זקסן (אוניית מערכה, 1916)
 | |
| אוניית הצי הגרמני הקיסרי "באיירן", אוניית האחות של זקסן | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי הגרמני הקיסרי |
| סדרה | באיירן |
| ציוני דרך עיקריים | |
| מספנה |
גרמניה ורפט  |
| תחילת הבנייה | 15 באפריל 1914 |
| הושקה | 21 בנובמבר 1916 |
| אחריתה | הבנייה בוטלה ב-3 בנובמבר 1919 והיא נגרטה ב-1921 |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 28,580 טון (סטנדרט) |
| אורך | 182.4 מטר |
| רוחב | 30 מטר |
| שוקע | 9.39 מטר |
| מהירות | 22 קשרים |
| גודל הצוות | 1,171 קצינים ומלחים |
| טווח שיוט | 9,300 ק"מ במהירות 12 קשר |
| הנעה | טורבינות קיטור בהספק 54,000 כוחות סוס (40 מגה-וואט) |
| צורת הנעה | 3 טורבינות |
| כמות הדלק | 3,400 טון פחם, 620 טון דלק |
| שריון |
חגורת שריון 170–350 מ"מ צריחי תותחים 350 מ"מ תותחים משניים 170 מ"מ מגדל ניווט 400 מ"מ |
| חימוש |
שמונה תותחים בקוטר 15 אינץ' (380 מ"מ) 16 תותחים בקוטר 5.9 אינץ' (150 מ"מ) 2 תותחים 3.5 אינץ' (88 מ"מ) 5 צינורות טורפדו 24 אינץ' (60 ס"מ) |
  | |
זקסן (בגרמנית: SMS Sachsen) הייתה השלישית מתוך ארבע אוניות המערכה דרדנוט מסדרת באיירן שהוזמנו אך מעולם לא הושלמו עבור הצי הקיסרי הגרמני בעשור השני של המאה ה-20, נחשבת לפעמים לחלק מתת-סדרה עם אחותה וירטמברג. כמו שאר אוניות הסדרה, היא הייתה אמורה להיות חמושה באותה סוללה ראשית של שמונה תותחי 38 ס"מ (15 אינץ') בארבעה צריחי תותחים, אבל הייתה שונה משאר אוניות הסדרה במערכת ההנעה שלה. היא החליפה את טורבינת הקיטור על ציר המדחף המרכזי שלה לטובת מנוע דיזל. היא הונחה באפריל 1914 במספנת Germaniawerft, אך תחילת מלחמת העולם הראשונה ביולי האטה את העבודה על האונייה; היא הושקה בנובמבר 1916, אבל כשהמשאבים הופנו לפרויקטים דחופים יותר, לרבות בניית צוללות, העבודה על האונייה נעצרה לחלוטין. כשבנייתה הופסקה, נותרו לה כתשעה חודשי עבודה לסיומה. חלק מהרכיבים של מערכת ההנעה שלה היו בשימוש חוזר במספר צוללות מטיפוס U-151. חוזה ורסאי שסיים את המלחמה ביוני 1919 קבע כי כל ספינות המלחמה בבנייה בגרמניה אמורות להיגרט, ולפיכך זקסן נמכרה לגרוטאות ב-1920 ופורקה בשנה שלאחר מכן.
התפתחות[עריכת קוד מקור | עריכה]
עבודת התכנון על הסדרה החלה כבר בשנת 1910, תוך התייחסות רבה לחימוש הכלים החדשים. התברר כי ציים אחרים עוברים לתותחים גדולים מ-30.5 סנטימטרים (12 אינץ'), וכך גם אוניית המערכה הגרמנית הבאה תצטרך לשלב תותחים גדולים יותר. במחלקת הנשק נשקלו תותחים בקוטר 32 ס"מ (12.6 אינץ'), 38 ס"מ (15 אינץ') ו-40 ס"מ (15.7 אינץ'). בשנה שלאחר מכן, לאחר משבר אגאדיר, טירפיץ אימץ במהירות סערה ציבורית על המעורבות הבריטית במשבר כדי ללחוץ על הרייכסטאג להקצאת כספים נוספים לצי. זה סיפק את הפתח לספינות קרב חזקות יותר, אז טירפיץ דרש כספים עבור ספינות חמושות בתותחי 34 סנטימטרים (13.4 אינץ') באמצע 1911. צוות התכנון הסתפק בקליבר של 38 ס"מ שכן תותח ה-40 ס"מ היה יקר יותר באופן משמעותי ותותח ה-38 ס"מ סימן שיפור משמעותי לעומת התותחים הגרמניים הקיימים.
