ויליאם רוטנשטיין
ויליאם רוטנשטיין, 1920 | |
לידה |
29 בינואר 1872 ברדפורד, הממלכה המאוחדת |
---|---|
פטירה |
14 בפברואר 1945 (בגיל 73) לונדון, הממלכה המאוחדת |
מקום לימודים |
|
תקופת הפעילות | 1887–1945 (כ־58 שנים) |
יצירות ידועות | The artist's son and his wife, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
בן או בת זוג | Alice Mary Knewstub |
צאצאים | Michael Rothenstein, John Rothenstein |
סר ויליאם רוטנשטיין (באנגלית: William Rothenstein; 29 בינואר 1872 – 14 בפברואר 1945) היה צייר, מדפיס, מרצה וסופר אנגלי. כיסה נושאים רבים - החל מנופים בצרפת ועד ייצוגים של בתי כנסת יהודיים בלונדון.
ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
חיים אישיים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם רוטנשטיין נולד למשפחה יהודית-גרמנית בברדפורד, יורקשייר, שם התחנך בבית הספר ברדפורד. אביו, מוריץ, היגר מגרמניה בשנת 1859 לעבוד בתעשיית הטקסטיל המתפתחת של ברדפורד. זמן קצר לאחר מכן נישא לברטה דוקס ונולדו להם שישה ילדים, מהם ויליאם היה החמישי.[1]
שני אחיו של ויליאם, צ'ארלס ואלברט, היו מעורבים מאוד באומנויות. צ'ארלס (1866–1927), שהלך אחרי אביו לסחר בצמר, היה אספן חשוב - והשאיר את כל האוסף שלו לגלריה לאמנות במנצ'סטר בשנת 1925. אלברט (1881–1953) היה צייר, מאייר ומעצב תלבושות. שני האחים שינו את שם משפחתם לרוטרסטון (Rutherston) במלחמת העולם הראשונה.
הוא התחתן עם אליס קנווסטוב בשנת 1899, איתה נולדו לו ארבעה ילדים: ג'ון, בטי, רייצ'ל ומייקל. לימים זכה ג'ון רוטנשטיין בתהילה כהיסטוריון ומנהל אמנות (הוא היה מנהל גלריית טייט בין השנים 1938–1964 וקיבל תואר אבירות בשנת 1952). מייקל רוטנשטיין היה מוציא לאור מוכשר.
השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רוטנשטיין עזב את בית הספר בברדפורד בגיל שש-עשרה כדי ללמוד בבית הספר סלייד לאמנות, בלונדון ועבר לאקדמיה ז'וליאן בפריז (1889–1893), שם נפגש עם ג'יימס מקניל ויסלר, אדגר דגה ואנרי דה טולוז-לוטרק.[2] בפריז הוא התיידד עם האמן האנגלו-אוסטרלי צ'ארלס קונדר, איתו חלק עם סטודיו במונמרטר.
אמן[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1893 שב רוטנשטיין לבריטניה כדי לעבוד על "דמויות אוקספורד" סדרה של דיוקנאות ליתוגרפיים, שפורסמו בסופו של דבר בשנת 1896 אוספי דיוקן אחרים של האמן כוללים "דיוקנאות אנגלים" (1898), "שנים עשר דיוקנאות" (1929) "בני זמננו" (1937).
באוקספורד הוא נפגש והפך לחבר קרוב של הקריקטוריסט והפרודיסט מקס בירבוים, שלימים הנציח אותו בסיפור הקצר אנוך סואמס (1919).
