחמה, והוא נחשב לנקודת המפנה במלחמה. הסתערותו של פיקט ב-3 ביולי נחשבת לעתים קרובות לנקודה הקרובה ביותר אליה הצליחו חיילי הקונפדרציה להגיע אל מול שדרת המגננה של חיילי האיחוד במהלך קרב גטיסבורג. צבאו של לי סבל מ-28,000 נפגעים (לעומת 23,000 של מיד).[59] למרות זאת, רגז לינקולן על כך שמיד כשל ביירוט נסיגתו של לי, ולאחר מערכת הסתיו של מיד, שהסתיימה ללא הכרעה, פנה לינקולן אל החזית המערבית כדי למצוא הנהגה חדשה. באותו הזמן מעוזה של הקונפדרציה בויקסבורג נכנע, נותן בכך לאיחוד את השליטה על נהר המיסיסיפי, מבודד לצמיתות את חלקה המערבי של הקונפדרציה, ומייצר את המנהיג הצבאי החדש לו נזקק לינקולן, יוליסס גרנט.

הזירה המערבית 1861-1863[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעוד שכוחות הקונפדרציה זכו פעמים רבות להצלחה בחזית המזרחית, הם הובסו פעמים רבות בזירה המערבית. כתוצאה מקרב פי רידג'.[60] פלישתו של ליאונידיס פולק לקולומבוס, קנטקי, סיימה את מדיניותה של קנטקי לנייטרליות והמדינה פנתה נגד הקונפדרציה, נאשוויל ומרכז טנסי נפלו בידי האיחוד בשלב מוקדם של שנת 1862, מובילים לשחיקה באספקת המזון והבקר ולשבירת הסדר החברתי.

נהר המיסיסיפי היה פתוח לתנועת כוחות האיחוד לגבולותיה הדרומיים של טנסי עם נפילתו של אי מספר 10 וניו מדריד שבמיזורי ולאחר מכן ממפיס. בחודש אפריל 1862, תפס צי האיחוד את ניו אורלינס[61] ללא קרב מרכזי, דבר שאישר לכוחות האיחוד להתחיל לנוע במעלה המיסיסיפי. רק המבצר בויקסבורג מנע מהאיחוד את השליטה בנהר כולו.

פלישתה השנייה של הקונפדרציה תחת פיקודו של ג'נרל ברגסטון בראג לקנטקי מניצחון חסר משמעות על מייג'ור ג'נרל דון קרלוס בואל בקרב פריוויל,[62] למרות כי בראג נאלץ לסיים את ניסיונו לפלוש לקנטקי ולסגת עקב חוסר התמיכה בקונפדרציה במדינה זו. בראג נוצח בקושי ביידי מייג'ור ג'נרל ויליאם רוסקרנס בקרב סטונס ריבר[63] בטנסי.

קרב צ'קמוגה היה לאחד מהקרבות עקובי הדם של החזית המערבית.

ניצחונה הברור היחיד של הקונפדרציה במערב היה בקרב צ'יקמוגה. בראג, מתוגבר בידי כוחותיו של לוטנט ג'נרל ג'ורג' הנרי תומס. רוסקרנס נסוג לצ'טנוגה, טנסי, עליה הטיל בראג מצור.

האסטרטג והטקטיקן הראשי של האיחוד בזירה המערבית היה יוליסס גרנט, שזכה לניצחונות במבצרים הנרי, ודונלסון (בהם זכה האיחוד בשליטה על נהר טנסי ונהר קומברלנד; קרב שילה;[64] ובקרב ויקסבורג[65] שחיזק את אחיזתו של הצפון בנהר המיסיסיפי ונחשב לאחת מנקודות המפנה במלחמה. גרנט צעד לעזרתו של רוסקרנס והביס את בראג בקרב צ'טנוגה השלישי,[66] מבריח את כוחות הקונפדרציה מחוץ לטנסי ופותח את הנתיב לאטלנטה ולליבה של הקונפדרציה.

הזירה הטרנס-מסיסיפית 1861-1865[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הזירה הטרנס-מסיסיפית במלחמת האזרחים האמריקנית

פעילות גרילה הפכה את רובה של מיזורי לשדה מערכה. מיזורי, באופן כללי, הייתה השלישית במספר הקרבות במלחמת האזרחים. במדינות המערב האחרות, למרות היותן מבודדות גאוגרפית מהמזרח, נערכו פעילויות מלחמתיות רבות. קרבות באזור סייעו לאבטח את מיזורי, הטריטוריה האינדיאנית, ואת טריטוריית ניו מקסיקו לאיחוד. פלישתה של הקונפדרציה לניו מקסיקו נהדפה בשנת 1862 ומערכת האיחוד לאבטחת הטריטוריה האינדיאנית השיגה את מטרתה בשנת 1863. בשלב מאוחר של המלחמה, מערכת הנהר האדום של האיחוד הייתה לכישלון. טקסס נשארה בידי הקונפדרציה לכל אורך המלחמה, אך נותקה משאר הקונפדרציה לאחר תפיסתה של ויקסבורג בשנת 1863 שנתנה לאיחוד שליטה מלאה בנהר המיסיסיפי.

כיבושה של וירג'יניה וסיומה של המלחמה 1864-1865[עריכת קוד מקור | עריכה]

משכיני השלום (1868) ציורו של ג'ורג' היילי. על סיפונה של מלכת הנהר, 28 במרץ 1865, גנרל ויליאם שרמן, גנרל יוליסס גרנט, לינקולן, והאדמירל דיוויד פורטר דנים בתוכניות צבאיות בחודשים האחרונים של המלחמה.

בתחילתה של שנת 1864, מינה לינקולן את גרנט למפקד כל צבאות האיחוד. גרנט קבע את מפקדתו יחד עם ארמיית הפוטומק, ומינה את מייג'ור ג'נרל ויליאם שרמן למפקד רוב צבאות המערב. גרנט הבין את הרעיון של מלחמה כוללת והאמין יחד עם לינקולן ושרמן, כי רק תבוסתם המוחלטת של כוחות הקונפדרציה וכלכלת הקונפדרציה יביאו לסיומה של המלחמה. זאת הייתה מלחמה כוללת לא במונחים של הרג אזרחים אלא במונחים של הרס בתים, חוות ומסילות רכבת. גרנט רקם אסטרטגיה מתואמת שתכה בקונפדרציה כולה מכיוונים רבים. הגנרלים ג'ורג' מיד ובנג'מין בטלר קיבלו פקודה לנוע מול לי בקרבת ריצ'מונד, הגנרל פרנץ סיגל (ומאוחר יותר פיליפ שרידן) תואמו לפעול במערכה על עמק שנאנדואה שוירג'יניה, על הג'נרל שרמן הוטל לכבוש את אטלנטה ולצעוד לעבר הים (האוקיינוס האטלנטי). הגנרלים ג'ורג' קרוק וויליאם אברל קיבלו פקודה לעצור את קווי האספקה מבוססי הרכבת בוירג'יניה המערבית, ומייג'ור ג'נרל נתניאל בנקס קיבל את הפקודה לכבוש את מובייל, אלבמה.

