ויקטור בריוחאנוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ויקטור בריוחאנוב
אין תמונה חופשית
לידה 1 בדצמבר 1935
טשקנט, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 באוקטובר 2021 (בגיל 85)
קייב, אוקראינה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אוקראינה, ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Tashkent State Technical University עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע מהנדס עריכת הנתון בוויקינתונים
מעסיק תחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ויקטור פטרוביץ' בריוחאנוברוסית: Виктор Петрович Брюханов;‏ 1 בדצמבר 193513 באוקטובר 2021) היה מנהל הבנייה של תחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל ומנהל תחנת הכוח בשנים 1970–1986.[1]

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בריוחאנוב נולד בעיר טשקנט שבאוזבקיסטן הסובייטית. בן בכור מבין ארבעה ילדים, אביו עבד כזגג ואמו הייתה מנקה.[2] מאוחר יותר היה היחיד מאחיו שקיבל השכלה גבוהה וקיבל תואר ממחלקת האנרגיה של הפוליטכניון של טשקנט בהנדסת חשמל בשנת 1959.[3] לאחר סיום לימודיו הוצעה לו עבודה באקדמיה למדעים של אוזבקיסטן.[3] הוא עבד בתחנת הכוח התרמית אנגרן כמתקין אוורור חובה, נהג משאבות הזנה, עוזר נהג טורבינות, נהג טורבינות, מהנדס בכיר בסדנת הטורבינות, מפקח משמרות והיה מנהל סדנה כעבור שנה.

בשנת 1966 התקבל בריוחאנוב לעבוד בתחנת הכוח התרמית סלביאנסקאיה. הוא החל כמנהל עבודה בכיר ועלה לדרגת ראש המפעל ולבסוף, כסגן מהנדס ראשי, התפטר בשנת 1970 כדי לבנות תחנת כוח גרעינית באוקראינה.[2] הוא היה חבר במפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות מאז 1966. בין 1970 ל-1986 הוא נבחר שוב ושוב כחבר הסניף האזורי של המפלגה בקייב, צ'רנוביל ופריפיאט.[1]

ויקטור פגש את אשתו ולנטינה בתחנת הכוח אנגרן. ולנטינה הייתה עוזרת למהנדס טורבינות בעוד ויקטור היה חניך טרי מהאוניברסיטה.[3][4]

בניית תחנת הכוח צ'רנוביל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1970 הציע שר האנרגיה לבריוחאנוב משימה חדשה – הקמת תחנת כוח אטומית המורכבת מארבעה כורים מדגם RBMK על גדות נהר פריפיאט באוקראינה. בתחילה הציע בריוחאנוב לבנות כורים של מים בלחץ (PWA), אך החלטה זו התקבלה בהתנגדות שציינה בעיות בטיחות וכלכלה בבניית כורי RBMK, שבסופו של דבר בוצעה.[5] בעלות של כמעט 400 מיליון רובל, הוא היה אחראי על בניית הכורים מאפס. מכיוון שלא היה שום דבר בקרבת מקום, הוא נזקק להביא חומרים וציוד לאתר הבנייה. הוא ארגן כפר זמני, המכונה "לסנוי" ובנה בית ספר. בשנת 1970 הצטרפה אליו אשתו, בתו בת השש ובנו התינוק. בשנת 1972 הם עברו להתגורר בעיר החדשה פריפיאט.

במהלך הבנייה עקב לוחות זמנים צפופים תאריך השלמת הבנייה נדחה שוב ושוב, היה מחסור בציוד בנייה וחומרים לקויים. שלוש שנים לאחר שקיבל את תפקיד המנהל, המפעל עדיין לא נבנה. הוא הציע להתפטר, אך מכתב ההתפטרות נקרע על ידי המפקח שמונה מטעם המפלגה ומשרד האנרגיה ביולי 1972. ב-1 באוגוסט 1977, שנתיים מאוחר מהמתוכנן ויותר משבע שנים לאחר שהושק התכנון והקמת המפעל, החל לפעול הכור הראשון של תחנת הכוח בצ'רנוביל. בשעה 20:10 ב-27 בספטמבר אותה שנה, החשמל הגרעיני הראשון של אוקראינה עבר על קווי 110 ו-330 קילו וולט והגיע לרשת החשמל הסובייטית.

