ז'יגמונד פורייס (רופא, 1918-1846)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ז'יגמונד פורייס
(Purjesz Zsigmond (1846–1918
Purjesz Zsigmond.tif
לידה 1846
סנטש, הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 27 בינואר 1918 (בגיל 72 בערך)
בודפשט, האימפריה האוסטרו-הונגרית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הונגריה עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה בית הקברות המרכזי האז'ונגארד בקלוז' עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה בודפשט עריכת הנתון בוויקינתונים
מקצוע רופא עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ז'יגמונד פורייסהונגרית: Purjesz Zsigmond; סנטש, 1846 - בודפשט, 27 בינואר 1918) היה פרופסור באוניברסיטה, רופא פנימאי, מחבר ספרי לימוד באוניברסיטה, מנהל מרפאת לרפואה פנימית בקלוז'-נאפוקה, יהודי-הונגרי ואחד מהחברים המוכשרים והמפורסמים ביותר של משפחת פורייס העניפה מהעיר סנטש. הוא בן דודו של ז'יגמונד פורייס (רופא, 1896-1845). אחיו הצעיר היה איגנץ פורייס.

קריירה, עבודתו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ז'יגמונד פורייס נולד במשפחה יהודית כבנם של יאנוש פורייס וינקה הופר. לאחר לימודיו בבית בגימנסיה של בסנטש ובאוניברסיטה בבודפשט, בילה תחילה שנה בקלוז'-נאפוקה (1871/1872) כעוזר פרופסור לרפואה פנימית במכון לרפואה פימימית ולכירורגיה, ולאחר מכן בשנת 1880 זכה במכרז במחלקה לרפואה פנימית באוניברסיטת קלוז'-נאפוקה. המרצה המוכשר, שהשכיל לפעול על פי חשיבה לוגית, עם יכולת אבחון יוצאת דופן, הרופא המצוין שהציב את אהבת האדם בראש מעייניו, הפך במהרה למורה מכובד לרפואה שממנו למדו הצעירים את עבודת הריפוי בפועל. שמו נקשר בכתיבת ספרי הלימוד הראשונים לרפואה פנימית בממלכת הונגריה ("שיטות בדיקה לקביעת האבחנה. בודפשט, 1874), "מדריך לפתולוגיה ורפואה מיוחדים". בודפשט, 1874, "ספר לימוד לרפואה פנימית". בודפשט, 1885. II. מהדורה 1889, III. מהדורה 1894). עבודתו המדעית של כחצי מאה מאמרים איננה משמעותית במיוחד. בשנת 1893 הוא היה הממונה על הכולרה של קלוז'-נאפוקה, ואחר-כך בשנים 18971899 הקליניקה החדשה לרפואה פנימית בקלוז'-נאפוקה תוכננה ונבנתה בהנחייתו. בטקס הפתיחה הוא סיכם את דעותיו בהרצאה בנושא "הוראה קלינית למטרת לאבחון" ( Medical Weekly, 1899 / 50-51). בן אחיו בלה פורייס הגם הוא סיים רפואה באוניברסיטת זמלווייס בבודפשט בשנת 1907 התחיל להתמחות אצלו משנת 1908.

ב־22 ביוני 1880 התחתן סנטש עם פאולה קניג, בתם של שימון קניג ומריה רייכלינגר.[1] [2]

בשנת 1905, לרגל יום השנה של חצי יובל לעבודתו בהוראה, ערכו עמיתיו ותלמידיו ספר זיכרון ובו 45 מאמרים. הוא פרש לגמלאות במלוא עוזו בשנת 1911 ועבר לבודפשט. אז הוענק לו תואר אצולה הונגרית (לאחר קבלת מסדר כתר הברזל דרגה 3 (1894), אזרחות הכבוד של קלוז'-נאפוקה, ותואר יועץ חצר המלוכה (1901). בעקבות השתדלות יורשו במחלקתו, פרופסור מיקלוש ינצ'ו, ב־27 במאי 1912 הסירו את הלוט מפסל חזה שלו מארד בחצר בית החולים. הדקאן באלאז' קניירש שיבח את הקריירה המהוללת של פורייס שהקים קרן של עשרת אלפים כתרים לתמיכה בסטודנטים עניים לרפואה.

לאחר מותו ב־27 בינואר 1918 הועבר לקלוז'-נאפוקה בהתאם לצוואתו והובא למנוחות מבואת ספריית האוניברסיטה ב-30 בינואר 1918. מטעם האוניברסיטה נפרד ממנו קארוי לכנר, הדקאן, ומטעם העירייה לאסלו אסטרהאזי, סגן ראש העיר.