בשלב זה של המערכה המזרחית ניסו כוחות האיחוד לתמרן אל מעבר לקווים של ג'נרל לי ונלחמו כמה קרבות (המערכה לרוחב הארץ של גרנט). מלחמת ההתשה של גרנט בערבה, ספוטסילווניה, וקולד הארבר[67] שהסתיימו באבדות כבדות לאיחוד, אך אילצו את כוחות הקונפדרציה של לי לסגת שוב ושוב. ניסיון לאגף את לי מדרום נכשל תחת פיקודו של בטלר, שנלכד בתוך עיקול נהר הברמודה האנדרד. גרנט התעלם מהאבדות הכבדות (יותר מ-65,000 נפגעים בשבעה שבועות)[68] אותן ספק והמשיך ללחוץ את ארמיית צפון וירג'יניה של לי לכיוון ריצ'מונד. הוא הצליח לסגור על צבא הקונפדרציה במצור על פיטסבורג, בו ניהלו שני הצבאות לוחמת שוחות במשך תשעה חודשים.

הגנרלים שרמן, גרנט, ושרידן מונצחים על בול מהנפקה משנת 1937.

לבסוף הצליח גרנט למצוא מפקד, ג'נרל פיליפ שרידן, שהיה אגרסיבי מספיק וגבר במערכה על העמק של שנת 1864. שרידן הביס את מייג'ור ג'נרל ג'ובל ארלי בסדרה של קרבות כולל קרב מכריע וסופי בסידר קריק. שרידן המשיך לאחר מכן והרס את הבסיס החקלאי של עמק שנאנדואה,[69] אסטרטגיה דומה לזו אותה ינקוט שרמן בג'ורג'יה בשלב מאוחר יותר.

בינתיים תימרן שרמן מצ'אטנוגה לאטלנטה, תוך שהוא מביס בדרכו את הגנרלים ג'וזף ג'ונסטון וג'ון הוד של צבא הקונפדרציה. נפילתה של אטלנטה ב-2 בספטמבר 1864, הבטיחה את בחירתו מחדש לינקולן.[70] הוד עזב את אזור אטלנטה ונע סביב והטריד את קווי האספקה של שרמן ופלש לטנסי במערכה על נאשוויל-פרנקלין.[71] מייג'ור ג'נרל האיחוד ג'ון שופילד ניצח את הוד בקרב פרנקלין, וג'ורג' תומס הנחיל להוד תבוסה ניצחת בקרב נאשוויל, ולמעשה הרס את צבאו של הוד.

גופות חייליו של גנרל אוול מצבא הקונפדרציה שתקף את קווי האיחוד בקרב ספוטסילבניה, 19 במאי 1864.

בעוזבו את אטלנטה, ואת בסיס האספקה שלו, צעד צבאו של שרמן ליעד לא ידוע, מחריב בדרכו 20% מהחוות בג'ורג'יה בצעדה אל הים. הוא הגיע אל חופי האוקיינוס האטלנטי בסוואנה, ג'ורג'יה בדצמבר 1864. אל צבאו של שרמן נלוו אלפי עבדים משוחררים; לא היו קרבות גדולים לאורך הצעדה. שרמן פנה צפונה דרך דרום קרוליינה וצפון קרוליינה והתקרב אל קווי הקונפדרציה בווירג'יניה מהדרום,[72] והגדיל את הלחץ על צבאו של לי.

צבאו של לי, שהצטמק עקב נפגעים ועריקים, היה עתה קטן בהרבה מזה של גרנט. כוחות האיחוד זכו לניצחון מכריע בקרב חמשת הקלשונים ב-1 באפריל, וכפו על לי לפנות את פיטסבורג וריצ'מונד. בירת הקונפדרציה נפלה[73] בידי הגיס ה-25 של צבא האיחוד, המורכב מחיילים שחורים. כוחות הקונפדרציה הנותרים נמלטו מערבה ולאחר שהובסו בקרב סיילרס קריק, היה ברור ללי כי המשך המלחמה נגד האיחוד אינו אפשרי טקטית ולוגיסטית.

כניעת הקונפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקדמות האיחוד במהלך שנות המלחמה

לי נכנע עם צבא צפון וירג'יניה ב-9 באפריל 1865, בבית מקלין בכפר אפומטוקס קורט האוס. במחווה שאינה מסורתית וכסימן לכבוד אותו רחש גרנט ללי ובציפייה לחזרתן השלווה של מדינות הקונפדרציה אל האיחוד, הורשה לי לשמור על חרבו ועל סוסו טרוולר. ב-14 באפריל 1865 נרצח הנשיא לינקולן בידי ג'ון וילקס בות', אוהד הדרום. לינקולן נפטר למחרת בשעות הבוקר המוקדמות, ואנדרו ג'ונסון הפך לנשיא, בינתיים, נכנעו כוחות הקונפדרציה לאורך הדרום עם הגעת החדשות על כניעתו של לי.

רחוב ראשי בצ'ארלסטון (קרוליינה הדרומית) בסיומה של המלחמה

שחרור העבדות במהלך המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חיילים שחורים ולבנים בצבא האיחוד, במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – עבדות בארצות הברית

בתחילתה של המלחמה, חשבו חלק ממפקדי האיחוד כי עליהם להחזיר עבדים נמלטים לבעליהם. בשנת 1862, כשהתברר כי המלחמה תארך זמן רב, הפכה השאלה לגבי גורלה של העבדות לכללית יותר. צבא וכלכלת הדרום היו תלויים בכוח העבדים. נדמה היה כי בלתי סביר להגן על העבדות בשעה שמוטל סגר על המסחר עם מדינות הדרום ותוצרתן נהרסת. כפי שציין חבר קונגרס, העבדים "...אינם יכולים להיות נייטרליים. כפועלים, אם לא כחיילים. הם יהיו בני ברית למורדים, או לאיחוד."[74] אותו חבר קונגרס, יחד עם חבריו הרפובליקנים הרדיקלים – לחצו על לינקולן – בעוד שרפובליקנים מתונים החלו להסכים לשחרור, פיצוי, ויישוב הדרגתי.[75] כמה מחסידי המפלגה הדמוקרטית שנקראו בפי הרפובליקנים קופרהדס (Copperheads-סוג של נחש ארסי) ודמוקרטים של המלחמה התנגדו לאמנציפציה, למרות כי מאוחר יותר הם קיבלו אותה כחלק מהצורך במלחמה כוללת כדי להציל את האיחוד. הקתולים האיריים התנגדו באופן כללי לאמנציפציה, וכאשר החל הגיוס בשנת 1863, הם עוררו מהומות עזות בעיר ניו יורק שדוכאו בידי הצבא, כמו גם מהומות בקנה מידה קטן יותר בערים אחרות. קתולים רבים התנדבו להלחם בשנת 1861, שלחו אלפי חיילים אל החזית וספגו אבדות כבדות, במיוחד בקרב פריקסבורג; כמות המתנדבים פחתה לאחר שנת 1862.[76]

בשנת 1861, חשש לינקולן כי יחלו ניסיונות נמהרים לאמנציפציה אם תוכניתו ההדרגתית המבוססת על פיצויים והתיישבות התנדבותית תדחה. רק מחוז קולומביה קיבל את תוכניתו ההדרגתית של לינקולן שחוקקה בידי הקונגרס. כאשר לינקולן הודיע לקבינט על תוכניתו להצהרת האמנציפציה, מזכיר המדינה ויליאם הנרי סיוורד ייעץ לנשיא להמתין לסיומה של המלחמה לפני שיצא עם ההצרה, כי לעשות אחרת יראה כ"צווחה אחרונה בנסיגה". בחודש ספטמבר 1862 סיפק קרב אנטיטאם את ההזדמנות, וועידת המלחמה של המושלים סיפקה תמיכה להצהרה. לינקולן כבר פרסם מכתב[77] המעודד במיוחד את מדינות הגבול לקבל את האמנציפציה כצורך להציל את האיחוד. לינקולן אמר מאוחר יותר כי העבדות הייתה "בדרך כלשהי הסיבה למלחמה".[78] לינקולן הגיש את הצהרת האמנציפציה המקדמית ב-22 בספטמבר 1862, ואת הצהרת האמנציפציה הסופית ב-1 בינואר 1863. במכתבו להודג'ס, מסביר לינקולן את אמונתו כי "אם העבדות אינה שגויה, שום דבר אינו שגוי... אך עדיין לעולם לא הבנתי כי הנשיאות הקנתה לי זכות בלתי מוגבלת לפעול רשמית לפי שיפוט ותחושות אלה...אני איני טוען לשלוט בהתרחשויות, אך מתוודה מפורשות כי האירועים שלטו בי."[79]