כאשר הצי הגרמני החל בהכנות להתחיל בבניית אוניית המערכה של שנת הכספים 1914, המכונה "ארזאץ קייזר פרידריך השלישי" בשנת 1912 כתחליף לפרה-דרדנוט הקשישה קייזר פרידריך השלישי, צוות התכנון בחן את ההתפתחויות האחרונות בספינות מלחמה זרות ולמד שלאוניות המערכה הבריטיות האחרונות, סדרת קווין אליזבת, תהיה מהירות מרבית גבוהה. הגרמנים בחרו לעשות ניסיון נוסף לשלב מנוע דיזל כדי להניע את ציר המדחף המרכזי של האונייה החדשה (בעבר ביקשו להתקין אותם בסדרת קניג הקודמת אך הם לא היו מוכנים בזמן). מנוע הדיזל היה גדול יותר ממתקן טורבינה דומה, והגדיל את הנפח בכ-200 טון, מה שדרש הארכה של גוף האונייה ב-2.4 מטר (7 רגל 10 אינץ') כדי למנוע מהשוקע שלה לגדול. זה נעשה על מנת לקבל יתרון של חידוד קווי הגוף ובכך לשפר את צורתו ההידרודינמית, ולהגביר את מהירותה. בגלל שינויים אלו, כמה היסטוריונים, כולל ההיסטוריון הימי הגרמני דירק נוטלמן, רואים בזקסן ובווירטמברג תת-סדרה של סדרת באיירן.
תיאור[עריכת קוד מקור | עריכה]
זקסן הייתה באורך של 181.8 מטר (596 רגל 5 אינץ') בקו המים, ואורך כולל של 182.4 מטר (598 רגל 5 אינץ'). רוחב האונייה היה 30 רגל (98 רגל 5 אינץ') והיה לה שוקע של 9.3–9.4 מטר (30 רגל 6 אינץ'–30 רגל 10 אינץ'). ההדחק של זקסן היה 28,800 טון (28,300 טון ארוך) בתפוסה סטנדרטית; במעמס קרבי מלא, ההדחק היה עד 32,500 טון (32,000 טון ארוך). בניגוד לשלוש האוניות האחיות שלה, שהונעו על ידי שלושה סטים של טורבינות קיטור של שיכו, זקסן קיבלה רק שני סטים של טורבינות על הצירים החיצוניים, עם קיטור שסופק על ידי שישה דודי צינורות מים פחמיים ושלושה דגמים מונעי נפט. הציר השלישי שלה הונע על ידי מנוע דיזל MAN, שישה צילינדרים, שתי פעימות, שדורג בהספק של 12,000 כוחות סוס; בשילוב עם הטורבינות, מערכת ההנעה שלה הפיקה 54,000 כוחות סוס (40,300 קילוואט). המהירות המרבית המיועדת הייתה 22 קשרים (41 קמ"ש). האונייה יכלה לשאת עד 3,400 טון (3,300 טון ארוך) של פחם ו-620 טון (610 טון ארוך) של מזוט, שסיפק טווח מקסימלי של 5,000 מיילים ימיים (9,300 ק"מ) במהירות שיוט של 12 קשרים (22 קמ"ש). היא הייתה אמורה לשאת צוות של 42 קצינים ו-1,129 מלחים.
אילו הושלמה, האונייה הייתה חמושה בשמונה תותחי 38 ס"מ (15 אינץ') SK L/45. תותחי הסוללה העיקריים היו מסודרים בארבעה צריחים תותחים תאומים: שני צריחים ירי-על מלפנים ומאחור. החימוש המשני שלה כלל 16 תותחי 15 ס"מ (5.9 אינץ') SK L/45, ארבעה תותחי 8.8 ס"מ (3.5 אינץ') SK L/45 וחמש צינורות טורפדו בקוטר 60 ס"מ (23.6 אינץ') תת-מימיים, אחד בחרטום ושניים על כל צד רוחב. לאונייה הייתה חגורת שריון בעובי 170–350 מילימטרים (6.7–13.8 אינץ') וסיפון משוריין בעובי 60–100 מילימטרים (2.4–3.9 אינץ'). מגדל הניווט הקדמי שלה היה מוגן בשריון בעובי 400 מילימטרים (15.7 אינץ'), ובצריחי הסוללה הראשיים היו דפנות בעובי 350 מ"מ וגגות בעובי 200 מילימטרים (7.9 אינץ').