בריוחאנוב התעלם ולא הכיר בדליפה הרדיואקטיבית שהתרחשה ב-9 בספטמבר 1982 כאשר אדים עלו דרך ערימת אוורור המשותפת לכורים 1 ו-2, דבר המצביע על צינור אחד שבור לפחות. המזהמים הרדיואקטיביים התפשטו למרחק ארבעה עשר קילומטרים מהמפעל והגיעו לפריפיאט. בריוחאנוב דחה גם בדיקת בטיחות יוצאת דופן של כור 4 כדי לעמוד במועד ההשקה של מוסקבה ב-31 בדצמבר 1983. עד 1984, כל הכורים של תחנת הכוח בצ'רנוביל (הידועה רשמית בשם תחנת הכוח הגרעינית על שם ולדימיר א. לנין) היו מחוברים ומתפקדים.[1]

האסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-26 באפריל 1986 התקשר ראש האגף הכימי לבריוחאנוב לדווח על אירוע בתחנה. בריוחאנוב ניסה ליצור קשר עם מפקח המשמרת אך לא הייתה תשובה בבניין הכור הרביעי. הוא הורה לכל הרשויות להיפגש בבונקר במטה ההגנה האזרחית. בעודו באוטובוס שחלף ליד הכור הרביעי, הבין בריוחאנוב שהמבנה העליון של הכור נעלם.[6][7]

הפיצוץ הרים את מכסה הכור ששקל 1,000 טון. בהיעדר מדדי מטרים גבוהים התקשו הפקידים לקבוע אם התרחש שחרור קרינה או לא, ואם כן, כמה קרינה שוחררה לאוויר. בריוחאנוב, בסיוע דיאטלוב והמהנדס הראשי ניקולאי פומין, המשיך להורות למפעילים להוסיף עוד מי קירור.

בהתבסס על מידע לקוי שהגיע מאנטולי דיאטלוב, בריוחאנוב המשיך להכחיש כי גרעין הכור התפוצץ. בשעה 3:00 לפנות בוקר, יצר בריוחאנוב קשר עם ולדימיר מרין, פקיד האחראי לענייני גרעין של המפלגה הקומוניסטית בביתו במוסקבה כדי לדווח על התאונה ולהבטיח לגורמי הממשל כי המצב נמצא בשליטה.[8][4]

לאחר האסון[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שבריוחאנוב יצא לחופשה של שבוע ב-22 במאי, פקידי המפלגה ערכו הסדרים להדיחו לצמיתות מתפקידו כמנהל תחנת הכוח. כחלק מהליכי הגילוי שהכתיב החוק, הביאו לו החוקרים את החומרים שחשפו במהלך פניותיהם, ששימשו בתיק נגדו. בריוחאנוב מצא גם מכתב שנכתב על ידי אחד ממומחי מכון קורצ'טוב וחשף את תקלות התכנון המסוכנות שהוסתרו ממנו ומצוותו במשך 16 שנים.[1]

ב-20 בינואר 1987, לאחר שישב במאסר במשך שישה שבועות, הגישה הפרקליטות את כתב האישום לבית המשפט העליון של ברית המועצות. כל 48 תיקי הראיות שנשלחו למוסקבה סווגו כסודיים ביותר.[1]

ויקטור בריוחאנוב נמצא אשם בהפרה גסה של תקנות הבטיחות, ויצר תנאים שהובילו לפיצוץ.[9] הדיווחים ציינו גם כי לא הצליח להבטיח מנהיגות נכונה ותקיפה בתנאי האסון הקשים והפגין חוסר אחריות וחוסר יכולת ארגונית.[10] בריוחאנוב נידון לעשר שנים במחנה עבודה בתוספת עונש של חמש שנים בגין ניצול לרעה של סמכותו.[1] הוא קיבל אחריות מקצועית אך הכחיש אחריות פלילית.[9][11]