כיוון שהצהרת האמנציפציה התבססה על זכויותיו המלחמתיות של הנשיא, היא כללה רק הטריטוריות שהיו בידי הקונפדרציה באותו הזמן. בכל אופן, ההצהרה הפכה לסמל למחויבותו הגוברת של האיחוד להוסיף את האמנציפציה להגדרת החירות של האיחוד. לינקולן שיחק גם תפקיד מרכזי בהצבעת הקונגרס על התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית, שהפכה את ההצהרה לכללית ותמידית.

עבדים אפרו-אמריקאים משועבדים לא המתינו לפעולתו של לינקולן לפני שברחו וחיפשו חופש מעבר לקווי האיחוד. משנותיה המוקדמות של המלחמה, נמלטו מאות אלפי אפרו-אמריקאים לקווי האיחוד, במיוחד באזורים כבושים כנאשוויל, נורפוק, ובאזור הפטון רודס בשנת 1862, טנסי משנת 1862 והלאה, קווי צעדתו של שרמן, וכדומה. אפרו-אמריקאים רבים כל כך ברחו לקווי האיחוד עד כי מפקדים יצרו מחנות ובתי ספר למענם, בהם למדו מבוגרים וילדים לקרוא ולכתוב. אגודת המיסיונרים האמריקנית נכנסה למאמץ המלחמה על ידי שליחת מורים דרומה למחנות הברחה שכאלה, לדוגמה נוצרו בתי ספר בנופולק ובמטעים שסביבה. בנוסף, קרוב ל-180,000 או יותר גברים אפרו-אמריקאים שירתו כחיילים ומלחים עם גייסות האיחוד, רובם עבדים נמלטים. קרוב לוודאי כיחידת החיילים האפרו-אמריקאים החשובה ביותר היא גדוד המתנדבים הרגלים ה-54.

חייל צבא האיחוד עם שחרורו מכלא אנדרסונוויל במאי, 1865. לאחר המלחמה נשפט הנרי וירז, מפקד הכלא, על פשעי מלחמה, הורשע והוצא להורג.

הקונפדרציה שיעבדה חיילים שבויים שחורים, וחיילים שחורים נורו באופן מיוחד כאשר ניסו להיכנע בטבח בפורט פילו. מקרה זה הוביל להפסקת התוכנית לחילופי שבויים ודואר[80] ולהרחבת מחנות שבויים כדוגמת אנדרסונוויל בג'ורג'יה, בו מתו כמעט 13,000 שבויי מלחמה מצבא האיחוד עקב רעב ומחלות.

למרות מחסור בחיילים בדרום, התנגדו רוב מנהיגי הדרום עד ל-1865 לגיוס עבדים בהם השתמשו בהם כעובדים לתמיכה במאמץ המלחמתי. הוול קומב צוטט באומרו "אם עבדים יהפכו לחיילים טובים כל התאוריה שלנו לגבי העבדות שגוייה." גנרלים של הקונפדרציה פטריק קלייבורן ורוברט לי טענו בזכות גיוסם של השחורים בשלב מאוחר של המלחמה, והנשיא ג'פרסון דיוויס שוכנע לבסוף לתמוך בחימוש עבדים בתקווה למנוע תבוסה צבאית, אך הקונפדרציה נכנעה באפומטוקס לפני שהתוכנית יצאה אל הפועל.[81]

ההיסטוריון ג'ון וינטרס, בספרו מלחמת האזרחים בלואיזיאנה (1963), מתייחס לחדוות העבדים כאשר צבא האיחוד עבר דרך לואיזיאנה: "כאשר החיילים עברו לאלכסנדריה, השחורים התאספו בצידי הדרכים כדי לצפות בצבא החולף. הם כולם היו מטורפים מאושר, חלקם בכו, חלקם ברכו, וחלקם רקדו עם שפע רגשותיהם. כולם נמשכו בהתרגשות אל המחזה מרהיב העין של הצבא. אחרים הריעו כי הם ציפו לחופש לבזוז ולעשות כרצונם עתה כאשר החיילים הפדרלים היו במקום.

הצהרת האמנציפציה[82] הפחיתה באופן ניכר את תקוותיה של הקונפדרציה לקבל עזרה מבריטניה או צרפת. גישתו המתונה של לינקולן הצליחה לקבל את מדינות הגבול, קבוצה של נאמני המפלגה הדמוקרטית, ועבדים משוחררים להלחם באותו צד למען האיחוד. מדינות הגבול בהן שלט האיחוד (קנטקי, מיזורי, מרילנד, דלאוור, ומערב וירג'יניה) לא נכללו בהצהרת האמנציפציה. כולן ביטלו את העבדות בעצמן, למעט קנטקי ודלאוור.[83] רוב גדול מ-4 מיליון העבדים שוחרר בהצהרת האמנציפציה כאשר צבאות הדרום עברו דרומה. התיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית,[84] אושרר ב-6 בדצמבר 1865, הפך סופית את העבדות לבלתי חוקית בכל רחבי ארצות הברית, ושיחרר את 65,000 העבדים הנותרים בקנטקי (החל מ-1865),[85] 1,800 הנותרים בדלאוור, ו-18 הנותרים בניו ג'רזי החל משנת 1860.[86]

ההיסטוריון סטפן אוטס אמר כי מיתוסים רבים אפפו את לינקולן: "איש העם", "נוצרי אמיתי", "נבל ראשי", וגזען. האמונה כי לינקולן היה גזען נגרמה עקב התמונה הבלתי שלמה של לינקולן, כמו התרכזות רק במספר סלקטיבי של הצהרות וציטוטים אותם נתן לינקולן כדי לזכות בתמיכת מדינות הגבול ודמוקרטים דרומיים, והתעלמות מדברים רבים אותם אמר נגד הגזענות, וההקשרים המדיניים והצבאיים בהם נאמרו הצהרות אלה. אוטס אמר כי המכתב ששלח לינקולן להוראס גרילי היו "לא הובנו ויוצגו שלא כהלכה באופן עקבי" לרעיונות אלה.[87]

חסימת התערבות בינלאומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

תקוותיה הטובות ביותר של הקונפדרציה היו התערבות צבאית במלחמה מצידן של בריטניה וצרפת נגד האיחוד.[88] האיחוד, תחת מזכיר המדינה של לינקולן ויליאם סווארד, פעל כדי לעצור זאת, ואיים במלחמה אם כל מדינה תכיר באופן רשמי בקונפדרציית המדינות של אמריקה. המהלך עבד, ואף מדינה לא הכירה בקונפדרציה. בשנת 1861, הטילו הדרומיים סגר באופן עצמאי על משלוחי כותנה, בתקווה לגרום למיתון כלכלי באירופה שיאלצו את בריטניה להצטרף למלחמה כדי להשיג כותנה. דיפלומטיית הכותנה הוכחה ככישלון מאחר שלאירופה היו ייתרות רבות של כותנה, בעוד שכישלון תוצרת התבואה באירופה הביאו לכך שייבוא התבואה מהאיחוד הפך לחשוב ביותר. נאמר על כך כי "מלך התירס היה חזק יותר ממלך הכותנה", כאשר תוצרת התבואה האמריקנית עלתה מרבע לחצי מסך הייבוא הבריטי.[89]

