ז'אק נקר
 | |||||||
| לידה |
30 בספטמבר 1732 ז'נבה, רפובליקת ז'נבה, הקונפדרציה השווייצרית הישנה  | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
9 באפריל 1804 (בגיל 71) ז'נבה, Léman, קונסול | ||||||
| מדינה |
רפובליקת ז'נבה, הרפובליקה הצרפתית הראשונה | ||||||
| מקום קבורה |
Coppet Castle | ||||||
| בן או בת זוג |
Suzanne Curchod (1764–?) | ||||||
| |||||||
| חתימה |
 | ||||||
  | |||||||
ז'אק נקר (צרפתית: Jacques Necker; 30 בספטמבר 1732 - 9 באפריל 1804) היה מדינאי וכלכלן צרפתי ממוצא שווייצרי, ששימש כשר האוצר של לואי השישה עשר והיה דמות מפתח בתקופת המהפכה הצרפתית.
חייו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נעוריו ותחילת דרכו[עריכת קוד מקור | עריכה]
נקר נולד ברפובליקת ז'נבה (כיום בשווייץ). אביו נולד בעיירה קוסטרין שבפרוסיה (כיום בפולין). לאחר שהאב פרסם מספר עבודות בנושא משפט בינלאומי, הפך לפרופסור למשפט אזרחי בז'נבה, וקיבל אזרחות של ז'נבה.
ב-1747 נשלח נקר לפריז כדי לשמש כפקיד בבנק של איזק ורנה, חבר של אביו. ב-1762 הפך לשותף, והודות למספר תחזיות כלכליות מוצלחות התעשר עד מאוד. לאחר מכן, ייסד יחד עם פייר טלוסון, גם הוא יליד ז'נבה, את הבנק "טלוסון, נקר וסייה". טלוסון היה מנהל הבנק בלונדון, ונקר היה מנהלו בפריז.
ב-1763 התאהב נקר במאדאם דה ורמנו, אלמנתו של קצין צרפתי. בביקורה בז'נבה, פגשה ורמנו את סוזאן קירשו, בתו של כומר מאזור לוזאן שהייתה מאורסת לאדוארד גיבון, והתלוותה אליה בשובה לפריז ב-1764. כשחזרו השתיים, התאהב נקר בקירשו ונישא לה טרם סוף השנה. ב-22 באפריל 1766 נולדה להם בת, אן לואיז ז'רמן דה סטאל, שלימים נודעה כמאדאם דה סטאל.
אשתו של נקר עודדה אותו למצוא משרה ציבורית. בהתאם להמלצתה, התמנה נקר למנהלה של חברת הודו המזרחית הצרפתית, סביבה התפתח ויכוח נוקב בין מנהלי החברה, מחזיקי המניות והמיניסטריון המלכותי, בנוגע לאופן ניהולה ומידת עצמאותה של החברה. המיניסטריון, שחשש לערעור יציבותה הכלכלית של החברה, שכר את שירותיו של אנדרה מורלה, כדי שיכריע את הוויכוח לטובת חופש מסחרי באזור, על חשבון זכויותיהם של בעלי המניות והמונופול של החברה על הסחר. לאחר שהוכיח את יכולות הניהול הכלכליות שלו, הגן על עצמאותה של החברה מפני התקפותיו של מורלה במזכר שפרסם ב-1769.
במקביל, הלווה נקר כספים לממשל הצרפתי, ומונה לשגרירה של רפובליקת ז'נבה בפריז. ב-1773 זכה נקר בפרס האקדמיה הצרפתית, וב-1775 פרסם את ה"מאמר על החקיקה והמסחר בתבואה", בו תקף את מדיניות הסחר החופשי של אן רובר ז'אק טורגו, שר האוצר באותה עת. אשתו של נקר האמינה כי הוא יכול לזכות במשרה כלכלית חשובה, ולכן גרמה לו לוותר על חלקו בבנק, אותו העביר לאחיו לואי.
שר האוצר[עריכת קוד מקור | עריכה]
באוקטובר 1776 מונה נקר לשר האוצר של צרפת. כשמונה קיבל את התואר "מנהל האוצר" (Contrôleur des finances), ושנה לאחר מכן שונה שם התפקיד ל"מנהל הכללי של האוצר" (Contrôleur général des finances). נקר צבר פופולריות רבה בקרב העם, בעיקר הודות לניסיונו בביצוע רפורמה במס, במסגרתה ייגבה מס הגולגולת באופן שוויוני יותר. הישגו הכלכלי המרשים הגדול ביותר היו נסיונותיו לסגור את החוב הלאומי הצרפתי וכינון הבטחת ההכנסה על ידי המדינה. נקר התייחס לכלכלה הצרפתית כבנקאי ולא כפוליטיקאי, ולכן לא נחשב לגדול כמו טורגו, שהיה הכלכלן הגדול בדורו. מדיניותו, במסגרתה הועדפו הלוואות כספים על חשבון העלאת המיסים, כמעט והצעידה את המדינה, שתמכה ועזרה במימון מלחמת העצמאות של ארצות הברית, לפשיטת רגל.
