דייגו ולסקס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
ולסקס - דיוקן עצמי משנת 1640

דייגו רודריגס דה סילבה אי ולסקס (Diego Rodríguez de Silva y Velázquez - הוטבל ב-6 ביוני 1599 - 6 באוגוסט 1660) היה צייר ספרדי והאמן הבולט ביותר בחצרו של המלך פליפה הרביעי מספרד. טכניקת הציור הריאליסטית שלו והקומפוזיציות בהן השתמש הקנו לו שם כאחד האמנים הדגולים שקמו במערב, במיוחד בזכות דיוקנאות משפחת המלוכה הספרדית שצייר.

ולסקס זכה לתהילה מחודשת ומועצמת מתחילת המאה ה-19, כשטכניקת הציור הווירטואוזית שלו, ובמיוחד הקומפוזיציות המתוחכמות וחסכנותו במשיחות מכחול בציוריו המאוחרים, זכו לשבחים רבים[דרוש מקור]. ציירים כאדוארד מאנה, מראשי האימפרסיוניסטים המוקדמים, וציירים ריאליסטים רבים הושפעו מעבודותיו[דרוש מקור], וגם ציירים שרוח עבודותיהם הייתה רחוקה משלו, כמו רנואר, נהרו למוזיאונים כדי להתפעל מיצירותיו[דרוש מקור].

ולסקס המשיך ליהנות מהשפעה גם במאה ה-20, כשציירים ספרדים רבים, ובהם פבלו פיקאסו וסלבדור דאלי מכירים לו חוב[דרוש מקור]. דיוקן האפיפיור אינוקנטיוס העשירי שלו שימש בסיס לסדרת עבודות מרכזית ביצירתו של האמן המודרני הבולט פרנסיס בייקון[דרוש מקור].

ביוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאס מנינאס (בספרדית: נערות החצר) (1656), תמונתו המפורסמת ביותר של ולסקס
ישו בביתן של מרתה ומריה (1618)
ניצחון בכחוס (1628-1629)
דיוקן הנסיך בלתזר קרלוס (1634-1635)
גמד יושב על הרצפה (דון סבסטיאן דה מורה?) (1645)
דיוקן האפיפיור אינוקנטיוס העשירי (1650)

ילדות וחיים בסביליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ולסקס נולד בסביליה בתחילת חודש יוני של שנת 1599, וטקס ההטבלה שלו נערך בעיר ביום השישי לחודש זה. אביו, רודריגס דה סילבה, היה עורך דין מצליח, בן למשפחת אצולה פורטוגלית. בהתאם למנהג שהיה מקובל בזמנו בספרד, הוא ידוע בעיקר בשמה של אמו - ולסקס. הוא חונך על ידי הוריו כילד דתי, והם ייעדו לו עתיד כמלומד, דבר שהביאם ללמדו פילוסופיה ושפות רבות. אולם, נטיית לבו של ולסקס הצעיר פנתה כבר בגיל מוקדם לכיוון האמנות, ובנערותו התמחה אצל האמן הסיבייאני פרנסיסקו דה הררה, צייר נמרץ אשר זילזל בהשפעתן של האסכולות האיטלקיות של התקופה על אסכולת סביליה. מעבודותיו של הררה שנשתמרו, ניתן ללמוד כי הוא היה אמן אמיץ, בעל ייחוד, אשר עבודותיו מתאפיינות בסגנון עצמאי ואפקטיבי. אולם בד בבד, סבל הררה ממזג חם ומתפרץ, דבר שהקשה על תלמידיו להשאר במחיצתו לזמן רב. ולסקס הצעיר נשאר בסטודיו של הררה שנה אחת בלבד, אולם הייתה זו שנה שהשפיעה על חייו. בשנת לימודיו אצל הררה למד את היסודות אותם פיתח מאוחר יותר לסגנון המאפיין אותו - שימוש במכחולים ארוכי שיער, המשווים לצבע המונח על הבד תחושה של ריחוף וריאליות.

