חוב ציבורי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חוב ציבורי (נקרא גם "חוב ממשלתי" או "חוב ריבוני". באנגלית נעשה שימוש במספר שמות: Government debt, public debt, national debt, sovereign debt) הוא כלל החובות של המגזר הציבורי הכולל את הממשלה המרכזית ואת הממשלות האזוריות (רשויות אוטונומיות, עיריות, רשויות מקומיות ועוד). חוב ציבורי נוצר ממכירה של אגרות חוב או מקבלת הלוואות וכיוצא בזה. ניתן לסווג את החוב הציבורי כחוב פנימי (המגיע למלווים בתוך המדינה) ולחוב חיצוני (המגיע למלווים זרים). חוב חיצוני הוא הסכום הכולל שחייבת מדינה כלשהי כלפיי בעלי חוב במדינות אחרות. הלכה למעשה מדובר בסכום הכולל שחייבים באופן קולקטיבי כלל אזרחי המדינה - בין בחוב פרטי או בחוב ציבורי - לממשלות זרות, אזרחים זרים, תאגידים זרים או מוסדות זרים[1].

חלוקה נפוצה נוספת של החוב הממשלתי היא לפי משך הזמן עד לפירעון פירעון. חוב לטווח הקצר נחשב בדרך כלל למשך שנה או פחות (דוגמת מלווה קצר מועד), והחוב לטווח הארוך הוא ליותר מעשר שנים (דוגמת איגרות חוב ממשלתיות). חוב לטווח בינוני נופל בין שני גבולות אלה. הגדרה רחבה יותר של חוב ממשלתי עשויה לשקול את כל התחייבויות הממשלה, כולל תשלומי פנסיה עתידיים ותשלומים עבור סחורות ושירותים שהממשלה התקשרה אליו אך טרם שילמה.

הגדרה[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוב ציבורי אינו מהווה בעיה אם המגזר הציבורי מנהל מדיניות פיסקלית נכונה בנוגע להלוואותיו. לעיתים, הלוואה שנלקחת על ידי דור אחד, עלולות להוות נטל כבד על הדורות הבאים שצריכים להחזירה. במדינות בעלות חוב ציבורי גבוה יש לרוב פגיעה בשירותים הניתנים עקב הנתח הגדול של החזרי החוב (החוב והריבית) בתקציב. את גודל החוב הציבורי לא נהוג למדוד בכסף עקב השפעות אינפלציה וכיוון שחוב ציבורי בגודל נתון עלול להוות נטל עצום ביחס לכלכלה קטנה, בעוד שלכלכלה גדולה הוא מהווה נטל זעיר. לכן נהוג לבטא את החוב הציבורי כאחוז מן התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), כלומר מציינים את שיעורו של החוב מכלל התוצר המקומי של אותה כלכלה. היקף החוב הציבורי קובע את גובה ההוצאה של הממשלה על החזרי חובות, תשלום הקרן ותשלום הריבית. כאשר החוב גבוה מאוד, היקף ההוצאה על ריבית גבוה מאוד.

מדינות רבות שלוו כסף, כגון ישראל ורוסיה, משתדלות להחזיר את חובן בזמן כדי שאותם מקורות ימשיכו להעניק להן הלוואות חדשות כשהן יצטרכו, וגם כדי שהריבית העצומה לא תתפח. ישראל מחזירה הלוואות ולוקחת חדשות באופן שוטף. דבר זה יעיל יותר מבחינה כלכלית מאשר אי החזרת הלוואה ישנה. על כן ישראל מחזירה את חובה הישן מהר ככל האפשר על מנת ליטול הלוואה חדשה בריבית נמוכה יותר וכך לצמצם את החוב באופן הדרגתי. שיטה זו מאפשרת המשך גרעון עד אשר ההיצע מדביק את הביקוש.

למדינות יש מגוון כלים על מנת לווסת את החוב הציבורי. כלים אלו מכונים כללים פיסקליים.

על פי אמנת מאסטריכט מ-1992 נדרשות מדינות החברות באיחוד האירופי לעמוד בשני קריטריונים פיסקליים מרכזיים: גירעון תקציבי הנמוך מ-3% תוצר וחוב ממשלתי הנמוך מ-60% תוצר[2].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת העת החדשה, המלכים האירופאים היו לרוב מתקשים להחזיר את הלוואותיהם או היו מסרבים באופן שרירותי להחזיר אותם. זה בדרך כלל גרם למממנים להיזהר מהלוואות למלך ועלות החוב למדינות, שהיו לעתים קרובות במלחמה, נותרו תנודתיות ביותר.

הקמת הבנק המרכזי הראשון בנק אנגליה - מוסד שנועד להלוות לממשלה - נועד בתחילה על ידי ויליאם השלישי, מלך אנגליה למימון מלחמתו בצרפת. הוא העסיק סינדיקט של אנשי כספים בסיטי של לונדון וסוחרים כדי להציע למכירה איגרות חוב ממשלתית. סינדיקט זה התפתח במהרה לבנק אנגליה, ובסופו של דבר מימן את הכיבושים האימפריאליים בראשות ג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו.