בשנים 9–1898 הקים את גלריית קרפקס בפיקדילי.[3] בשנותיה הראשונות הגלריה הייתה קשורה קשר הדוק עם אמנים כמו צ'ארלס קונדר, פיליפ וילסון סטייר, ואוגוסטוס ג'ון. הוא הציג גם את עבודתו של אוגוסט רודן, אשר את שמו הטוב באנגליה היה חייב לחברותו של רוטנשטיין. רוטנשטיין היה המנהל האמנותי של גלריה ננטש בשנת 1901, ואז הועבר הניהול לחברו הקרוב רוברט רוס. הגלריה הייתה המקום לכל שלוש התערוכות של קבוצת קמדן טאון, בהובלת ידידו של רוטנשטיין - וולטר סיקרט.[4]
הסגנון והנושאים של ציורי רוטנשטיין משתנים, אם כי נושאים מסוימים מופיעים שוב. דוגמאות טובות כוללות את "נפרדים בבוקר" (1891), "אם וילד" (1903) ו"יהודים מתאבלים בבית כנסת" (1907) - כולם בבעלות גלריית טייט.[5][6]
בין 1902 ל־1912 התגורר רוטנשטיין בהמפסטד, לונדון, שם כלל המעגל החברתי שלו שמות כמו הסופר ה.ג וולס, ג'וזף קונרד והאמן אוגוסטוס ג'ון. בין האמנים הצעירים שביקרו את רוטנשטיין בהמפסטד היו וינדהאם לואיס, מארק גרטלר ופול נאש. במהלך תקופה זו עבד רוטנשטיין על סדרה של ציורים חשובים שחלקם נכללו בתערוכה בשנת 1906 של אמנות יהודית ועתיקות בגלריה וייטצ'אפל.
מאפיין נוסף של תקופה זו הם הדיוקנאות שצייר. רוב הדיוקנאות של רוטנשטיין מציגים את בני משפחתו, ובמיוחד את אשתו אליס. הם מזכירים את הציור ההולנדי (במיוחד ורמיר ורמברנדט), הם דומים בסגנונם ליצירות של ויליאם אורפן, שהפך לגיסו של רוטנשטיין בשנת 1901, שהתחתן עם אחותו אליס גרייס.
רוטנשטיין התעניין בפיסול וציור הודי, ובשנת 1910 יצא לסיור באתרים האמנותיים והדתיים העיקריים של תת-היבשת. הסיור הסתיים בשהות בכלכותה, שם היה עד לניסיונותיו של רבינדרנת טאגור להחיות את הטכניקות והאסתטיקה של הציור ההודי המסורתי.[7]
האקדמיה המלכותית לאמנות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם רוטנשטיין היה מנהל האקדמיה המלכותית לאמנות בין השנים 1920–1935, שם עודד ציירים צעירים ביניהם הנרי מור, שלאחר מכן אמר כי רוטנשטיין "נתן לי את התחושה שאין מחסום, אין גבול למה שתלמיד צעיר יכול היה להיות ולעשות".
רוטנשטיין היה סנגור לסטודנטים שלו. לאחר שמונה, הותר לו למנות אמנים מתאמנים למרצים אורחים. עם הזמן, הסטודנטים שבנו קריירות מצליחות הוזמנו בחזרה למכללה להרצות.
הכרה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויליאם רוטנשטיין קיבל תואר אבירות בשנת 1931. רבינדרנת טאגור הקדיש את אוסף השירה זוכה פרס נובל לוויליאם רוטנשטיין.
פרסומים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- Rothenstein, William. Men and Memories: Recollections, Vol. I (1872-1900) and Vol. II (1900-1922) (1931 and 1932, respectively)
- Rothenstein, William. Since Fifty: Men and Memories, 1922-1938 (1939)
- Rothenstein, William. Men and Memories: Recollections, 1872-1938, Abridged with Introduction and Notes by Mary Lago (1978)
- Rothenstein, William, Twenty-Four Portraits: With Critical Appreciations by Various Hands, George Allen & Unwin Ltd., (1920)
גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
-
ר. טגור
-
לומדים תלמוד
-
דיוקן
-
דיוקן
-
דיוקן
-
ארתור אטיצ'סון
-
תצפית על הריין
-
קוראת ספר
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ויליאם רוטנשטיין, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
- ויליאם רוטנשטין (1872-1945), דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Robert Speaight (1962). William Rothenstein: the Portrait of an Artist in his Time. Eyre & Spottiswoode.
- ^ William Rothenstein - National Portrait Gallery, www.npg.org.uk (באנגלית)
- ^ "'Equivocal Positions': The Influence of William Rothenstein, c. 1890–1910"
- ^ Samuel Shaw, The Carfax Gallery and the Camden Town Group, Tate, 2012-05-01, ISBN 978-1-84976-385-1. (באנגלית)
- ^ Tate, ‘Mother and Child’, Sir William Rothenstein, 1903, Tate
- ^ Tate, ‘Jews Mourning in a Synagogue’, Sir William Rothenstein, 1906, Tate (באנגלית)
- ^ Rupert Richard Arrowsmith, "An Indian Renascence and the rise of global modernism: William Rothenstein in India, 1910–11", www.burlington.org.uk