בנייה וביטול[עריכת קוד מקור | עריכה]
זקסן הוזמנה על פי חוק הצי הרביעי והאחרון, שהתקבל בשנת 1912. הקייזר וילהלם השני אישר את התכנון, שכבר הוזמן ממספנת גרמניהוורפט בקיל; הרייכסטאג לא אישר רשמית את התקציב, מה שהפך את תחילת הבנייה לעניין של סיכון עבור המספנה. המימון לכלי השיט אושר כדין, וב-21 בפברואר 1914 הושקה אוניית המערכה קרונפרינץ, אשר פינתה את הממשה שנשמר לבניית הארזאץ קייזר פרידריך השלישי. עבודות ההכנה החלו מיד לאחר שקרונפרינץ פינתה את הממשה וב-21 במרץ חתם וילהלם השני על הצו הסופי לבניית האונייה החדשה. הנחת השדרית שלה התרחשה ב-15 באפריל, והיא קיבלה את מספר הבנייה 210. העבודות הראשוניות נמשכו באיטיות, עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה ביולי, כאשר המשאבים הופנו להשלמת עבודות האבזור בקרונפרינץ וכן כמה סירות טורפדו וצוללות בבנייה במספנה. השקת האונייה הייתה אמורה להיות בתחילת 1916, אך העיכובים דחפו את ההשקה שלה ל-21 בנובמבר. השלמתה תוכננה לתחילת 1917, אך המחסור בחומרים ובכוח עבודה, במיוחד כשהמשאבים הללו החלו להיות מופנים לתמיכה במערכת הצוללות נגד בריטניה, האטה עוד יותר את העבודה, שבסופו של דבר נעצרה.
לאחר שגרמניה חידשה והרחיבה מאוד את מערכת הצוללות הבלתי מוגבלת בפברואר 1917, אדמירל אדוארד פון קאפלה, שעד אז החליף את טירפיץ כראש משרד הצי, טען שיש לעצור את בניית אוניות הראשה לטובת בניית צוללות. משרד הצי הגיש דוח מיום 1 בפברואר 1918, שקבע כי בניית אוניות ראשה הופסקה, בעיקר בשל שינוי סדרי העדיפויות למלחמת הצוללות. כשהעבודה הופסקה זקסן הייתה בערך תשעה חודשים מהסיום. רכיבים שהורכבו עבור גנרטורי הדיזל שלה נלקחו לשימוש חוזר בצוללת הסוחר ברמן. מנוע הדיזל חולק למערכות הנעה עבור ארבע מהצוללות מטיפוס U-151 בתחילת 1917. עד שהעבודה הופסקה ב-1917, זקסן קיבלה שישה מתוך שמונת התותחים העיקריים שלה, והזוג הנותר הוסב לתותחי רכבת או סוללות קבועות בפלנדריה. בערך 76 אחוז מהגוף הורכב ו-13 אחוז מהשריון שלה הותקן, וחלק גדול משאר השריון שהיה בבית המלאכה בצד, הוכן להתקנה. האונייה הושלמה עד לסיפון הסוללות - סיפון אחד מתחת לסיפון הראשי - ו-50 אחוז מהסיפון העליון שלה היה במקום. הדוודים שלה הותקנו ושתי הטורבינות שלה וגם מנוע הדיזל הורכבו כמעט לגמרי בבית המלאכה, מה שדרש ניסויים לפני שניתן היה להתקין אותם. שתי הארובות שלה הוקמו.
האונייה הונחה לא גמורה בקיל בתום המלחמה. על פי סעיף 186 של חוזה ורסאי, שנחתם ביוני 1919, כל ספינות המלחמה הגרמניות שבבנייה היו אמורות להתפרק מיד לגרוטאות. במקביל, התותחים שלה הוסרו והיא הועברה ל-Kieler Forde מאוחר יותר באותה שנה כדי להמתין לגריטה. זקסן נמחקה מרשימות הצי ב-3 בנובמבר 1919 ונמכרה בסוף 1920 לגריטת ספינות. לאחר שנמכרה, היא הוחזרה למספנה כדי להסיר את שריון הצד וצריחי התותחים שלה. לאחר מכן היא הועברה לגריטה, והעבודה נמשכה עד 1923.