את הקמת הבנק ניהל שר האוצר צ'ארלס מונטאגו, הארל הראשון מהליפקס, בשנת 1694, על פי לתוכנית שהציעה ויליאם פטרסון שלוש שנים קודם לכן. הוא הציע הלוואה של 1.2 מיליון ליש"ט לממשלה; בתמורה המלווים ימנו נגיד לבנק אנגליה, שיקבל הרשאות בנקאיות ארוכות טווח כולל הזכות להנפיק שטרות. הקמת בנק אנגליה חוללה מהפכה במימון הציבורי וסיימה את הנוהג של מלכים שהתקשו או לא יכלו להחזיר חובות. מכאן ואילך, ממשלת בריטניה לעולם לא תיכשל בהחזר חובותיה. במאות שלאחר מכן, מדינות אחרות באירופה ובהמשך בעולם כולו, אימצו מוסדות פיננסיים דומים של בנק מרכזי לניהול החוב הממשלתי שלהם.

בשנת 1815, בסוף תקופת המלחמות הנפוליאוניות, הגיע החוב הממשלתי הבריטי לשיא של יותר מ-200% מהתמ"ג.

בשנת 2018 החוב הממשלתי העולמי הגיע לשווי של 66 טריליון דולר, או בערך 80% מהתמ"ג העולמי.

בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

משקל יתרת החוב מתוך התמ"ג של מדינית ישראל בשנים 1997 עד 2019 - באחוזים. מקור: בנק ישראל[3]

בשנת 1997 עמד החוב הציבורי של ישראל על 94% מהתמ"ג ומאז הוא היה במגמת ירידה עד לשיעור של 74.1% בשנת 2011, שיעור של 62.2% ב-2016, ושיעור של 59.9% ב-2019.

כ-17% מהחוב הציבורי של ישראל היה בסוף שנת 2010 חוב חיצוני במטבע חוץ, בגובה 105.7 מיליארד ש"ח. החוב החיצוני מורכב מארבעה גורמים עיקריים[4]:

  1. אגרות חוב בערבות של ממשלת ארצות הברית
  2. אגרות חוב רגילות
  3. אגרות חוב של הבונדס
  4. הלוואות מממשלות וגורמים שונים

בשנת 2013[5] גדל החוב הממשלתי בכ־4.4% ועמד על 696.3 מיליארד ₪, לעומת 666.8 מיליארד ₪ בשנת 2012. תקציב המדינה בשנת 2011 היה 361 מיליארד שקלים מתוכם 23% שהם 85 מיליארד שקלים הופנו להחזר חובות. בפועל החזר החובות מומן למעשה באמצעות הלוואות חדשות שעלו על סכום זה בשל החריגה בתקציב.

בשנת 2016 ירד החוב הממשלתי ב-1.7% לרמה של 62.2% מהתוצר ועמד על 740.8 מיליארד ₪.

בסוף שנת 2017 עמד החוב הממשלתי על סך 747.1 מיליארד שקל.

בסוף שנת 2018 עמד החוב הממשלתי על סך 788.3 מיליארד שקל.

בסוף שנת 2019 עמד החוב הממשלתי על סך 822 מיליארד שקל - נכון לסוף הרבעון השלישי.

בדיון הציבורי הנערך בטרם נקבע תקציב המדינה נהוג להתמקד באחוזי הגדלת הגרעון שהיו לדוגמה ארבעה אחוזים בשנת 2011[6].

סיכום חובות מדינת ישראל נכון לשנת 2019

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא חוב ציבורי בוויקישיתוף

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ דוד קליין, נגיד בנק ישראל, ‏על ההבחנה בין חוב פנימי לחוב חיצוני בעיני חברות הדרוג, באתר גלובס, 4 בדצמבר 2002
  2. ^ עמירם ברקת, ‏לראשונה: יחס החוב-תוצר של ישראל ירד מתחת ל-60%, באתר גלובס, 22 בינואר 2018
  3. ^ בנק ישראל מפריד בנתונים בין "חוב ציבורי" ו"חוב ממשלתי", שהוא כלל החובות של הממשלה בלבד בלי הרשויות המקומיות, עם כי ניתן לראות כי ההבדל בין שתי הנתונים זניח, מאחר שהרשויות המקומיות בישראל כמעט ולא מגיסות חוב ישירות
  4. ^ מאפייני החוב החיצוני, אתר החשב הכללי
  5. ^ החוב הממשלתי בשנת 2013 באתר החשב הכללי
  6. ^ אורה קורן, TheMarker Online, אהוד ברק: אפשר להגדיל את הגירעון בתקציב אם יודעים להגדיל את המקורות, באתר TheMarker‏, 16 באוגוסט 2011