לאחר שעזב את בית מדרשו של הררה, עבר ללמוד אצל מאסטר שונה לגמרי - פרנסיסקו פאצ'קו המלומד והקפדן, שפרסם באותו זמן ספר עב כרס על תורת הציור. ולסקס שהה בבית ספרו של פאצ'קו כ-5 שנים, במהלכן למד את רזי הפרספקטיבה והפרופורציה, ונחשף לכל ספרי האמנות המובילים של התקופה. הייתה זו גם התקופה שבה התאהב בבתו של מורהו, חואנה, אותה נשא לבסוף לאישה בשנת 1618. לאחר סיום התמחותו הרשמית אצל פאצ'קו, החל ולסקס מצייר את כל אשר ראה סביבו: כדי חימר כפריים, ציפורים, דגים, פירות ופרחים. הציור המדויק של העצמים כפי שהוא ראה אותם במו עיניו, תיאורו בדייקנות וצביעתו בצבעו המקורי בתנאי תאורה ספציפית ומסוימת, הפך למטרה המרכזית באמנות המוקדמת של ולסקס. ולסקס בחר בכוונה ברורה לצייר נושאים פשוטים אלו, באומרו כי הוא מעדיף להיות ראש ציירי הנושאים הפשוטים מאשר זנב לציירי אמנות העל[דרוש מקור].

כעבור זמן מה הבין ולסקס כי ההתמחות בציור נושאים פשוטים דורשת התמקצעות וחקר מעמיק עליהם, ובעיקר - על גוף האדם ככלי הבעתי. לצורך כך, שכר את שירותיו של נער כפרי, אשר שימש כמשרתו האישי וכמודל למספר גדול של רישומי פחם וגיר, וכן ציורי צבע שאותם יצר במטרה לתפוס ולתעד את הנימות הדקיקות ביותר שמופיעות בהבעתו של המודל. הבעותיו של המשרת הצעיר נשקפות כיום מהגדולות שביצירותיו של ולסקס, בהן, הנער הצוחק ביצירתו "ארוחת הבוקר" שבמוזיאון ההרמיטאז', והצעיר שב"מוזיקאים". בעבודות אלו השתית ולסקס יסודות לסגנונו ההבעתי והחודר אל תוך מושא הציור וכמו מנתח את הסיבה להבעה מבפנים. ולסקס תפס את העולם סביבו כסביבה שוקקת חיים, חיים פשוטים ועממיים המשמשים את המושא האידאלי ביותר לציוריו. תפיסה זו הביאה לא פעם להקבלה בינו ובין הסופר סרוואנטס שתיאר גם הוא ביצירתו את הדמויות הפשוטות של דרום ספרד[דרוש מקור].

לאחר שביסס את מעמדו כצייר מוכר באזור מגוריו, התפנה ולסקס להקמת משפחה. יחד עם אשתו חואנה הביא לעולם שתי בנות: הצעירה נפטרה בילדותה, ואילו הבכורה, פרנסיסקה, נישאה בנעוריה לצייר באטיסטה דל מאזו, צייר אשר הושפע מוולסקס ושכמה מעבודותיו נחשבו בטעות לעבודותיו של ולסקס.