ב-3 ביולי 1986, החלטת הוועד הפוליטי של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית בדבר הטעויות שהובילו לאסון צ'רנוביל גרמה לכך שבריוחאנוב סולק מהמפלגה.[4][12]

בספטמבר 1991 הוא שוחרר לפני הזמן. לאחר שחרורו המשיך לעבוד בתחנת הכוח הגרעינית בצ'רנוביל כראש המחלקה הטכנית.[4][13]

בריוחאנוב התגורר עם אשתו במחוז דסניאנסקי בקייב מאז 1992. הוא עבד כשכיר בחברת Ukrinterenergo, חברת אנרגיה בבעלות ממשלת אוקראינה, האחראית על חיסול ההשלכות של אסון צ'רנוביל.[14] עד יום הולדתו ה-80 בדצמבר 2015, פרש בריוחאנוב מעבודה בגלל כשל בראייה ובעיות בריאותיות.[15]

נפטר ב-13 באוקטובר 2021.

בתרבות הפופולרית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במיני-סדרה "צ'רנוביל" גולם בריוחאנוב על ידי קון או'ניל.[16]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ 1 2 3 4 5 6 Higginbotham, A. (2019). Midnight in Chernobyl: The Untold Story of the World's Greatest Nuclear Disaster. London: Bantam Press.
  2. ^ 1 2 "Бывший директор ЧАЭС Брюханов: в день взрыва в Припяти была моя беременная дочь". fakty.ua (ברוסית). בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019. 
  3. ^ 1 2 3 "Бывший директор ЧАЭС Брюханов: в день взрыва в Припяти была моя беременная дочь". fakty.ua (ברוסית). בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019. 
  4. ^ 1 2 3 4 Higginbotham, A. (2019). Midnight in Chernobyl: The Untold Story of the World's Greatest Nuclear Disaster. London: Bantam Press.
  5. ^ "Chernobyl; Chronology of a Disaster". 
  6. ^ "Личная катастрофа директора Чернобыля". www.mk.ru (ברוסית). בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019. 
  7. ^ "Бывший директор чернобыльской атомной электростанции виктор брюханов: «ночью, проезжая мимо...". fakty.ua (ברוסית). בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019. 
  8. ^ "Бывший директор чернобыльской атомной электростанции виктор брюханов: «ночью, проезжая мимо...". fakty.ua (ברוסית). בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019. 
  9. ^ 1 2 Reuters (30 ביולי 1987). "Chernobyl Officials Are Sentenced to Labor Camp". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019. 
  10. ^ Schmemann, Serge; Times, Special To the New York (16 ביוני 1986). "Chernobyl Chiefs Ousted for Erring During Accident". The New York Times (באנגלית). ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-27 בספטמבר 2019. 
  11. ^ "Chernobyl Officials sentenced". 
  12. ^ "Text of the Politburo Statement About Chernobyl". The New York Times (באנגלית). Associated Press. 21 ביולי 1986. ISSN 0362-4331. בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019. 
  13. ^ "Chernobyl boss says true cause of disaster hidden" (באנגלית). 25 באפריל 2006. ISSN 1170-0777. בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019. 
  14. ^ "Chernobyl boss says true cause of disaster hidden" (באנגלית). 25 באפריל 2006. ISSN 1170-0777. בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019. 
  15. ^ Higginbotham, Adam (2019). Midnight in Chernobyl: The Untold Story of the World's Greatest Nuclear Disaster. New York: Simon & Schuster. עמ' 362. ISBN 978-1-5011-3461-6. 
  16. ^ Chernobyl, בדיקה אחרונה ב-11 בספטמבר 2019