חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Hirst impossibility.jpg
חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי
The Physical Impossibility of Death
in the Mind of Someone Living
דמיאן הירסט, 1992
כריש, זכוכית, פלדה ופורמלין, 213 × 518 ס"מ
מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק

"חוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי" הוא עבודת אמנות משנת 1992 מאת האמן האנגלי דמיאן הירסט. העבודה נוצרה במימונו של צ'ארלס סאצ'י (Charles Saatchi), אספן אמנות אנגלי בולט, והוצגה לראשונה בתערוכה שנקראה "אמנים בריטים צעירים" שאורגנה על ידיו. המפרט הטכני של העבודה הוא: "כריש טיגריסי, זכוכית, פלדה, תמיסה של 5% פורמלין, 213x518 x213 ס"מ."

בשנת 2004 נמכרה העבודה לאספן האמנות האמריקאי סטיבן א. כהן (Steven A. Cohen) בסכום של שמונה מיליון דולר, הסכום השני בגודלו ששולם עד אז ליצירת אמנות של אמן חי‏[1].

הקונספט[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיתון הניו יורק טיימס תיאר את עבודת האמנות ב-2007:

מר הירסט מכוון לעתים תכופות לטגן את המוח (ומפספס יותר מאשר קולע), אולם הוא עושה זאת באופן ישיר, לרוב בחוויה וִיסְצֶרָלִית, כשהכריש נותר בצורה יוצאת מן הכלל. תוך שהוא משמר את נושא הכריש, הכריש בו זמנית מת וחי ומתבטא בצורה שאתה לא ממש תופס אותה עד שאתה לא רואה את זה, תלוי ושקט במיכל שלו. הוא מעורר דחף דמוני מולד לחיות צורת חיים דמונית דמוית מוות."

ריקבון והחלפת הכריש[עריכת קוד מקור | עריכה]

לצורך עבודתו האמן פנה לדייג מאוסטרליה והזמין ממנו את הכריש תמורת 6,000 יורו. האמן ביקש "משהו גדול מספיק כדי לטרוף אותך". מאחר שהכריש השתמר בצורה גרועה, החלה להתפתח עכירות בחלקים מהמעטפת שלו. בשנת 1993 הגלריה הוציאה את קרביו של הכריש ומתחה את עורו על תבנית פיברגלס. אולם הירסט טען ש"זה לא נראה מפחיד...אפשר לראות שהוא לא אמיתי. אין לו משקל". לאחר שנודע לו כי הגלריה עומדת למכור את היצירה לסטיבן א. כהן, הוא הציע להחליף את הכריש. כריש נוסף נתפס (בגיל מוערך של כ 25-30 שנה), ומדען ומשמר דגים מהמוזיאון להיסטוריה של הטבע (לונדון) הזריק לכריש פורמלין והשרה אותו בתמיסת פורמלין בווטרינרה המקורית שלו למשך שבועיים.

הירסט הכיר בפרדוקס הפילוסופי המכונה ספינת תסאוס, בנוגע לשאלה אם מדובר באותה עבודת אמנות. הוא השיב:

זו דילמה גדולה. לאמנים ולמשמרי אמנות יש דעות שונות בנוגע למה חשוב : העבודה המקורית או הכוונה (או הרעיון) המקורית. אני בא מרקע של אמנות קונספטואלית, כך שאני חושב שזו צריכה להיות הכוונה. מדובר באותה עבודה. אולם הזמן הוא שייתן לבסוף את פסק הדין.

תגובות[עריכת קוד מקור | עריכה]

"כריש מת אינו אמנות", 2003, 'הגלריה הבינלאומית לסטקיזם'

בשנת 2004 במהלך נאום בהאקדמיה המלכותית לאמנויות, מבקר האמנות רוברט יוז השתמש בחוסר היתכנותו הגשמית של המוות במוחו של אדם חי כדוגמה עיקרית לתופעה הבינלאומית של שוק האומנויות של זמנו שהפכה ל"שפל תרבותי". מבלי להזכיר את עבודת האמנות או את האמן, טען כי משיכת מכחול בקולר תחרה בציור של ולסקס עשויה להיות רדיקלית יותר מאשר כריש "עגמומי ומתפורר במיכל שלו בצד השני של התמזה".

הירסט השיב לאדם שאמר שכל אחד יכל לעשות עבודת אמנות שכזו ב- "אבל לא עשית זאת, הלא כך?"

בשנת 2003, תחת הכותרת "כריש מת אינו אמנות", 'הגלריה הבינלאומית לסטאקיזם' הציגה כריש, שהוצג לראווה לראשונה כשנתיים לפני יצירתו של הירסט בחנות "ג'.די.אספקת מוצרי חשמל" של אדי סונדרס משכונת שורדיץ', ושאלה "אם הכריש של הירסט הוכר כעבודת אמנות גדולה, איך זה שהכריש של אדי שהוצג שנתיים לפניו לא הוכר ככזה? ייתכן ויש לנו כאן אמן גאוני שלא קיבל הכרה, שביצע זאת ראשון, או שכריש מת בכלל אינו אמנות?" הגלריה הציעה כי הירסט קיבל את הרעיון לעבודה שלו מחלון הראווה בחנות של אדי.

הערת שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Smith, Roberta (16 October 2007). "Just When You Thought It Was Safe". The New York Times.