זואוגאוגרפיה

זואוגאוגרפיה (Zoogeography) היא ענף בביוגאוגרפיה העוסק בתפוצה הגאוגרפית של מיני בעלי חיים ותכונותיהם, כלומר בחקר מגוון ביולוגי ביחס לזמן ולמרחב, בנוסף לחקר התבניות בהתפלגות בעלי חיים בעבר, הווה ועתיד, ותהליכים המכוונים את ההתפלגויות האלה, זואוגאוגרפיה משלבת מידע על אקולוגיה היסטורית וכיום גנטיקה ופיזיולוגיה של אורגניזמים והשפעת לחצים סביבתיים (כולל תנועת היבשות, שינוי אקלים) על ויסות התפלגות גאוגרפית של חיות.

מדענים משתמשים בשיטות תאוריות ואנליטיות בבדיקת היפותזות בזואוגאוגרפיה, המדגימות את ההיבטים השימושים של זואוגאוגרפיה (תכנון מקלטים לבע"ח)

גישות

בגישה הסטטית מתארים את התפוצה של הזוחלים או של הקבוצה - גישה תיאורית, לא הסברית-סיבתית.
הגישה הדינמית מסתכלת על התפוצה של הקבוצה או המין במבט על פני זמן. בוחנים את המצב בנקודת זמן מסוימת ויכול להיות שהתפוצה תשתנה בעתיד או הייתה שונה בעבר. ניתן להסתכל בשני כיוונים: אקולוגי כאשר שואלים למה רואים מין מסוים בבית גידול אחד ולא בשני - לדוגמה, מדוע רואים שנונית חולות במישור ימין ולא במצוקי עין-גדי. ההסבר יהיה מכיוון אקולוגי משום שהתנאים באזור זה נוחים ומתאימים לה יותר. או אבולוציוני כאשר שואלים על התפוצה במהלך האבולוציה, לדוגמה מהי תפוצת השנונית במהלך האבולוציה. כך אפשר לראות שהן הגיעו לנקודה זו כי מין קרוב אליהם, או מין שממנו התפתחו, היה קרוב לאזור.

זואוגאוגרפיה ישראלית

בשנת 1870, כאשר אלפרד ראסל וולאס הגה את קו וולאס, הוקנתה חשיבות לראשונה לאזור הים התיכון שעד אז נחשב לאזור מעבר בלבד. ישראל מחולקת לשלושה אזורים: האזור הים-תיכוני המאופיין באזורי חורש ים תיכוני ובתה עם כמות משקעים שעולה מ-250 מ"מ בשנה. האזור האירנו-טורני, אזור צר יחסית בישראל, שמאופיין בכמות משקעים לא יציבה לעיתים אך הקטנה מ-250 מ"מ בשנה. האחרון זהו האזור הסהרו-ערבי עם כמות משקעים שנמוכה מ-150 מ"מ בשנה. בנוסף ישנה חדירה של האזור הסודאני, קטנה יחסית, בעיקר לאזור הבקע הסורי-אפריקני. ייצוג של אזורים אלו מקנה הטרוגניות גדולה בישראל.