גאוגרפיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מפה טופוגרפית של הר הגעש קיסקה שבאלסקה. המפה היא כלי העזר הבסיסי ביותר בגאוגרפיה.

גֵּאוֹגְרַפְיָה[1] היא תחום מדעי אינטגרטיבי (כלומר כזה שהמחקר בו מתבסס על שניים או יותר תחומים מדעיים) בו נחקרים תופעות ותהליכים ארציים ואנושיים.

נהוג לחלק את הגאוגרפיה לשני תחומים עיקריים: גאוגרפיה פיזית, הנשענת על מדעים פלנטריים ועוסקת בתופעות פיזיות שבכוכבי לכת, בתחומים כמו גאולוגיה, מטאורולוגיה והידרולוגיה, וכן, גאוגרפיה אנושית החוקרת הממדים המרחביים של מדעי הרוח ומדעי החברה בתחומים כמו הגירה, קיימות, תכנון ערים, אדריכלות, פסיכולוגיה, מדעים קוגניטיביים, דמוגרפיה, כלכלה, ותרבות.

הכלי הנפוץ ביותר בגאוגרפיה הוא המפה, המשמשת לרישום, הצגה וניתוח של שלל התופעות - הפיזיות והאנושיות - שעל פני כדור הארץ.

תולדות הגאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

דיוקן עצמי של אלכסנדר פון הומבולדט, מחלוצי הגאוגרפיה המודרנית

היוונים היו הראשונים שחקרו באופן פעיל את הגאוגרפיה כמדע וכפילוסופיה, התורמים הגדולים לתחום היו תאלס, הרודוטוס, אריסטו, תלמי ועוד. גם הרומאים השתמשו בגאוגרפיה ובקרטוגרפיה כאשר חקרו וגילו ארצות חדשות.

במהלך ימי הביניים, הערבים המשיכו את מסורת היוונים והרומאים ועסקו במיפוי העולם שהיה ידוע אז. לאחר מסעותיו של מרקו פולו התפשט העניין בגאוגרפיה לכל אירופה. במהלך הרנסאנס ובהמשך, במאה ה-16 ובמאה ה-17, המסעות לגילויי הארצות וגילוי העולם החדש החיו את הרצון למפות מדויקות והמשך החקר הגאוגרפי, על מנת לספק יסוד תאורטי מוצלח למסעות.

במאה ה-19 נעשתה הגאוגרפיה לדיסציפלינה עצמאית והפכה לחלק בלתי נפרד מתוכניות הלימודים באוניברסיטאות. בין החוקרים החשובים של הגאוגרפיה במאה ה-19: אלכסנדר פון הומבולדט וקרל ריטר, שניהם מגרמניה, וידאל דה לבלש מצרפת, והלפורד מקינדר הבריטי - כל אחד מהם פיתח ודחף רעיונות, ו שיטות מחקר חדשות במקצוע.

במאה העשרים הפכה הגאוגרפיה ממקצוע תיאורי למקצוע אנליטי, החוקר תהליכים ולא רק מתאר אותם. כמו כן הוא שם במרכזו את הקשר בין האדם לנוף. נוצרו תחומי מחקר רבים, כגון גאוגרפיה של העיר, גאוגרפיה חברתית, גאוגרפיה פוליטית ועוד. בשנים האחרונות שמה הגאוגרפיה דגש על מחקר הסביבה, ותורמת גם בתחום התכנון היישובי והארצי. ישנו קשר חזק בין גאוגרפיה לבין מקצועות אחרים מתחומי מדעי הטבע כבוטניקה וגאולוגיה; מקצועות מתחום מדעי החברה כסוציולוגיה ומדע המדינה; ומקצועות בתחום מדעי הרוח כהיסטוריה.

מהמחצית השניה של המאה ה 19, ועליית הלאומיות באירופה, עלתה ההכרה של חשיבות הגיאוגרפיה בחינוך ובסוציאליזציה של התלמידים. לכן הוכנס המקצוע כאחד המקצועות החשובים בבתי הספר היסודיים והעל יסודיים לצד מקצועות ההיסטוריה והספרות הלאומית. תהליך זה זירז גם את התפתחות המחלקות לגיאוגרפיה בארצות אלה - תחילה בגרמניה, ברטניה וצרפת, ומאוחר יותר גם בארצות אחרות. החינוך הגיאוגרפי הפך להיות מרכיב בסיסי ויסודי בכל מערכות החינוך התת אוניברסיטאיים בעולם.[2]

