ז'ורז' אוריק

**ז'ורז' אוריק**
**Georges Auric**
לידה	15 בפברואר 1899; Lodève, צרפת
פטירה	23 ביולי 1983 (בגיל 84); הרובע השמיני של פריז, צרפת
שם לידה	Georges Abel Auric
מקום קבורה	בית הקברות מונפרנאס
מוקד פעילות	צרפת
מקום לימודים	הקונסרבטואר של פריז, Conservatoire à rayonnement régional de Montpellier, סקולה קאנטורום
זרם	מוזיקה קלאסית
סוגה	אופרה
שפה מועדפת	צרפתית
	פרופיל ב-IMDb

ז'ורז' אוֹריק (בצרפתית: Georges Auric;‏ 15 בפברואר 1899, לודב, ארו, לנגדוק-רוסיון, צרפת – 23 ביולי 1983) היה מלחין צרפתי.

קורות חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]

אוריק היה ילד פלא. כשהיה בן 15 יצאו חיבוריו הראשונים לאור. עוד לפני שמלאו לו 20 תיזמר וכתב מוזיקה אינצידנטלית לכמה בלטים והפקות בימתיות.

כסטודנט צעיר בקונסרבטואר של פריז בשנת 1920, שראה עצמו כחלק מן האוונגרד, נמנה אוריק עם הקבוצה המפורסמת שהנהיגו אריק סאטי וז'אן קוקטו והִשרו עליה מרוחם, קבוצת השישה. כחבר בקבוצה, כתב מוזיקה לדברי שירה ולטקסטים אחרים, כמו פזמונים ומחזות-זמר.^[1]

כאשר ז'אן קוקטו התחיל ליצור סרטי קולנוע, בראשית שנות ה-30, החל אוריק לחבר מוזיקה לסרטים. הוא כתב את פסקול המוזיקה למספר רב של סרטים צרפתיים ובריטיים, והודות להצלחתו הגיע גם לקולנוע ההוליוודי. בין יצירותיו הידועות "השיר ממולן רוז'".

בין הסרטים שלהם כתב מוזיקה: "היפה והחיה" של קוקטו (1946), "דרכון לפימליקו" (1949), "חבורת לבנדר היל" (1951), "מולן רוז'" (1952), "רק אלוהים יודע, מר אליסון", "חופשה ברומא" (1953), "שכר האימה" (1953), "ריפיפי" (1956), סיפורה של אסתר קוסטלו (1957), "שלום לך, עצבות" (1958) ו"תרז ואיזבל" (1968).

בשנת 1962 חדל מכתיבת מוזיקה לסרטים, כאשר התמנה למנהל האופרה הלאומית של פריז, ואחר ליושב ראש SACEM, האגודה הצרפתית לזכויות הביצוע. אוריק המשיך לכתוב מוזיקה קאמרית, בעיקר לכלי נשיפה מעץ, עד מותו.^[2]

אוריק נקבר בבית הקברות מונפרנאס שבפריז.