קולוניה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
מושבות, מנדטים ושטחי שליטה של ישויות קולוניאליות שונות בשנת 1945

קולוניה (או מושבה בעברית, אשר יש להבדיל בינה לבין "מושבה" ו"מושב" במשמעותן כצורת התיישבות ישראלית) היא חבל ארץ הנמצא תחת שליטת ישות מדינית המרוחקת ממנו גאוגרפית. במשמעותה המודרנית, קולוניה מתאפיינת על פי רוב בשליטת מדינה זרה על חבל הארץ כתוצאה מכיבוש, המלווה ביישוב מתיישבים מארץ האם תוך קיפוח זכויותיהם של ילידיו המקוריים. המונח קולוניה קשור קשר הדוק למונחים קולוניאליזם ואימפריאליזם.

מקור המונח קולוניה בלטינית ומשמעותו המקורית היא "שטח אדמה שיועד לעיבוד חקלאי". היות שבעת העתיקה נהגו לא אחת להשיג שטחים אלה באמצעות כיבוש ובהמשך ליישב בהם חקלאים, קיבל המונח את משמעותו המוכרת כיום. העיר הגרמנית קלן נוסדה על ידי הרומאים, שכינו אותה Colonia (וזה גם שמה של העיר בספרדית, באיטלקית, בפורטוגזית ובקטלאנית). בארץ ישראל הייתה מושבה של חיילים רומאים בשם קולוניה, שמיקומה בהרי ירושלים בין מוצא למבשרת ציון. השם קולוניה השתמר בשמו של כפר ערבי נטוש בשם קאלוניה (Qalunya) שהיה במקום עד אפריל 1948.

ב"עידן האימפריאליזם", שהחל בהקמת האימפריה הספרדית באמריקה במאה ה-15 והסתיים בפירוק האימפריה הבריטית במאה ה-20, נהגו מדינות אירופה, ארצות הברית ואחרות לתפוס שליטה פוליטית בחלק ניכר מהטריטוריות בעולם. המילה "קולוניה" קיבלה את משמעותה כמושג המאפיין טריטוריה מחוץ לגבולות המדינה אך בשליטתה, שבה מרבית האוכלוסייה היא "ילידים".

מרבית העולם שמחוץ לאירופה היה בשלב כלשהו קולוניה של מדינה אירופית זו או אחרת. כך גם חלק ממדינות ארצות הברית, בעיקר אלה שבחוף המזרחי, שהחלו את דרכן כקולוניות בריטיות. מרבית מדינות אמריקה הלטינית היו קולוניות ספרדיות. אוסטרליה הייתה קולוניה בריטית, וכך גם חלקים ניכרים מאסיה ומאפריקה. צרפת אחזה בקולוניות בצפון אפריקה ובמערב אפריקה. גם פורטוגל, הולנד, בלגיה ומדינות אירופיות נוספות החזיקו קולוניות מעבר לים, וגם ארצות הברית, לאחר קבלת עצמאותה, הייתה לבעלת קולוניות משלה.

הקולוניות שימשו את מדינות האם לצרכים צבאיים וכלכליים. הן יושבו לרוב במתיישבים מארץ האם, בין אם כאלה שעברו אליהן מרצונם, ובין אם הוגלו אליהן כצעד של ענישה. אוסטרליה, למשל, החלה את דרכה כ"מושבת עונשין" לעבריינים בריטים. במקביל, ראו בהן השליטים הזרים שטחי השפעה להפצת תרבותם, דתם ושפתם. הקולוניות נבדלו זו מזו במידת האוטונומיה שקיבלו לניהול ענייניהן האדמיניסטרטיביים.

ארץ ישראל, אף שהייתה בשליטת האימפריה העות'מאנית ומאוחר יותר האימפריה הבריטית, לא הוגדרה כ"קולוניה". לא התקיימו בה תהליך של התיישבות מארץ האם או ניסיונות להטמעת השפה והתרבות של האימפריה השולטת.

תהליך ה"דה-קולוניזציה", או הענקת ריבונות ועצמאות לקולוניות, החל עם מלחמת העצמאות של ארצות הברית לקראת סוף המאה ה-18, והסתיים לקראת סוף המאה ה-20. הדרישה לעצמאות באה בין אם מצד הילידים המקוריים, ובין אם מצד המתיישבים ה"חדשים". עצמאותה של זימבבואה (לשעבר קולוניית רודזיה) בשנת 1980 סימלה את סוף הקולוניאליזם. מספר מועט של קולוניות לשעבר העדיפו, משיקוליהן שלהן, להישאר במעמד "מדינת חסות" של מדינת האם ללא עצמאות מלאה, אך עם זכויות פוליטיות מלאות לתושביהן. גם מרבית הקולוניות שקיבלו עצמאות מלאה, עדיין שומרות במידה כלשהי על זיקה תרבותית (כגון שפה), כלכלית ופוליטית לארץ האם.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]