כאשר ניצבה בריטניה בפני מחסור בכותנה, הוא היה זמני בלבד, והוחלף על ידי עיבוד אדמות במצרים והודו. בינתיים, יצרה המלחמה עבודה לייצרני נשק, פועלי ברזל, ולספינות בריטיות שהעבירו את אמצעי הלחימה.[90]

בריטניה נוכחה כי אינה רוצה לקרוא תיגר על הסגר. הקונפדרציה רכשה כמה ספינות מלחמה מכמה בוני ספינות מסחריים בריטים. המפורסמת מכולן הייתה אלבמה (ספינת קונפדרציה), שגרמה לנזק רב והובילה לחילוקי דעות חריפים. למרות זאת, דעת הקהל נגד העבדות יצרה חופש מדיני למדינאים האירופאים, במיוחד בבריטניה (שביטלה בעצמה את העבדות במושבותיה בשנת 1834). המלחמה הופיעה (באופן מעורפל) בשלהי שנת 1861 בין ארצות הברית לבריטניה בעקבות פרשת טרנט, כאשר ספינת צי ארצות הברית עלתה על ספינת דואר בריטית כדי ללכוד שני דיפולמטים של הקונפדרציה. אך למרות זאת לונדון ווושינגטון הצליחו להחליק את הבעיה לאחר שלינקולן שחרר את השניים.

בשנת 1862, שקלו הבריטים לנסות ולתווך, אף על פי שגם הצעה שכזו הייתה כרוכה בסכנת מלחמה בארצות הברית. הלורד הנרי טמפל, ראש ממשלת בריטניה, כפי שנמסר, קרא את הספר אוהל הדוד תום שלוש פעמים לפני שהחליט החלטה זו. ניצחונו של האיחוד בקרב אנטיאטם גרם להם לעכב החלטה בעיניין הצעה זו. הצהרת האמנציפציה המשיכה וחיזקה את החופש המדיני לתמיכה בקונפדרציה. למרות הסימפטיה לקונפדרציה, ההתערבות הצרפתית במקסיקו הרתיעה את הצרפתים מלהיכנס למלחמה עם האיחוד. הצעותיה של הקונפדרציה, בשלביה המאוחרים של המלחמה, לסיים את העבדות בתמורה להכרה בינלאומית לא נשקלו ברצינות על ידי לונדון או פריס.

ניצחון במלחמה ותוצאותיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

השוואה בין האיחוד לקונפדרציית המדינות של אמריקה[91]
איחוד קונפדרציה
סה"כ אוכלוסייה 22,100,000 (71%) 9,100,000 (29%)
אוכלוסייה חופשית 21,700,000 5,600,000
אוכלוסיית עבדים, 1860 400,000 3,500,000
חיילים 2,100,000 (67%) 1,064,000 (33%)
אורך מסילות רכבת 35,064 ק"מ (71%) 14,223 ק"מ (29%)
ייצור פריטים 90% 10%
ייצור אמצעי לחימה 97% 3%
צרורות כותנה ב-1860 זניח 4,500,000
צרורות כותנה ב-1864 זניח 300,000
אחוז מהייצור בארצות הברית לפני המלחמה 30% 70%

ההיסטוריונים התווכחו האם הקונפדרציה הייתה יכולה לנצח במלחמה. המלומדים הטעימו כי לאורך זמן היה לאיחוד יתרון בלתי ניתן לביטול על הקונפדרציה במונחים של כוח תעשייתי ואוכלוסין. פעולותיה של הקונפדרציה, הם טענו, רק דחו את התבוסה. היסטוריון מלחמת האזרחים שלבי פוט מביע את השקפה זו באופן תמציתי: "אני חושב כי הצפון נלחם את המלחמה ההיא עם יד אחת מאחורי הגב...אם היו יותר ניצחונות של הדרום, ורבים יותר, הצפון היה מוציא את היד הזו מאחורי גבו. אני לא חושב כי לדרום היה אי פעם סיכוי לנצח במלחמה ההיא." הדרום ביקש לזכות בעצמאות על יד כך שיאריך ימים אחרי לינקולן; אולם, לאחר נפילת אטלנטה וניצחונו של לינקולן על מקללן בבחירות של שנת 1864, נמוגו כל תקוות הדרום לניצחון מדיני. באותה הנקודה, הצליח לינקולן לזכות בתמיכתן של מדינות הגבול, של קבוצת חברי המפלגה הדמוקרטים שכונתה "דמוקרטים של מלחמה", עבדים משוחררים, בריטניה וצרפת. על ידי הבסת הדמוקרטים ומקללן, הוא גם ניצח את הקופרהאדס ומצע השלום שלהם.[92] לינקולן מצא מפקדים צבאיים כדוגמת גרנט ושרמן שסחטו את יתרונו המספרי של צבא האיחוד לניצחונות בשדה המערכה על צבא הקונפדרציה. גנרלים שלא התביישו משפיכות דמים כדי לנצח את המלחמה, ומשנת 1864 והלאה לא נשארה עוד כל תקווה לקונפדרציה.

מצד שני, ג'יימס מקפרסון טען כי יתרונו של הצפון באוכלוסין ובמשאבים הפך את ניצחון האיחוד לצפוי, אך לא לבלתי נמנע. לפיו, לא הייתה צריכה הקונפדרציה לפלוש ולאחוז באדמת האויב כדי לנצח, אלא רק להתבצר על מנת לשכנע את הצפון כי מחיר הניצחון יהיה גבוה מידי. הצפון היה צריך לכבוש ולהחזיק בשטחים עוינים נרחבים לאורך זמן ולגבור על צבאות הקונפדרציה כדי לנצח.[93]

חשיבות הייתה גם ליכולתו של לינקולן להצדיק בלשון צחה את המטרה הלאומית ויכולתו לשמור את מדינות הגבול מחויבות למטרות האיחוד. למרות כי גישתו של לינקולן לאמנציפציה הייתה איטית, הצהרת האמנציפציה הייתה שימוש יעיל בסמכויות המלחמתיות של הנשיא.[94]

הקונפדרציה נכשלה בניסיונה לערב את אירופה צבאית במלחמה, במיוחד את בריטניה ואת צרפת. מנהיגי הדרום נזקקו לגייס את המעצמות האירופאיות כדי לקבל עזרה בשבירת הסגר אותו הטיל האיחוד על נמלי וערי הדרום. הסגר אותו הטיל לינקולן הצליח לעצור 95% מהמסחר והתוצר; כתוצאה מכך, צנחו הייצוא והייבוא של הדרום באופן משמעותי. השפע בכותנה האירופאית ועוינותה של בריטניה למוסד העבדות, יחד עם הסגר שהטיל לינקולן מהאוקיינוס האטלנטי וממפרץ מקסיקו, הקטינו באופן משמעותי את הסיכוי למעורבות בריטית או צרפתית. היתרון התרחב באופן משמעותי במהלך המלחמה, כאשר כלכלת הצפון גדלה, ושטחי הדרום הצטמקו וכלכלתו נחלשה. בשנת 1861 מנתה אוכלוסיית האיחוד 22 מיליון ושל הדרום 9 מיליון. אוכלוסיית הדרום מנתה יותר מ 3.5 מיליון עבדים ו-5.5 מיליון לבנים, ומכאן שיתרונו המספרי של הצפון היה של 4 ל-1.

