ענישה גופנית
ענישה גופנית היא ענישה הגורמת לנענש סבל פיזי, כגון כאב, התשה, או תחושת אי נוחות. מקרים קיצוניים של ענישה גופנית עשויים לכלול עינויים, נזק גופני ואף מוות בייסורים. ענישה גופנית הייתה נפוצה מאוד בעבר הלא רחוק. ישנן כיום מדינות המתירות ענישה גופנית בגין פשעים מסוימים. ענישה גופנית הייתה נפוצה גם בבתי ספר ובמסגרות משפחתיות לשם השלטת משמעת או כאמצעי לחינוך ילדים.
ענישה גופנית שיפוטית
[עריכת קוד מקור | עריכה]עונש זה מוטל על ידי בית המשפט על אדם שהורשע בעבירות מסוימות. הענישה השיפוטית הגופנית הנפוצה ביותר היא מלקות. דוגמה לסוג ענישה זה ניתנה בשנת 1994, כאשר נער אמריקאי בשם מייקל פיי (אנ'), בן למשפחת דיפלומטים שהתגוררה בסינגפור, הואשם בהשחתת כלי רכב ונידון למלקות. אפילו התערבותו של נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, שניסה למנוע את ביצוע העונש, לא עזרה והעונש הוצא אל הפועל. מדינות נוספות בהן נפוצה ענישה גופנית שיפוטית הן: מלזיה, ערב הסעודית וכן מספר לא מבוטל של מדינות מוסלמיות נוספות במזרח התיכון ובאפריקה.
עד אמצע המאה העשרים, ענישה גופנית שיפוטית הייתה נפוצה וחוקית כמעט בכל מדינות אסיה, בארצות הברית, וכן בחלקים מאירופה.
ישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]בעת קום המדינה הוגדר בחוקי המדינה עונש מלקות במספר מקרים, אך נאסר כבר בשנת 1950 על ידי הכנסת הראשונה בחוק ביטול עונש מלקות, תש"י-1950, אשר קובע כי "לא יהא עונש מלקות במדינה".[1]
ענישה גופנית של ילדים במשפט הבין לאומי
[עריכת קוד מקור | עריכה]האמנה בדבר זכויות הילד קובעת מסגרת להגנה על ילדים מפני כל צורה של אלימות גופנית או נפשית. סעיף 19 לאמנה בדבר זכויות הילד קובע את זכותו של הילד להגנה מפני כל צורה של אלימות גופנית או נפשית בעת שהילד נתון להשגחת הוריו או מבוגרים אחרים, והמדינות נדרשות לנקוט באופן אקטיבי מגוון צעדים חקיקתיים, מנהליים, חברתיים וחינוכיים על מנת להגן על ילדים מפני כל צורות האלימות. ענישה גופנית, היא שימוש באלימות. האמנה מדגישה את הצורך בפעולות של מניעה, של חינוך ושל טיפול[2].
זכותו של הילד להגנה מפני אלימות משתקפת בסעיפים נוספים באמנה המעניקים לה מעטפת רחבה יותר. סעיף 3 לאמנה מחייב את המדינות להבטיח כי מוסדות, שירותים ומתקנים האחראים לטיפול בילדים ולהגנה עליהם יעמדו בסטנדרטים ראויים, ובכך מטיל חובה מוסדית למניעת פגיעה או הזנחה במסגרות אלו. כמו כן, סעיף 28(2) מסדיר את סוגיית המשמעת במערכת החינוך, וקובע במפורש כי עליה להתבצע באופן ההולם את כבוד הילד כאדם, תוך שלילת אמצעים אלימים. רובד נוסף מצוי בסעיף 37, המעגן את זכותו של הילד להגנה במסגרת ההליך הפלילי, ואוסר על הטלת עונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים[2].
לצד הוראות האמנה עצמן, פרשנותה המחייבת גובשה לאורך השנים על ידי ועדת האו"ם לזכויות הילד (CRC). הוועדה פרסמה "הערות פרשניות" שנועדו להבהיר את היקף החובות המוטלות על המדינות, ובמסגרתן הבהירה כי האיסור על אלימות באמנה כולל בתוכו איסור מוחלט על שימוש בענישה גופנית, קלה כחמורה.