הספרות הגיאוגרפית בעברית ותרומתם של היהודים לספרות הגיאוגרפית דל בהשוואה למקצועות אחרים.[3]

פרופסור דוד עמירן מהאוניברסיטה העברית בירושלים הקים בה את המחלקה הראשונה לגיאוגרפיה באוניברסיטאות בארץ בשנת 1949. הוא נחשב לאבי הגאוגרפיה הישראלית המודרנית [4]

תחומי הגאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גאוגרפיה פיזית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה פיזית
צפיפות אוכלוסין לפי מדינה, 2006

ענף זה מתעסק בגאוגרפיה כמדע כדור הארץ, ועושה שימוש במתמטיקה ופיזיקה על מנת להבין את תנועת כדור הארץ ומערכת היחסים שלו עם גופים אחרים במערכת השמש, ובעיקר - את מרכיבי הנוף הטבעיים ומעצביו, כגון פני השטח (הטופוגרפיה), הקרקעות והמסלע (גאומורפולוגיה), המים (הידרולוגיה) והאקלים (קלימטולוגיה). כמו כן הענף כולל גם את התחומים גאוגרפיה סביבתית ו-"landscape ecology", שזכו לפיתוח ניכר בדור האחרון.

גאוגרפיה אנושית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה אנושית

זהו הענף האנושי, או התרבותי/פוליטי של הגאוגרפיה. לעיתים קוראים לו גם הגאוגרפיה של האדם (אנתרופוגאוגרפיה), והוא מתמקד במדעי החברה ובמדעי הרוח וחוקר את ההיבטים הלא-פיזיים של ארגון העולם. הענף בודק איך בני אדם, חברות וארגונים למיניהם, מתאימים עצמם לסביבה הטבעית ומעצבים את סביבתם. אפשר לחלק את הענף לתחומים הבאים: גאוגרפיה פוליטיתגאופוליטיקה), גאוגרפיה כלכלית, גאוגרפיה אסטרטגית, גאוגרפיה חברתית (הכוללת גם את התחום גאוגרפיה עירונית), וגאוגרפיה צבאית.

גאוגרפיה היסטורית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה היסטורית

תחומים והיבטים שונים של עיצוב הסובב בידי האדם בעבר, או במילים אחרות: את כל מה שחוקרת הגאוגרפיה האנושית (הגאוגרפיה של האדם) העכשווית וכך גם בעבר הלא כל כך רחוק, כגון התפתחות התרבויות והחברות בכדור הארץ.

חקר פני השטח הוא אחד מן הכלים החשובים ביותר בענף זה, שכן בעזרת חקר השטח ניתן להבין את השפעת בני האדם על סביבתם; כלי מרכזי במחקר הגאוגרפי-היסטורי הם מסמכים למיניהם, המצויים לרוב בארכיונים, שמחקרם חושף את התהליכים החברתיים-פוליטיים-כלכליים אשר עצבו את נופי העבר.

בארץ ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בארץ ישראל, שימשה תחילה הגאוגרפיה ההיסטורית ככלי עזר בידי חוקרי המקרא והארכאולוגים, לזיהוי אתרים ותוואים קדומים (בעיקר בתקופת התנ"ך). לאחר מכן התפתחה להיות תת-תחום בפני עצמו, שמרבה לעסוק בדינמיקה של תופעות מרחביות מורכבות בעבר הקרוב (כגון תהליכי התיישבות בראשית העת החדשה), ולעמוד על הקשריהם, משמעותם והשלכותיהם. בתור אבי הגאוגרפיה ההיסטורית המודרנית בארץ נחשב הגאוגרף פרופסור יהושע בן אריה מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ מיוונית: גאו (γη) - "אדמה/קרקע", גרפיה (γραφία) - "תיאור ציורי"
  2. ^ Preston James and Geoffrey Martin, All Possible Worlds, New York: John Wiley & Sons, 1981
  3. ^ ברוור, א.י, גיאוגרפיה, אינצקלופדיה העברית, כרך 9, 1964, עמ' 70
  4. ^ בר-גל, יורם, ״כבר שמעתי שדנים עליך בסנט״: מיסוד הגיאוגרפיה באוניברסיטה העברית 1949-1927, לבסקי, ח. (עורכת) תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים, התבססות וצמיחה, כרך ראשון, הוצאת מאגנס, עמ' 432-411