בית העלמין באנדרסונוויל הוא מקום קבורתם של שבויי מלחמה של האיחוד שהוחזקו במחנה סאמטר

הכלכלה המתועשת יותר של הצפון סייעה בייצור נשק, חימוש, ואספקה, כמו גם במימון הובלתם. הטבלה מראה את היתרון היחסי של האיחוד על קונפדרציית המדינות של אמריקה בתחילתה של המלחמה. השוני גדל כאשר האיחוד השתלט על כמות גדלה והולכת של שטחים על חשבונה של הקונפדרציה עם עוצבותיו, וקטע את החלק הטרנס-מסיסיפי של הקונפדרציה. בתחילה שלט האיחוד על 80% מהמספנות, ספינות הקיטור, ספינות הנהר והצי. הוא הגדיל פעם זה על ידי תוכנית בנייה מאסיבית של ספינות. זה איפשר לאיחוד להשתלט על מערכת הנהרות בכללותה ולהטיל סגר על כל קו החוף של הדרום.[95] ערי האיחוד היו מקושרות ברשת ענפה של מסילות רכבת דבר שאיפשר תנועה זולה ומהירה של חיילים ואספקה. התחבורה הייתה איטית וקשה בהרבה בדרום שלא היה מסוגל להגדיל את מערכת הרכבות הקטנה יחסית שלו, לתקן נזקים, או אפילו לבצע תחזוקה שוטפת.[96] כשלונו של ג'פרסון דיוויס לתחזק קשרים טובים וחיוביים עם מושלי המדינות (במיוחד עם ג'וזף בראון מושל מדינת ג'ורג'יה וזבולון ואנס מושל מדינת צפון קרוליינה) פגעה ביכולתו לשאוב ממשאבים אזוריים.[97] הקונפדרציה טעתה בתפיסתה העצמית כ"מלך הכותנה", הפריזה בהערכת חשיבותה שלה לכלכלה העולמית, מה שהוביל אותה להחלטות אשר גרמו לה יותר נזק מאשר תועלת כדוגמת ההסירוב לשלוח כותנה עוד טרם החל הסגר. הצהרת האמנציפציה איפשרה לאפרו-אמריקאים, הן החופשיים והן העבדים הנמלטים, להצטרף אל צבא האיחוד. בסביבות 190,000 התנדבו,[98] חיזוק נוסף ליתרון המספרי שממנו נהנו צבאות האיחוד על פני הקונפדרציה, שלא העזה לנסות ולגייס את תושביה השחורים כיוון שחששה לערער את יסודות הלגיטימיות של העבדות. עבדים משוחררים התעסקו בדרך כלל במשימות גדודיות, ונלחמו במספר קרבות בין השנים 1864-1865. מהגרים אירופאים הצטרפו אל צבא האיחוד במספרים גדולים, בהם 177,000 ילידי גרמניה ו-144,000 ילידי אירלנד.[99] תעשיית הרכבת הפכה למעסיקה הגדולה ביותר במדינה לאחר החקלאות. לאחר מלחמת האזרחים החלה תנופה רבה בבניית רשת רכבות, שתרמו לפניקה של שנת 1873.[100]

תוצאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

אנדרטה לכבוד הצבא הגדול של הרפובליקה שנוסד לאחר המלחמה

עבדותם של כ-3.5 מיליון השחורים שחיו במדינות הקונפדרציה הסתיימה עם הגעת צבאות האיחוד; כמעט כולם שוחררו עקב הצהרת האמנציפציה. עבדים במדינות הגבול ואלה שנמצאו בכמה טריטוריות של הקונפדרציה שנכבשו לפני הצהרת האמנציפציה שוחררו על ידי פעולה מצד המדינה או (ב-18 בדצמבר 1865) על ידי התיקון ה-13 לחוקה. השבת האיחוד לקדמותו הייתה כתוצאה מעבודה פולמוסית עיקשת בתקופה שלאחר המלחמה הנודעת כתקופת השיקום. המלחמה גרמה לכ-1,030,000 נפגעים (3% מהאוכלוסייה), בהם 620,000 חיילים הרוגים - כשני שלישים מהם עקב מחלות.[101] המלחמה גבתה, באופן גס, מספר הרוגים הגבוה מכל שאר מלחמותיה של ארצות הברית יחדיו.[102]

הגורמים למלחמת האזרחים האמריקנית, הסיבות לתוצאותיה, ואפילו הכינויים למלחמת האזרחים האמריקנית הם נושאים למאבקים וויכוחים הנמשכים עד היום. לפי מספרי מפקד האוכלוסין של שנת 1860, 8% מכל הגברים הלבנים בין הגילאים 13-43 מתו במלחמה, 6% מהצפון, ו-18% מהדרום.[103] כ-56,000 חיילים מתו בבתי הכלא במהלך מלחמת האזרחים.[104] אחת הסיבות למספר הנפגעים הגבוה בקרבות היה השימוש בשיטות קרב נפוליאוניות, כמו הסתערות. עם המצאתם של יכולות טעינה מדויקות יותר לרובים, כדורים קטלניים יותר (כמו המינייה בצבא האיחוד בשלהי המלחמה), כלי נשק בעלי ירי חוזר כמו רובה ספנסר, חיילים נהרגו כשרק עמדו בשורות בשדה הפתוח. דבר זה הובילו לאימוץ לוחמת שוחות, סגנון לחימה שהגדיר את חלקה העיקרי של מלחמת העולם הראשונה.

המלחמה הרסה את רוב העושר שהיה קיים בדרום. ההכנסה הממוצעת לאדם צנחה בדרום לכ-40% מזו של אדם בצפון, נתון שנותר בעל השפעה גם עמוק בתוך המאה ה-20. השפעתו של הדרום בממשל הפדרלי, שהייתה ניכרת בעבר, הפכה למצומצמת עד למחצית השנייה של המאה ה-20.[105]

שיקום[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תקופת השיקום בארצות הברית

הבנייה מחדש החלה עוד במהלך המלחמה (ונמשכה עד 1877) כדי לפתור את הבעיות שנוצר עם האיחוד מחדש, במיוחד את מצבן החוקי של 11 המדינות הפורשות, הנהגת הקונפדרציה, ושל העבדים המשוחררים. מנהיגי הצפון הסכימו כי ניצחון ידרוש יותר מאשר הפסקת הקרבות. עליו להקיף את שתי מטרות המלחמה: יש להתכחש לפרישה ויש לחסל את כל צורותיה של העבדות. חוסר הסכמה ברור היה קיים בין לינקולן לרפובליקנים הקיצוניים לגבי אמת המידה של מטרות אלה. הם גם לא הסכימו על השליטה הפדרלית שיש לאכוף על הדרום, ועל התהליך בו מדינות הדרום ישולבו מחדש לתוך האיחוד. חילוקי דעות אלה הפכו למרכזיים הדיונים המדיניים לאחר התמוטטותה של הקונפדרציה.