הערה פרשנית מס' 8 (2006) של הוועדה הוקדשה כולה לסוגיית הענישה הגופנית. בהערה זו הגדירה הוועדה ענישה גופנית כ"כל ענישה שבה נעשה שימוש בכוח פיזי ושנועדה לגרום לכאב או לאי-נוחות, יהיו קלים ככל שיהיו". הוועדה הדגישה כי ההגנה על הילד מפני אלימות אינה נעצרת בפתח הבית, וכי ענישה גופנית בתוך המשפחה, שנחשבה בעבר לשיטת חינוך לגיטימית, מהווה הפרה של זכויות הילד לכבוד ולשלמות הגוף[3].
הרחבה וביסוס מעמיק יותר לאיסור ניתנו בהערה פרשנית מס' 13 (2011) העוסקת בזכותו של הילד לחופש מכל צורה של אלימות[4]. הערה זו מהווה מסמך מקיף המנתח את סעיף 19 לאמנה וקובעת מספר עקרונות יסוד:
- אין להבחין בין אלימות הנחשבת להתעללות לבין אלימות המופעלת למטרות ענישה או משמעת. כל שימוש בכוח פיזי נגד ילד מוגדר כאלימות אסורה.
- לא ניתן להשתמש בטיעונים של מסורת, דת או תרבות כהצדקה לפגיעה פיזית בילדים או כהגנה משפטית למעשים אלו.
- ענישה גופנית פוגעת לא רק בגוף הילד, אלא גם בהתפתחותו הפסיכולוגית, ויש קשר הדוק בין ענישה גופנית לבין השפלה ופגיעה בכבוד האדם של הילד.
- על המדינות לאמץ גישה כוללנית ומערכתית למניעת אלימות, הכוללת קידום הורות חיובית, שינוי עמדות בציבור, והקצאת משאבים למערכות הרווחה והחינוך, מתוך תפיסה שהילד הוא נושא זכויות מלא ולא מושא לשליטת הוריו.
תמונת מצב עולמית
[עריכת קוד מקור | עריכה]נכון לדצמבר 2025, 70 מדינות אסרו על כך באופן מלא ו-25 מדינות נוספות התחייבו לבצע רפורמות חקיקה ליישום האיסור בצורה מלאה. למרות זאת, בפועל רק 15% מילדי העולם נהנים מהגנה משפטית מלאה, והדרך למיגור התופעה עודנה ארוכה. ב-62 מדינות ענישה גופנית טרם נאסרה בבתי הספר, וב-29 מדינות היא אף מותרת כעונש פלילי (כגון מלקות) לקטינים. המצב חמור במיוחד ב-15 מדינות, דוגמת ניגריה, פקיסטן וערב הסעודית, בהן אין כל איסור על ענישה גופנית באף מסגרת, והיא מותרת לשימוש בכל הקשר, כולל כענישה על עבירות פליליות[5].
המצב בישראל
[עריכת קוד מקור | עריכה]המצב המשפטי בישראל עבר תמורה משמעותית מתפיסה המתירה שימוש בכוח סביר לצורכי חינוך, לתפיסה האוסרת זאת באופן גורף.
בעבר גישת בית המשפט הייתה כי הורים זכאים להטיל על ילדיהם עונשים גופניים כדי לחנכם בדרך הישרה[6]. אבל כיום הגישה שונה ובית המשפט קבע איסור על שימוש בכוח פיזי מצד מבוגרים כלפי קטינים. בפרשת אלגני (1994)[7] נאסרה ענישה גופנית על ידי אנשי חינוך. ובפרשת פלונית (2000)[8] ונקבע כי כל ענישה גופנית ובכלל זה גם מכה קלה, מפרה את זכות הילד לכבוד ולשלמות הגוף. בפסק דין זה הסתמך בית המשפט בין היתר על האמנה בדבר זכויות הילד.
בנוסף בשנת 2000 בוטלה ההגנה בפקודת הנזיקין (סעיף 24(7))[9] שעמדה בעבר להורים ומורים שהשתמשו בענישה גופנית. וכן נחקק חוק זכויות התלמיד [10]הקובע במפורש את זכותו של תלמיד שלא יינקטו כלפיו אמצעי משמעת גופניים או משפילים.
הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה (ועדת רוטלוי). שמונתה לבחון את החקיקה הישראלית נוח עקרונות אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד. אימצה עמדה עקרונית השוללת מכל וכל שימוש בענישה גופנית, וקבעה כי מדובר באמצעי פסול חינוכית ומוסרית[11]. הוועדה המליצה לטפל בנושא בשתי דרכים שונות. לגבי הורים, היא הציעה לא ליצור עבירה פלילית חדשה אלא להסתפק בחוקים הקיימים ולהתמקד בעיקר בחינוך, בהסברה ובקביעה ברורה בחוק שלילדים יש זכות להגנה, תוך מתן כלים להורות נכונה. לעומת זאת, לגבי אנשי חינוך ומטפלים, היא המליצה על איסור פלילי מפורש בחוק וענישה משמעתית חמורה, כל זאת לצד הקמת מערכות תמיכה ושיקום למניעת אלימות בעתיד. בנוסף, המליצה הוועדה על הקמת מערך תומך של מניעה וטיפול, שיקום להורים פוגעים, וחינוך הציבור והילדים עצמם להכרת זכויותיהם.
באוקטובר 2024 פרסמה ועדת האו"ם לזכויות הילד את הערותיה המסכמות לדוח התקופתי של ישראל[12]. בפרק המוקדש לענישה גופנית, הוועדה המליצה לישראל להמשיך ולאכוף את האיסור על ענישה גופנית בכל המסגרות. כמו כן, הוועדה הדגישה את הצורך בחיזוק מסעות הסברה ציבוריים שמטרתם לקדם שיטות חינוך והורות חיוביות, לא-אלימות ומשתפות.
אתגרים ומחלוקות ביישום האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחת המחלוקות המרכזיות נוגעת לגבולות ההתערבות של המדינה בתוך התא המשפחתי. עקרון אי-התערבות המדינה נשען על התפיסה המסורתית לפיה ההורים הם השופטים הטובים ביותר של טובת ילדם, וכי סמכותם החינוכית היא חלק מהאוטונומיה של היחידה המשפחתית. מנגד המשפט המודרני מדגיש כי זכויות הילד לכבוד ולשלמות הגוף אינן נעצרות בפתח הבית, ולפיכך למדינה יש חובה אקטיבית להתערב כדי להגן על קטינים מפני פגיעה הנגרמת משימוש לרעה בכוח הורי[13].
סוגיה נוספת המצויה במוקד הדיון היא החשש מפני הפיכת הורים מסורים, הפועלים מתוך דאגה כנה לחינוך ילדם, לעבריינים בעיני החוק. מבקרים טוענים כי קביעת איסור גורף על ענישה גופנית מתונה היא "גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה", שכן היא מבקשת לשנות באמצעות הרתעה פלילית נורמות חברתיות המושרשות עמוק בתרבות. נטען כי הפללה רחבה עלולה לעורר אנטגוניזם כלפי המערכת המשפטית ולטשטש את ההבחנה המוסרית שבין ענישה חינוכית לבין התעללות אכזרית[13].
ענישה גופנית משמעתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ענישה גופנית משמעתית מוטלת על אדם שהוא חלק מארגון היררכי, המפר את המשמעת בארגון. ענישה זו יכולה ללבוש צורות שונות כמו קנס או ענישה גופנית. דוגמאות למסגרות בהן הייתה נהוגה בעבר, או נהוגה בהווה ענישה גופנית משמעתית – בתי כלא, מסגרות צבאיות, בתי ספר וכו'.