נקר לא פעל די למניעת המהפכה הצרפתית ההולכת וקרבה, והקמת הפרלמנטים האזוריים הייתה רק יישום חלקי של תוכנית טורגו לארגון אדמיניסטרטיבי מחודש של צרפת. ב-1781 פרסם את "דו"ח המלך" (compte rendu du roi), בו תואר מאזן כלכלי ורוד של צרפת. זמן לא רב לאחר מכן פוטר מתפקידו עקב השפעת האצולה שהתנגדה לרפורמות המתוכננות לכלכלת צרפת שכללו מס חדש שיוטל עליהם על מנת למנוע את המשבר הכלכלי ההולך וקרב.
לאחר פיטוריו החל נקר לעסוק בכתיבה, וב-1784 פרסם את "אמנת המנהל הכלכלי של צרפת" (Traité de l'administration des finances de la France). בנוסף גידל את בתו היחידה, שב-1786 נישאה לשגריר שוודיה והפכה למאדאם דה סטאל. על אף עיסוקיו, לא הצליח נקר להתנתק מתפקידו הקודם, וב-1787 גורש למרחק 40 ליגות מפריז, בשל הפרסום הרחב שנתן לדעותיו ולהתקפותיו על מחליפו במשרת שר האוצר, שארל קאלון.
כאשר התמוטטה כלכלת צרפת ב-1788 העם, שקרא רבים מספריה של מאדאם נקר ושוכנע כי נקר הוא היחיד שיכול "לעצור את הגרעון", דרש את חזרתו של נקר לתפקיד, והוא מונה פעם נוספת למנהל הכללי של האוצר.
המהפכה הצרפתית[עריכת קוד מקור | עריכה]
נקר היה דמות מפתח בתקופת המהפכה הצרפתית. הוא סיים את המרד בדופינה בהופכו את פרלמנט המורדים לחוקי. במקביל, החל לארגן את אספת המעמדות של שנת 1789. בתחילה נחשב למצילה של צרפת, אך התנהלותו בפגישת הממשלה הצביעה על כך שהתייחס לאספה כמוסד שעליו לחלק כסף גרידא, ולא לבצע רפורמות. נקר כינס שנית את הממשלה, המליץ על ייצוג כפול למעמד השלישי והכיר בזכותם לבחור ולהיבחר. הוא קיווה להימנע מעימות וניסה לדבר אל לבו של המעמד השני, אך האריסטוקרטים סירבו לאפשר ייצוג כפול למעמד השלישי, וב-11 ביולי הוא הואשם בפרוץ המהפכה, פוטר וגורש מצרפת. נקר קנה לו אויבים רבים במעגל המלכותי, כולל אחיו הצעיר של המלך, שארל העשירי ומי שהחליפו בתפקיד שר האוצר, הברון דה ברטיי.
החדשות אודות פיטוריו של נקר הגיעו לפריז בערב ה-12 ביולי. הפריזאים הניחו שפיטוריו הוא ניסיונם של הגורמים השמרניים לשמור על כוחם. ההמונים התחילו להתקבץ ברחבי העיר, הובילו לנפילת הבסטיליה יומיים מאוחר יותר, והמלך נאלץ להחזירו לתפקיד. הוא התקבל בשמחה בכל עיר בה ביקר, אך כשהגיע לפריז, הוכיח שוב כי בבסיסו הוא אינו מדינאי: בהאמינו כי יוכל להציל את צרפת לבדו, סירב לפעול לצד מירבו או לה פאייט. אהדתו בציבור נעלמה לאחר שפעולתו הממשית היחידה הייתה לבקש מהאסיפה הלוואות נוספות, ובספטמבר 1790 הוא התפטר מתפקידו.
לאחר ההתפטרות נסע לאחוזתו, אותה רכש ב-1784, בעיירה ליד ז'נבה. זמן קצר לאחר מכן מתה אשתו. נקר מת ב-9 באפריל 1804.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ז'אק נקר, 1732-1804
- ז'אק נקר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- ז'אק נקר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)