זפת ונוצות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
תושבי בוסטון מזפתים ומכסים בנוצות איש מס בריטי ב-1774.

זיפות וכיסוי בנוצות הייתה צורת ענישה מקובלת שהחלה בתקופה הפיאודלית באירופה ולאחר מכן התפשטה אל מושבותיה. העדות הראשונה לשימוש בשיטה זאת לקוחה ממכתב ששלח מלך אנגליה ריצ'רד הראשון בשנת 1191 לכוחותיו בארץ ישראל. תקופת הפריחה של צורת ענישה זו והאזכור המאוחר ביותר שלה היו בשלוש עשרה המושבות האמריקניות בסמוך לפרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית.

במסגרת ענישה זו השתמשו בזפת מאתרי הבנייה הסמוכים ובנוצות מעופות שונים. בשלב הראשון של העונש, זפת חמה הייתה נשפכת על גופו של האדם ונדבקת אליו. מבחינה פיזית, הזפת החמה גרמה באופן תדיר לצריבות קשות על גופו של העבריין ולכן יכולה להיחשב גם כענישה גופנית. בשלב השני של הענישה היה הקורבן מכוסה בנוצות, בין אם על ידי גלגולו בערימת נוצות או על ידי זריקת נוצות עליו. הנוצות היו נצמדות לאדם במשך ימים ובכך היו מצליחים המענישים ברוב המקרים להרחיקו מהתושבים.

בשונה מהגליה, העונש אינו קבוע ולכן הועדף רבות על פני הגלות. מטרת הענישה הייתה השפלה כך שהדבר יגרום לאדם לעזוב את העיירה וגם אם יחזור, לא יבצע פשעים להבא.

בסופו של דבר בוטלה צורת ענישה זו בארצות הברית, בעיקר בנימוק שהיא לא כללה את שיקומו של העבריין מהפשע שאותו ביצע והפרה את התיקון השמיני לחוקת ארצות הברית, האוסר ענישה אכזרית ויוצאת דופן.

המונח "זפת ונוצות" משמש כיום באופן מטאפורי לביטוי סנקציה חברתית יוצאת דופן בחריפותה המופעלת נגד אדם, הכוללת את הוקעתו והשפלתו הפומבית.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא זפת ונוצות בוויקישיתוף