- ענישה גופנית בבתי ספר – זהו מקרה פרטי של ענישה משמעתית. הענישה הגופנית בבתי הספר לבשה צורות שונות ומשונות, וברוב המקרים הוטלה על תלמידים סוררים על ידי המורה או המנהל, ושימשה למטרת השלטת משמעת. השיטות הנפוצות ביותר היו הכאת התלמיד הסורר בעזרת סרגל על כף היד או הלקאתו בעזרת מקל בישבנו. עד אמצע המאה העשרים, ענישה גופנית בבתי ספר הייתה קיימת וחוקית כמעט בכל מדינות העולם. ענישה מסוג זה עדיין חוקית במספר מצומצם של מדינות, כגון, מדינות מסוימות בארצות הברית, סינגפור, מלזיה, קוריאה הדרומית, וקיימת בפרקטיקה (אם כי לא מבחינה חוקית) במספר מדינות נוספות כגון סין, יפן, ורוב מדינות אפריקה. בישראל נהגה ענישה גופנית בבתי ספר ועוד בשנת 1985 קבעה השופטת דבורה ברלינר: "נראה לי כי יש לאפשר למורה לשמור על משמעת בכיתתו ואם הדבר כרוך במקרים נדירים במתן סטירה או אקט גופני דומה כי אז אין מקום להוקיע את המורה על כך."[14] בהמשך השתנתה המדיניות וכיום מדינת ישראל אוסרת כל ענישה גופנית של תלמידים.
- ענישה גופנית במסגרת המשפחה – ענישה זו מוטלת בדרך כלל על ידי הורים או אחים מבוגרים על ילדים, למטרות חינוכיות או משמעתיות. מספר רב של מדינות, הוציאו סוג זה של ענישה אל מחוץ לחוק, אך הוא עדיין נפוץ וחוקי במספר רב של מדינות אחרות. בישראל, בית המשפט העליון קבע, בפסק דין פלונית נגד מדינת ישראל, כי שימוש בכוח בידי הורים למטרות של "ענישה חינוכית" הוא אסור. במקרא, מוזכר בספר משלי הפסוק ”חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ” (ספר משלי, פרק י"ג, פסוק כ"ד), המתאר את הענישה הגופנית של הורה לבנו כסמל לאהבתו אליו בצורת חינוכו.
סוגים של ענישה גופנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלקות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מלקות הן סוג של ענישה גופנית, המבוצע בדרך של הכאה ברצועה על גופו החשוף של הנענש. בעוד בעולם המערבי כמעט שאין היום עונש מלקות, ישנן מדינות רבות בהן העונש קיים. עונש מלקות במקל קיים בסינגפור ובמלזיה. בסינגפור היה עונש המלקות נושא לדיון נרחב ב-1994 כשהוא נגזר על צעיר אמריקני בגין ונדליזם.
בצי האמריקאי היה מקובל עונש מלקות כחלק מהמסורת הבריטית. קומודור אוריה לוי, קצין הדגל היהודי הראשון בכוחות המזוינים של ארצות הברית, היה האיש שהוביל לביטולו של עונש זה, שם. ב-1842 הוא ביטל את העונש באופן חד צדדי על סיפון האנייה הספציפית עליה פיקד, ובעקבות מסע ציבורי בו פתח, הוגבל ב-1850 סוג זה של ענישה וב-1862 בוטל עונש המלקות לחלוטין, גם באופן פורמלי, בצי ארצות הברית כולו.
עונש המלקות הוא בין עונשי ההכאה היחידים הקיימים במסגרת השיפוטית כיום אם כי בשנת 2005 הורשע אזרח הודי באונס שכנתו חרשת אילמת ונידון לעונש של 51 סטירות לחי במרכז הכפר.[15] עם זאת, כמעט ולא ניתן למצוא כיום עונש הכאה ממסדי שאינו מלקות.
בישראל בוטל עונש מלקות בחוק ביטול עונש מלקות, תש"י-1950,[16] בנימוק שמאז הקמת המדינה עונש זה, שהופיע בחוקים אחדים, היה בגדר אות מתה.
עמוד קלון וסד
[עריכת קוד מקור | עריכה]עמוד הקלון והסד הן סוג של ענישה גופנית שכמעט חלפה מן העולם. קושרים את הנענש למין מתקן העשוי על פי רוב מעץ עם חורים שמיועדים לידיים והצוואר ונועלים אותו שם למשך מספר שעות. העמוד או הסד מוצבים בדרך כלל במקום מרכזי באופן שהנענש חסר אונים ונתון לחסדיו של הקהל. לעוברים ושבים אמנם אסור על פי רוב לנגוע בו פיזית אך באפשרותם להשליך בפניו פירות רקובים, זבל, ביצים וכדומה, היו מקרים בהם עוברי אורח היו יורקים בפני הנענש ואף מטילים עליו את צורכיהם, לעיתים קרובות הצבה אל עמוד הקלון כללה גילוח ראשו של הנאשם על מנת להגביר את קלונו ככל שניתן. כמו כן במקרים מסוימים התעללות הקהל הייתה כוללת לא רק את השפלתו בלבד אלא גם פציעתו ואף במקרים חריגים הריגתו של הנאשם כתוצאה מהשלכת עצמים קטלניים דוגמת זכוכיות ואבנים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ענישה פיזית ענישה על ידי ההורים למטרות משמעת
- שושי כהן, "להורים אסור להכות ילדים למטרות חינוך", באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
- יעל כפרי, ענישה גופנית בבית הספר, מאתר משרד החינוך
- ענישה גופנית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- End Corporal Punishment - אתר המרכז את המעקב העולמי אחר הסטטוס החוקי של ענישה גופנית בילדים.