הנצחת ז'יגמונד פורייס[עריכת קוד מקור | עריכה]

פסלו בצורתו המקורית בחצר בית החולים האוניברסיטאי (עם שני נכדיו והפרופסור לרפואת עור גאבור ינקו)

הרופאים ההונגרים שעבדו בטרנסילבניה היו כולם סטודנטים לשעבר של פורייס בשנות העשרים והשלושים של המאה ה-20, למעט יוצאים מן הכלל. הם המשיכו את מורשתו של ז'יגמונד פורייס במחלקה לרפואה. בנו של ז'יגמונד פורייס, בלה פורייס (קלוז'-נאפוקה, 14 בנובמבר 1889 - גיולה, 28 במרץ 1951[3]) הפך לרופא הראשי בבית חולים בגיולה. אשתו של בלה הייתה שרולטה וילמה יאסאי, אותה נשא לאישה ב-19 במרץ 1929 בבודפשט.[4] בתו, אולגה (1881-1944) נשארה בבית המשפחה במונושטור. ב-11 באוקטובר 1944 פרצו אנשים (שעד היום לא זוהו, אך יש להניח שהיו מחוגי הפשיסטים ההונגרים אנשי מפלגת צלב החץ) לבית המשפחה ורצחו אותה ואת כל אורחיה.

עבודותיו[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • שיטות בדיקה לאבחון.1874
  • מדריך לפתולוגיה ולרפואה מיוחדים. לצרכים של סטודנטים לרפואה ורופאים מתמחים. 1874.
  • מילון רפואי. 1883
  • ספר לימוד לרפואה פנימית 1., 2. (בודפשט, 1889)
  • סוגיית הפלגרה בארצנו. 1898. (כתבי עת מדעיים של השבועון הרפואי)
  • אודות הוראה קלינית בכל הקשור לאבחון. 1899. (פרסומים של השבועון הרפואי)
  • בדיקות מלריה. 1902. (פרסומים של השבועון הרפואי).

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

  • Emlékkönyv. A kolozsvári Magyar Királyi Ferenc József Tudományegyetem és különösen ennek orvosi és természettudományi intézetei. Budapest, 1903. 301-27.
  • Dolgozatok Purjesz Zsigmond negyedszázados tanári működése emlékére (Szerk.: Jancsó Miklós, Szabó Dénes. Budapest, 1906.)
  • A kórház ünnepe. Ellenzék, 1912. május 28. A Purjesz-szobor leleplezése. Újság, 1912. május 29. Az orvostanhallgatók ünnepe. Ellenzék, 1912. június 1.
  • Purjesz Zsigmond. Újság, 1918. január 29.
  • Purjesz Zsigmond temetése. Újság, 1918. január 31.
  • Jancsó Miklós: Purjesz Zsigmond. Orvosi Hetilap 1918/7;
  • Jancsó Miklós: Purjesz Zsigmond. Gyógyászat, 1918/22-27.
  • C. C.: De vorbă cu dl. prof. dr. I. Haţieganu, şeful Clinicei medicale din Cluj. Patria 1926/14.
  • Gyalui Farkas: A régi Kolozsvár. Purjesz Zsigmond. Ellenzék 1927. február 13.
  • Gergely Endre:Purjesz Zsigmond orvos emlékezetét ünnepelte a Múzeum-Egyesület Orvostudományi Szakosztálya. Keleti Újság 1937 április 22.
  • Purjesz Zsigmond orvosprofesszor emlékezete. Ellenzék, 1937. április 23.
  • Gergely Endre: Az orvosok orvosa. Keleti Újság, 1937. április 27.
  • Az EME Purjesz-emlékünnepe. Revista Medicală-Orvosi Szemle, 1937/5. CXXV. szakülés 1937. április hó 19-én. Értesítő az EME Orvostudományi Szakosztályából 1937. 114-118. Purjesz- emlékvacsora. uo. 131-145.
  • Pataki Jenő: Az Orvostudományi Szakosztály története 1879-1934. Az EME háromnegyedszázados tudományos működése 1859-1934. Cluj-Kolozsvár, 1937. 89-162.
  • A Purjesz család. Magyarországi zsidó és zsidó eredetű családok. Szerkesztette Kempelen Béla. II. köt. Budapest, 1938. 65.
  • Az EME Désen 1942. október hó 18-20. napjain tartott tizenhetedik vándorgyűlésének Emlékkönyve. Kolozsvár, 1943. 121-130. Istoria medicinei româneşti. 1972. 283, 359.
  • Izsák Sámuel: A múlt ösvényein. Orvosművelődési írások. Polis Könyvkiadó, Kolozsvár, 1999.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]