זיכרון והיסטוריוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מצעד גטיסבורג 1963[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-19 בנובמבר 1963 נערך מצעד בגטיסבורג, פנסילבניה לכבוד נאום גטיסבורג של אברהם לינקולן שניתן שישה חודשים לאחר קרב גטיסבורג. לינקולן נשא את הנאום 100 שנה קודם לכן במהלך מלחמת האזרחים בגטיסבורג בשנת 1863. שיירת המכוניות עברה באותו המסלול אותו עברו הנשיא לינקולן והמושל אנדרו קורטין מאה שנים קודם לכן. הנשיא לשעבר דווייט אייזנהאואר השתתף מלווה במושל ויליאם סקרנטון. מספר המשתתפים באירוע ההנצחה היה נמוך מאלה שהשתתפו בנאום המקורי (בין 20,000-30,000 במקור). אלפי צלמים נכחו באירוע בשעה שמטוסי חיל האוויר האמריקני חלפו מעל. המצעד הסתיים בכניסה האחורית של בית העלמין הלאומי בגטיסבורג.

השקפה ונקודת מבט היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בול הנצחה לגנרלים של הקונפדרציה לי וג'קסון מ-1937

ברחבי ארצות הברית ציינו בשנת 2011 150 שנה למלחמת האזרחים. רבים בדרום מנסים לשלב בין נקודות מבט והשקפות של אפרו-אמריקנים ולבנים. בעוד סרטים אמריקנים מסורתיים מציגים את הנושא של "אחד נגד אח" סרטים המטפלים בנושא מלחמת האזרחים מתפתחים ומציגים דמויות אפרו-אמריקאיות. אך אפרו-אמריקאי אחד, בנארד סימלטון, נשיא האגודה הלאומית לקידום הצבעונים באלבמה (NAACP), אמר כי לחגוג את מלחמת האזרחים הוא כמו לחגוג את השואה. בהקשר העבדות אמר סימלטון כי "זכויות (השחורים) נלקחו מהם" וכי התייחסו לשחורים "כפחותים מבני אנוש". החוקר ההיסטורי בוב סאטון אמר כי העבדות הייתה "הסיבה העקרונית" למלחמה. עוד טען סאטון כי נושא זכויות המדינות שולב על ידי הקונפדרציה כצידוק למלחמה כדי להשיג הכרה על ידי בריטניה. סאטון המשיך וציין כי במהלך יובל ה-100 למלחמת האזרחים לבנים מהדרום התרכזו בציון גאונותם הטקטית של הגנרלים הדרומיים, במקום בעבדות. בוירג'יניה במהלך סתיו שנת 2010, נערכה ועידה בנושא העבדות.

היהודים במלחמת האזרחים[עריכת קוד מקור | עריכה]

היהודים, אשר נטמעו בקהילות בהן חיו, שרתו הן בצבא האיחוד והן בצבא הקונפדרציה, בהתאם למיקום מגוריהם, וראו עצמם כשייכים לישות המדינית המקובלת באזור בו חיו. בתקופת המלחמה התגוררו כ-150,000 יהודים ברחבי ארצות הברית, והיוו כ-0.5% מהאוכלוסייה. הערכה אקדמית אחת הייתה כי לפחות 8,000 יהודים השתתפו במלחמת האזרחים למען האיחוד או הקונפדרציה.[106] דונלד אלטשילר מעריך כי לפחות 10,000 יהודים שרתו במהלך המלחמה, כ-7,000 למען האיחוד ו-3,000 למען הקונפדרציה, כאשר 600 יהודים לערך נהרגו במהלך הקרבות.

היהודים מילאו גם תפקידי פיקוד בשני הצדדים, כאשר תשעה יהודים הגיעו לדרגת גנרל ו-21 הגיעו לדרגת קולונל במלחמה. יהודה פיליפ בנימין, שימש כמזכיר המדינה וכמזכיר המלחמה בפועל בקונפדרציה.

היהודים והאיחוד[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה, נלחמו כ-7,000 יהודים (מתוך אוכלוסייה של 150,000 ברחבי ארצות הברית) לצד האיחוד. שתי יחידות צבאיות הוקמו, ובכללן את מחלקה 3 של גדוד 82 ממילציית המתנדבים של אילינוי, שהורכבה בעיקרה ממהגרים אירופאים שהגיעו זמן קצר לפני כן לארצות הברית, ו"רובאי פרקינס" מסירקיוז שבניו יורק. אך רוב היהודים שרתו במהלך המלחמה עם חיילים נוצרים, רבים ביחידות כמו פלוגה די (D) בגדוד השמיני של המשמר הלאומי של ניו יורק וחיל רגלים קל מריצ'מונד.[107]

במהלך מלחמת האזרחים, השתלבו המתחים הגזעים כמו גם אלה הקשורים להגירה, תחרות כלכלית בין יהודים ללא יהודים, ויצרו את ההתפרצויות האנטישמיות החריפות ביותר עד לאותו זמן. אמריקנים משני צידי המתרס (תומכי עבדות ומתנגדיה) הוקיעו את היהודים כלא נאמנים וכספסרים, והאשימו אותם בפגיעה בעסקים של נוצרים, ובסיוע לאויב.

מייג'ור ג'נרל יוליסס גרנט מוביל צבא האיחוד הושפע מרגשות אלה והוציא את צו מספר 11 שהורה על גרושם של היהודים מהאזורים בהם שלט צבאו במערב טנסי:

"היהודים כמעמד המפר את כל תקנות הסחר שהונחו על ידי משרד האוצר וגם פקודת המחוז, מגורשים בזה מן האזור בתוך עשרים וארבע שעות מקבלת הפקודה.
מפקדי תחנות הצבא ישגיחו, שכל מעמד האנשים האלה יקבל רישיונות מעבר ויידרש לעזוב. אם ישוב אחד מהם לאחר הודעה זו, ייאסר ויוחזק בכלא עד שתזדמן אפשרות לשלחו החוצה כאסיר. אלא אם יהא מצויד ברישיון מן המטה הראשי.
שום רישיונות מעבר לא יינתנו לאנשים אלה, שירצו לבקר במטה הראשי כדי לבקש רישיונות מסחר.
בפקודת מייג'ור ג'נרל יו.ס. גראנט."

– הקיבוץ היהודי באמריקה בשנות התעצמותו[108]

צו זה בוטל במהרה בידי נשיא האיחוד אברהם לינקולן אך לא לפני שנאכף בכמה עיירות.[109]

מאוחר יותר הוציא גרנט צו "כי אין להתיר ליהודים לנוע בדרכים מערבה." עוזרו, קולנל ג'ון דה-בוייס, הורה כי "על כל ספסרי הכותנה, יהודים, נוודים, ללא כוונות ישרות של תמיכה", לעזוב את המחוז. "בייחוד יש להרחיק את העבריים...הם כאלה מטרדים בלתי נסבלים."

היהודים והקונפדרציה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך המלחמה, כ-3,000 יהודים לערך (מתוך אוכלוסייה של 150,000 בארצות הברית ובקונפדרציה) לחמו לצד הקונפדרציה.[110] על אף שהאנטישמיות הייתה נפוצה בדרום, וחרף תיוגם של היהודים לעתים קרובות כמתחלים (כדי לחמוק משירות) וכספסרים חסרי עקרונות וחסרי מצפון, שירתו יהודים רבים בצבא הקונפדרציה.[111]

הקבינט המקורי של ממשל הקונפדרציה, יהודה בנימין (יושב) ראשון משמאל.

