זופיה קוסאק-שצ'וצקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
זופיה קוסאק בשנת 1933

זופיה קוֹסַאק-שְצ'וּצקה (Zofia Kossak-Szczucka;‏ 10 באוגוסט 18899 באפריל 1968) הייתה סופרת פולנייה ולוחמת מחתרת במלחמת העולם השנייה, חסידת אומות העולם. היא ייסדה את ארגון ז'גוטה כדי לסייע ליהודי פולין להימלט בזמן השואה. בשנת 1943 נעצרה על ידי הנאצים ונשלחה לאושוויץ, אך שרדה את המלחמה.

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ראשית דרכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סופיה היא אחייניתו של הצייר וויצ'ך קוסאק (אנ') ונכדתו של הצייר יוליוש קוסאק (אנ'). היא נישאה פעמיים (בפעם השנייה לזיגמונט שַטקובסקי (Szatkowski)), ושמרה את השם שצ'וצקה מנישואיה הראשונים. בשנת 1924 התיישבה בכפר גורקי וילקייה (אנ') שבשלזיה הצ'שינית (אזור היסטורי בדרום מזרח שלזיה, בסביבת העיר צ'שין (אנ')). היא הייתה קשורה לחבורה הספרותית "צ'רטק" (Czartak), וכתבה בעיקר לעיתונות הקתולית. היצירה הידועה ביותר שלה מאותה תקופה היא "התלקחות", ספר זיכרונות על המהפכה הרוסית של שנת 1917. היא כתבה גם מספר רומנים היסטוריים נוספים. בשנת 1936 קיבלה את אות הזהב היוקרתי "דפנת הזהב" מטעם האקדמיה הפולנית לספרות.

מחאה והתנגדות לנוכח השואה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בזמן הכיבוש הגרמני של פולין עבדה קוסאק בעיתונות המחתרת. בשנים 1939-1941 היא הייתה אחת מעורכי העיתון המחתרתי "חיי פולין". בשנת 1941 ייסדה את הארגון הקתולי "החזית לתחיית פולין" וערכה את העיתון שלו, Prawda ("האמת"). במחתרת היא השתמשה בשם הקוד ורוניקה.

בקיץ של שנת 1942, כאשר החל חיסול גטו ורשה, פרסמה קוסאק עלון שכותרתו "מחאה", שנדפס ב-5,000 עותקים, בו תארה במונחים גרפיים את התנאים בגטו, את הנסיבות המחרידות של הגירושים וקראה לפולנים למחות כנגד ההרג ההמוני של היהודים:

Cquote2.svg

כל מי שיאבד ... עניים ועשירים, נשים, גברים, זקנים, צעירים, תינוקות, קתולים שמתים עם שמם של ישו ומריה יחד עם היהודים. האשמה היחידה שלהם היא שהם נולדו לתוך העם היהודי ונידונו להשמדה על ידי היטלר ... אנגליה שותקת [לנוכח השואה], וכך גם אמריקה. גם היהדות הבינלאומית רבת ההשפעה, שכל כך רגישה בתגובה שלה לכל עבירה נגד עמה, שותקת. פולין שותקת ... יהודים מתים, על פי שורה של פילאטיס, כשהם רוחצים ידיהם בתמימות... אלה ששותקים לנוכח רצח במשיכת קולמוס, הופכים לשותפים לפשע... הרגשות שלנו כלפי היהודים לא השתנו. אנחנו לא מפסיקים לחשוב עליהם כעל אויבים פוליטיים, כלכליים ואידיאולוגיים של פולין.. אולם אנו נדרשים על ידי האלוהים כדי למחות. אלוהים אוסר עלינו להרוג. אנו נדרשים על ידי התודעה הנוצרית שלנו. לכל אדם יש את הזכות להיות נאהב על ידי אחיו בני האדם. הדם של חסרי ההגנה זועק בגן עדן לנקמה. מי שמתנגד למחאה שלנו, הם לא קתולים.

Cquote3.svg

ב-1942 ייסדה קוסאק את "הוועד הזמני לעזרה ליהודים" אשר מאוחר יותר הפך ל"מועצה לעזרת יהודים" תחת שם הקוד "ז'גוטה", ארגון מחתרת שמטרתו היחידה הייתה להציל יהודים בפולין מהשמדה בידי הנאצים. הארגון עזר להברחתם ולהצלתם של יהודים רבים.

על מחאתה של קוסאק ב-1942 כתבו החוקרים צ'רי ואורלה-בוקובסקה כי "היא קראה בתוקף להתערבות פעילה בהצלת יהודים - דווקא בשמה של הנצרות הקתולית הפולנית והפטריוטיות הפולנית. הגירושים מגטו ורשה זירזו שיתוף פעולה של ז'גוטה באותה שנה עם הארמייה קריובה בהקמת יחידה שמטרתה היחידה הייתה להציל יהודים‏[1].

בשנת 1943 קוסאק נעצרה, אבל הגרמנים לא ידעו במדויק על מעשיה. היא נשלחה לבית הסוהר הראשון בפאוויאק ולאחר מכן לאושוויץ, שם היא הוחזקה במחנה הריכוז ולא במחנה ההשמדה הסמוך (בירקנאו). היא שוחררה אודות למאמצים של המחתרת הפולנית וחזרה לוורשה. בסוף 1944 היא השתתפה במרד ורשה הפולני כנגד הכיבוש הנאצי.

לאחר המלחמה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בסוף מלחמת העולם השנייה, ביוני 1945, כשהמשטר הקומוניסטי החל לבסס את עצמו בפולין תחת סמכות סובייטית (בשם הרפובליקה העממית הפולנית), היא זומנה על ידי יאקוב ברמן, שר הפנים הפולני החדש, שהיה יהודי, שהמליץ לה לעזוב את המדינה באופן מיידי על מנת להגן על עצמה בגלל דעותיה האנטי קומוניסטיות, ובכך כנראה הציל את חייה. קוסאק ברחה למערב, אבל חזרה לפולין בשנת 1957, לאחר סיומה של התקופה הסטליניסטית. ב-1946 היא פרסמה את הספר "מן המצר: זכרונות מהמחנה" המתאר את חוויותיה באושוויץ וספרים נוספים, חלקם לילדים.

בשנת 1985, 17 שנים לאחר מותה, העניק לה יד ושם את התואר "חסידת אומות העולם". בשנת 2009, הנפיק הבנק הלאומי של פולין מטבע המנציח את תרומתם של קוסאק, אירנה סנדלר ומתילדה גטר בהצלת יהודים בשואה.

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Robert Cherry, Annamaria Orla-Bukowska, "Rethinking Poles and Jews: Troubled Past, Brighter Future", pg. 5. Rowman & Littlefield, 2007; ISBN 0-7425-4666-7.