- המועצה הלאומית לזכויות הילד - אתר העמותה המציג נתונים וזכויות ילדים בישראל.
- איסור על ענישה גופנית באתר משרד החינוך.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ↑ חוק ביטול עונש מלקות, תש"י-1950, באתר הכנסת(הקישור אינו פעיל, 15.4.2020)
- 1 2 אמנה בדבר זכויות הילד: כתבי אמנה 1038, כרך 31, 221
- ↑ UN Committee on the Rights of the Child (CRC), General Comment No. 8 (2006): The Right of the Child to Protection from Corporal Punishment and Other Cruel or Degrading Forms of Punishment, CRC/C/GC/8 (2006).
- ↑ UN Committee on the Rights of the Child (CRC), General Comment No. 13 (2011): The Right of the Child to Freedom from all Forms of Violence, CRC/C/GC/13 (2011).
- ↑ End Corporal Punishment: Countdown to Universal Prohibition, END CORPORAL PUNISHMENT, https://endcorporalpunishment.org/countdown, נצפה לאחרונה ב-15.12.2025
- ↑ ע"פ 7/53 ראסי נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ז 790 (1953)
- ↑ ע"פ 4405/94 מדינת ישראל נ' אלגני, פ"ד מח(5) 192 (1994).
- ↑ ע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל (2000).
- ↑ חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס׳ 9), התש״ם-2000
- ↑ חוק זכויות התלמיד, תשס"א-2000
- ↑ דו"ח הוועדה לבחינת עקרונות יסוד בתחום הילד והמשפט ויישומם בחקיקה – דו"ח ועדת המשנה בנושא הילד ומשפחתו, פרק ד (ירושלים, משרד המשפטים, תשס"ד–2003)
- ↑ Committee on the Rights of the Child, Concluding observations on the combined fifth and sixth periodic reports of Israel, CRC/C/ISR/CO/5-6, paras. 27, 29-30 (16 October 2024).
- 1 2 Rhona Schuz, ‘“Three Years on”: An Analysis of the Delegalization of Physical Punishment of Children by the Israeli Courts’ (2003) 11 The International Journal of Children’s Rights 235
- ↑ לא כל סטירה של מורה לתלמיד היא עבירה, מעריב, 13 בספטמבר 1985
- ↑ איי.פי, הודו: אנס יקבל 51 סטירות לחי במרכז הכפר, באתר ynet, 10 בנובמבר 2006
- ↑
היסטוריית החקיקה של חוק ביטול עונש מלקות, תש"י-1950, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
| ערכים העוסקים בענישה | ||
|---|---|---|
| ענישה | ענישה • ענישה בישראל • ענישה במדינות העולם | |
| סוגי ענישה | חרם חברתי • מבחן וטיפול בקהילה • קנס • פיצוי הקורבן • מאסר עולם • עבודות שירות • מעצר מנהלי • מאסר • בית סוהר • ענישה גופנית • גלות • עונש מוות (בארצות הברית • לקטינים בארצות הברית • בישראל • ברוסיה) | |
| גופי הטלת ענישה | בית משפט • בית דין צבאי • דין משמעתי • בית דין שדה • משפט חברים • חבר מושבעים • חבר מושבעים גדול • וואר דיר • איון על ידי מושבעים | |
| מקור הסמכות לענישה | חוק • תקנון • משמעת • מצווה | |
| תופעות המצריכות ענישה | סטייה חברתית • עבירה | |