ככל הנראה, הדמות היהודית הידועה ביותר הייתה יהודה פיליפ בנימין (1811-‏1884), שהיה לפני מלחמת האזרחים לחבר הקבינט היהודי הראשון בממשל כלשהו בצפון אמריקה. בנימין נולד כנתין בריטי באי סנט קרואה לפיליפ בנימין, יהודי אנגלי, ולאשתו רבקה מנדס, יהודיה פורטוגזית.[112] הוא היגר עם הוריו לארצות הברית כמה שנים מאוחר יותר וגדל בצפון ודרום קרולינה. הוא נחשב "למוח של הקונפדרציה", כששירת בתפקידים בכירים לאורך המלחמה: כתובע הכללי של הקונפדרציה בשנת 1861, כמזכיר המלחמה בשנים 1861 -1862, ומזכיר המדינה של הקונפדרציה משנת 1862 ועד לקריסתה של הקונפדרציה בשנת 1865. נשיא הקונפדרציה ג'פרסון דיוויס כינה את בנימין כ"מדינאי המוכשר ביותר שאי פעם הכרתי",[113] אך הוא היה נתון ל"התקפות אנטי יהודיות אכזריות" כמושא לחוסר שביעות ציבורית לאחר שמונה לתפקיד מזכיר המלחמה בשנת 1861.[114] הוא התווכח עם מפקדי צבא הקונפדרציה פ.ג.ט. בורגארד ותומאס ג'קסון על מדיניות אסטרטגית. בשנת 1864, כאשר עמדותיו הצבאיות של הדרום הפכו לנואשות ביותר, תמך בנימין בתוכנית שחרור עבדים אשר יסכימו להתגייס לצבא הדרום, אך הצעתו נתקלה בהתנגדות נחושה מצידם של אלה הדבקים במסורת הדרום. תוכניתו לא אושרה עד לחודש מרץ 1865, אז כבר לא הייתה רלוונטית.

דמויות בולטות נוספות של יהודים בקונפדרציה כללו את קולונל אברהם מאיירס מצ'ארלסטון שבדרום קרוליינה, שהחזיק בתפקיד קצין אפסנאות ראשי של צבא הקונפדרציה והיה אחראי על אספקת הציוד לכלל הצבא[115] ודוקטור דוויד דלאון, קצין הרפואה הראשי של הצבא.[116] הרופא המנתח סימון ברוך, אביו של איל ההון ברנרד ברוך, ששירת בצוותו האישי של הגנרל רוברט לי. אלמנתו הפכה לאחת החברות הראשונות של ארגון בנות הקונפדרציה, ארגון הנצחה לחללי וחיילי הקונפדרציה.

מייג'ור רפאל מוזס, איש עסקים מג'ורג'יה שהפך מאוחר יותר לנציג בבית הנבחרים של המדינה, לפני המלחמה היה לקצין הקנטינה של מדינת ג'ורג'יה. הוא נשא את הפקודה האחרונה של ממשלת הקונפדרציה, כאשר לקח שליטה על 40,000 דולר במטבעות זהב וכסף, מאוצר הקונפדרציה והעביר אותם לחיילי הקונפדרציה המובסים שהיו בדרכם הביתה, לפי הוראתו של הנשיא ג'פרסון דיוויס. כל שלושת בניו של מוזס שירתו בצבא הקונפדרציה, ואחד מהם נהרג בקרב שבעת האורנים.

מלחמת האזרחים בתרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים[עריכת קוד מקור | עריכה]

משחקי מחשב[עריכת קוד מקור | עריכה]

צפון ודרום (משחק מחשב)

