וילסון פיקט

**וילסון פיקט**
**Wilson Pickett**
לידה	18 במרץ 1941; פראטוויל, ארצות הברית
פטירה	19 בינואר 2006 (בגיל 64); רסטון, ארצות הברית
שם לידה	Wilson Pickett Jr.
מקום קבורה	קנטקי
מוקד פעילות	ארצות הברית
תקופת הפעילות	מ-1955
סוגה	מוזיקת נשמה, רוק
שפה מועדפת	אנגלית
חברת תקליטים	אטלנטיק רקורדס, Cub Records
מספר צאצאים	4
פרסים והוקרה	היכל התהילה של הרוק אנד רול (1991)
	פרופיל ב-IMDb

וילסון פיקט (באנגלית: Wilson Pickett‏; 18 במרץ 1941 – 19 בינואר 2006) היה זמר יוצר אמריקאי בתחומי מוזיקת נשמה, רית'ם אנד בלוז ורוקנרול. למעלה מ-50 שירים שכתב או ביצע נכנסו למצעד הרית'ם אנד בלוז (R&B) ורבים מהם חצו את גבול הסוגה והצליחו במצעד 100 הגדולים של בילבורד ("מצעד הפופ"). בין להיטיו הגדולים: "In the Midnight Hour", "Land of 1,000 Dances", "Mustang Sally". מבין האמנים בני דורו בסגנונו, היה פיקט אחד ממובילי ההגשה המחוספסת והרוקנרולית. שירתו המלווה בצרחות, ריקודיו החושניים, רברבנותו והתכנים המיניים של שיריו הקנו לו את הכינוי "The Wicked Pickett" ("פיקט המרושע").

שנים ראשונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

פיקט נולד באלבמה, בן רביעי למשפחה בת 13 נפשות וסבל התעללות קשה מידי אמו. מגיל צעיר שר בכנסייה הבפטיסטית. בגיל 14 עזב את ביתו ועבר להתגורר בדטרויט, שם שר במקהלות גוספל בכנסיות. במקביל האזין לריצ'רד הקטן, וביקש כמוהו להצליח בתחום המוזיקה החילונית.

לאחר מספר שנים בהן שר מוזיקה דתית הצטרף ב-1959 ללהקת הפלקונס והחל לכתוב בעצמו. שירו מ-1962 "I Found a Love" בביצוע הפלקונס הגיע למקום ה-6 במצעד ה-R&B ולמקום ה-75 במצעד הפופ.

עבודה עם ג'רי וקסלר ו"אטלנטיק רקורדס"[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1962 שלח דמו של השיר "If You Need Me" למפיק חברת "אטלנטיק רקורדס" ג'רי וקסלר. וקסלר התרשם מהבלדה האיטית ונתן אותה לביצועו של סולומון בורק, שהפך את השיר ללהיט שהגיע למקום השנים-עשר במצעד ה-R&B ולמקום ה-37 במצעד הפופ. הדבר הסב לפיקט, שביקש לקבל חוזה הקלטות בחברה, צער רב והוא פנה להקליט את השיר באופן עצמאי. שירו הבא "It's Too Late", שהגיע למקום השביעי במצעד ה-R&B שכנע את וקסלר להחתים אותו לחברת אטלנטיק. לאחר מספר הקלטות בניו יורק שלא השיגו הצלחה מסחרית, החליט וקסלר לשלוח את פיקט להקליט באולפנים של סטאקס, חברת תקליטים שהיה לה הסכם הפצה עם אטלנטיק.

בשנת 1965 הקליט פיקט באולפני סטאקס בממפיס, טנסי עם וקסלר ובהפקה מוזיקלית וליווי של נגני סטאקס, כמה מלהיטיו הגדולים ביותר, בהם "In the Midnight Hour", להיטו הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והגיע למקום הראשון במצעד ה-R&B, למקום ה-21 במצעד הפופ האמריקאי ולמקום ה-12 במצעד הבריטי. שירים נוספים ששר וכתב (לבדו או עם שותפו מימי הפלקונס אדי פלויד) היו "(Don't Fight It", "634-5789 (Soulsville, U.S.A" ו- "Ninety-Nine and A Half (Won't Do)".

ב-1966 הקליט פיקט את השיר השלישי שלו שהגיע למקום הראשון במצעד ה-R&B ושמכר למעלה ממיליון עותקים, "Land of 1,000 Dances" (שהגיע גם למקום השישי במצעד הפופ), אחריו עקבו עוד שני להיטי ענק: "Mustang Sally" (גרסת כיסוי שלו לשיר של מרק רייס) ו-"Funky Broadway" (גרסת כיסוי לשירם של דייק והבלייזרס).

הסינגלים של פיקט כונסו ב-1967 בתקליטים "The Exciting Wilson Pickett" ו-"The Sound of Wilson Pickett".

ב-1968 הגיעה גרסת הכיסוי שלו ל-"Hey Jude" של הביטלס למקום ה-16 במצעד הפופ, כן הצליחה גרסתו לשיר "You Keep Me Hangin' On" של הסופרימס. לאחר מספר תקליטים מוצלחים באטלנטיק, בהם "Wilson Pickett in Philadelphia" ‏(1970), "Don't Knock My Love" ‏ (1971) ו-"Engine No. 9" ‏(1971) עזב פיקט בשנת 1972 את החברה.

שנות הדעיכה וההוקרה המחודשת[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנים 1973–1975 היה פיקט חתום בחברת תקליטי RCA, אך לא הפיק להיטים שחצו את קו המקום ה-30 במצעד ה-R&B. למרות חוסר הצלחה במצעדים ושינויי טעם הקהל, פיקט לא הפסיק להופיע ברחבי ארצות הברית בעיקר ולבצע את להיטיו הרבים.

פיקט זכה ל"גילוי מחדש" בעקבות הסרט "הקומיטמנטס" משנת 1991 שהציג אותו כאחד מאבות מוזיקת הנשמה והגיש לקהל צעיר גרסאות מלהיבות של שיריו "In the Midnight Hour" ו-"Mustang Sally". ב-1998 השתתף פיקט בסרט האחים בלוז 2000.

בשנת 1993 זכה בפרס על חלוציות מאת המוסד לרית'ם אנד בלוז, בשנת 1995 נבחר להיכל התהילה של הרוקנרול ואלבום הקאמבק שלו " It's Harder Now" משנת 1999 זכה במועמדות לפרס גראמי. כמו כן נבחר למקום ה-68 ברשימת "מאה הזמרים הטובים ביותר בכל הזמנים" של הרולינג סטון^[1].

פיקט נפטר ב-2006 מהתקף לב בביתו בווירג'יניה.