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

Office-book.svg ספר: מלחמת האזרחים האמריקנית
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ פרנק ל. ויליאמס, לעשות פחות ולעשות יותר: הנשיא וההצהרה—חוקית, צבאית, ופוליטית", עמ' 74-5
  2. ^ הווארד ג'ונס, אברהם לינקולן ולידתו המחודשת של החופש: האיחוד והעבדות בדיפלומטיה של מלחמת האזרחים, עמ' 154
  3. ^ ג'ון הדלסטון, אדמת הקטל: תמונות ממלחמת הזרחים ושינוי הנוף האמריקני, הוצאת אוניברסיטת ג'ון הופקינס, עמ' 3
  4. ^ אלברט בושנל הארט, עבדות וביטול העבדות 1831-1841, עמ' 152-155
  5. ^ נאום הבית המחולק שנשא אברהם לינקולן ב-16 ביוני 1858, בספרינגפילד, אילינוי
  6. ^ מכתבו של אברהם לינקולן לאליהו וושבורן, 13 בדצמבר 1860
  7. ^ מכתבו של אברהם לינקולן לליימן טרומבול 10 בדצמבר 1860
  8. ^ הצהרתה של מדינת ג'ורג'יה על הסיבות לפרישה
  9. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 241, 253
  10. ^ נאומו של לינקולן בשיקגו, 10 בדצמבר 1856
  11. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 88–91
  12. ^ תוצאות מפקד האוכלוסין של שנת 1860
  13. ^ ג'יימס מקפרסון, משך בחרב, עמ' 15
  14. ^ פסק דין דרד סקוט נ. סנדפורד
  15. ^ ויכוח לינקולן דאגלס הראשון שהתקיים באוטווה
  16. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 195
  17. ^ "אובדנה של העבדות באיחוד", נאומו של ג'ון טאונסנד, 29 באוקטובר 1860
  18. ^ הצהרת הסיבות שהובילו את טקסס לפרוש מהאיחוד, 2 בפברואר 1861
  19. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 243
  20. ^ נאומו של אדגר דרגאן בפני ועידת הפרישה של אלבמה, 11 בינואר 1861
  21. ^ מאמר מאת לארי אסקרידג', בעיתון קנטון דיילי, אילינוי
  22. ^ צ'ארלס ס. סיידנור, התפתחותה של הנאמנות לאינטרסים מקומיים בדרום
  23. ^ ג'ון הופ פרנקלין, הדרום המילטנטי 1800-1861
  24. ^ קלמנט איטון, חופש המחשבה בדרום הישן
  25. ^ נאומו של אברהם לינקולן, ניו יורק, 27 בפברואר 1859
  26. ^ סי. ואן וודווארד, נקודת מפגש אמריקנית עבדות וגזענות בדיאלוג הצפוני-דרומי, הוצאת גלאקסי, 1971, עמ' 281.
  27. ^ מצע הפלגה הרפובליקנית בשנת 1860
  28. ^ הרצאתו של ההיסטוריון ג'יימס מקפרסון, מרכז ההיסטוריה אטלנטה, 5 במרץ 2007
  29. ^ לפני שנת 1850, שלטו תומכי העבדות בנשיאות ארצות הברית למשך 50 שנה, בכיסא יושב ראש בית הנבחרים למשך 41 שנה, יושב ראש ועדת הדרכים והאמצעים של בית הנבחרים למשך 42 שנה, בזמן ש-18 מתוך 31 נשיאי בית המשפט העליון היו בעלי עבדים.
  30. ^ אתר רשומות בית הנבחרים של ארצות הברית
  31. ^ קריאתו של לינקולן למלחמה
  32. ^ הצהרת הפרישה של דרום קרולינה
  33. ^ פנייתו השנתית הרביעית של הנשיא ג'יימס ביוקנן לקונגרס על מצב האיחוד
  34. ^ ארכיון מלחמת האזרחים-חיילים אינדיאנים מתנדבים
  35. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 284-287
  36. ^ הקמתה של מערב וירג'יניה
  37. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 303
  38. ^ נתונים לגבי מספר החיילים במערב וירג'יניה
  39. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 234-266
  40. ^ נאום ההשבעה הראשון של אברהם לינקולן, 4 במרץ 1861
  41. ^ קריאתו של לינקולן לחיילים
  42. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 274
  43. ^ הכרזה 83 - הגדלת גודלו של הצבא והצי
  44. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 276-307
  45. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 373-377
  46. ^ אלברט מור, גיוס ומחלוקת בקונפדרציה
  47. ^ כתבה על ממדי העריקה בניו יורק טיימס, 28 במאי 1894
  48. ^ Cashin, Joan E., Editor. 2002. The War was You and Me: Civilians in the American Civil War. Princeton: Princeton University Press, Page 270
  49. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 339-345
  50. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב למלחמה, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 342
  51. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 424-427
  52. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 528-533
  53. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 538-544
  54. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 543-545
  55. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 557-558
  56. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 571-574
  57. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 639-645
  58. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 653-663
  59. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 664
  60. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 404-405
  61. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 418-420
  62. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 419-420
  63. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 480-483
  64. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 405-413
  65. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 637-638
  66. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 677-680
  67. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 724-735
  68. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 741-742
  69. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 778-779
  70. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 773-776
  71. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 812-815
  72. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 825-830
  73. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 846-847
  74. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות', הוצאת אוניברסיטת אוקסופרד, עמ' 495
  75. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 355, 494-496, ציטוט מפיו של ג'ורג' וושינגטון ג'וליאן
  76. ^ קרייג' וורן, הו אלוהים, כמה חבל!": הבריגדה האירית בפריקסבורג ויצירת המיתוס', הוצאת היסטוריה של מלחמת האזרחים, ספטמבר 2001, עמ' 193-221
  77. ^ מכתבו של לינקולן לגריילי
  78. ^ נאום ההשבעה השני של לינקולן, 4 במרץ 1865 בו ציין לינקולן "שמינית מכלל האוכלוסייה היא עבדים צבעוניים, לא מחולקים באופן שווה על פני האיחוד, אלה מיושבים בחלקו הדרומי. עבדים אלה אינטרס חזק ומיוחד. כולם ידוע כי אינטרס זה היה בדרך כלשהי הסיבה למלחמה. כדי לחזק, להנציח, ולהרחיב אינטרס זה היה המטרה שלשמה המורדים קרעו את האיחוד אפילו על ידי מלחמה, בעוד הממשלה לא טענה לזכויות ייתר מאשר להגביל את ההרחבה הטריטוריאלית שלה."
  79. ^ מכתבו של לינקולן להודג'ס, 4 באפריל 1864
  80. ^ נושאים במלחמת האזרחים
  81. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 831-837
  82. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 557-558, 563
  83. ^ הארפר דגלס, העבדות בדלאוור
  84. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיט אוקספורד, עמ' 840-842
  85. ^ לואוול הריסון וג'יימס קלוטר, ההיסטוריה החדשה של קנטקי, עמ' 235, המספר המצוין הוא לשלהי שנת 1865.
  86. ^ מפקד האוכלוסין בארצות הברית בשנת 1860.
  87. ^ סטפן אוטס, אברהם לינקולן: האיש מאחורי המיתוס, הוצאת הארפר & ראו, 1984.
  88. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 546-557.
  89. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 386.
  90. ^ אלן נוויס, מלחמה של האיחוד 1862-1863, הוצאת קונקי & קונקי, עמ' .263-264
  91. ^ אורך מסילות הרכבת: צ'ונסי דיפאו, מאה שנים של מסחר אמריקאי 1795-1895, הוצאת די ויין (ניו יורק), עמ' 111; מידע נוסף ראו: מפקד האוכלוסין של שנת 1860 וסוזאן קרטר, ההיסטוריה הסטטיסטית של ארצות הברית, הוצאת מילוול, 2006
  92. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 771-772
  93. ^ ג'יימס מקפרסון, למה הקונפדרציה הפסידה?
  94. ^ מנהיגות המלחמה של לינקולן: מאה הימים הראשונים.
  95. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 313-316.
  96. ^ סטפן הילדר, האנציקלופדיה של מלחמת האזרחים האמריקנית: היסטוריה, מדינית, חברתית, וצבאית, עמ' 1591-1598.
  97. ^ ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחופש, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 432-444.
  98. ^ הגדודים השחורים
  99. ^ אברט פאוסט, היסודות הגרמניים בארצות הברית, עמ' 523.
  100. ^ פקסון אוברהולצר, ג'יי קוק: הממן של מלחמת האזרחים, חלק 2, הוצאת ג'ורג' ג'ייקוב, 1907.
  101. ^ סיכום סטטיסטי של המלחמות העיקריות של ארצות הברית.
  102. ^ המבוא לספרו של ג'יימס מקפרסון, קריאת קרב לחירות, מאת סי. ואן וודווארד.
  103. ^ מאריס וינובסקיס, לעבר ההיסטוריה החברתית של מלחמת האזרחים האמריקנית, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 7.
  104. ^ בתי כלא האמריקנים במהלך מלחמת האזרחים תבעו אלפים, כתבה בנשיונל ג'אוגרפיק, 1 ביולי 2003.
  105. ^ מלחמת האזרחים סוף סוף עוברת כתבה בעיתון אקונומיסט, 31 במרץ 2011.
  106. ^ ג'ונתן סרנה ואדם מנדלסון, יהודים במלחמת האזרחים, הוצאת אוניברסיטת ניו יורק, 2010
  107. ^ דונלד אלטשילר, יהודים, אנציקלופדיה של מלחמת האזרחים האמריקנית. היסטוריה מדינית, חברתית וצבאית, עורכים: דיוויד סטפן הילדר, ג'יין הילדר, ודויד קולס, הוצאת וו. וו. נורטון, עמ' 1070-1071.
  108. ^ מאת ב' קורן, ירושלים תשל"א, עמודים 249-250
  109. ^ פרדריק גוסטבו, אנטישמיות בארצות הברית.
  110. ^ היהודים האמריקנים, במאי דיוויד גרובין, פי. בי. אס. הום וידאו, 2008, חלק 1 פרק 5, 0:30:40
  111. ^ הנרי קומגר ואריק ברון, ארכיון מלחמת האזרחים: ההיסטוריה של מלחמת האזרחים במסמכים (2000), הוצאת בלאק דוג ולוונטל: ניו יורק, עמ' 505-506.
  112. ^ אוניברסיטת אטלנטיק פלורידה: יהודים גיבורים באמריקה.
  113. ^ הנרי קומגר ואריק ברון, ארכיון מלחמת האזרחים: ההיסטוריה של מלחמת האזרחים במסמכים (2000), הוצאת בלאק דוג ולוונטל, ניו יורק, עמ' 505-506.
  114. ^ דונלד אלטשילר, "יהודים", אנציקלופדיה למלחמת האזרחים האמריקנית: מדינית, חברתית והיסטוריה צבאית, עורכים: דוויד הילדר, ג'יין הילדר, ודויד קולס (2000), הוצאת וו. וו. נורטון, עמ' 1070-1071.
  115. ^ דוויד הילדר, ג'יין הילדר, "מאיירס, אברהם צ'ארלס (1811-1889), אנציקלופדיה למלחמת האזרחים האמריקנית: מדינית, חברתית, והיסטוריה צבאית, עורכים: דוויד הילדר, ג'יין הילדר, ודוויד קולס (2000), הוצאת: וו. וו. נורטון, עמ' 1381.
  116. ^ רוברט רוזן, יהודי הקונפדרציה (2000), הוצאת אוניברסיטת דרום קרולינה, עמ' 132-133.