המעבר לבירה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הולדת בנותיו החל ולסקס להתעניין בעולם שמחוץ לאזור הכפרי שבו בילה את ימיו מראשיתם. בשנת 1622, מצויד במכתבי המלצה רבים, נסע למדריד בליווי משרתו ושהה שם חודשים מספר. ביקור זה הותיר רושם נכבד על פרנסי האמנות בעיר, וכעבור שנה הוא זומן לחזור אליה על ידי אחד מיועציו של המלך, אשר שילם לו ביד נדיבה את הוצאות הנסיעה. בשנת 1624 הוא קיבל הזמנה אישית מהמלך פליפה הרביעי, בצירוף 300 דוקטים, ובה הוא התבקש להעתיק את משפחתו וביתו לבירה, שהפכה למקום מגוריו עד סוף ימיו. המלך פליפה הרביעי היה מנהיג חלש שאהב אמנות ואף התגאה בהיותו צייר ומשורר חובב. אהבת אמנות זו, יחד עם ההכרה בכשרונו האדיר של ולסקס, הפכה את המלך לחברו הקרוב והנאמן של ולסקס לתקופה של 36 שנים, שבהן הכריז כי ולסקס יהיה האמן היחיד לו יותר לצייר את הפורטרטים המלכותיים[דרוש מקור]. ולסקס קיבל משרה כצייר בחצר המלכותית וכל צרכיו, החל בטיפולים רפואיים וכלה בציוד לציוריו, שולמו על ידי המלך.

בשנת 1628 הגיע לביקור בספרד האמן רובנס, וולסקס מונה על ידי המלך כמדריכו האישי של האורח לאוצרות התרבות הספרדית. שלא כצפוי, רובנס, שהיה אז בשיא תהילתו, לא השפיע כהוא זה על סגנונו ומנהגו של ולסקס, אולם הוא עורר בו דחף עז לבקר באיטליה ולחזות בעבודותיהם הגדולות של האמנים האיטלקיים.

המסעות לאיטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1629 התיר המלך פליפה הרביעי, לוולסקס להגשים את חלומו ולנסוע לאיטליה, וזאת תוך שמשכורתו נשארת בעינה. ולסקס יצא לדרכו מנמל ברצלונה באוגוסט של אותה השנה, על סיפון ספינתו של המרקיז דה ספינולה, המצביא הספרדי שכבש את ברדה שבהולנד, אשר היה בדרכו לקחת את הפיקוד על חיל המצב הספרדי במילאנו. בזמן הפלגה זו שמע ולסקס את פרטי הקרב המפואר בברדה מפי המצביא עצמו, ואף רשם לעצמו את הפורטרט של המנצח, אולם התמונה המפורסמת המתארת את הניצחון - כניעת ברדה, צויירה זמן רב לאחר מכן, כיוון שקרנו של המרקיז בקרב חצר המלוכה ירדה באותה תקופה. במהלך מסעו באיטליה, ביקר ולסקס ברומא ובונציה, שם העתיק יצירות מופת של אמני הרנסאנס, ואף צייר כמה יצירות משלו בהשראת ציורים אלו.

לאחר שובו ממסעו, המשיך ולסקס לעבוד בשירות המלך, אשר הקפיד לבקרו מדי יום בסטודיו בו עבד, ולשמש לו כמודל לציוריו בהם הוא נראה בשלל תנוחות ותחפושות. בשנת 1647 גמל המלך בלבו לפתוח במדריד אקדמיה חדישה ללימודי האמנות. אוצר הממלכה כלל בשעתו מאות ציורים ורישומים אך מעט מאוד עבודות פיסול, ולכן נשלח ולסקס למסע שני לאיטליה, כדי לרכוש ממיטב יצירות הפיסול האיטלקי ולהביאן לקישוט מסדרונות המוסד החדש. ולסקס יצא לדרכו בשנת 1649 מנמל מאלגה ונחת בג'נובה, משם המשיך למילאנו, לוונציה ולבסוף למודנה. במסעו זה העשיר ולסקס את ידיעותיו בנושאי האמנות האיטלקית, דבר שהשפיע על יצירתו. בסופו של המסע, הגיע ולסקס לרומא, שם התקבל על ידי האפיפיור אינוקנטיוס העשירי. ולסקס יצר תמונת פורטרט של האפיפיור הזקן, שתוארה על ידי מבקרי האמנות האיטלקיים כתמונה הטובה ביותר שהוצגה אי פעם ברומא[דרוש מקור]. לאחר ביקור קצר בנאפולי, שב ולסקס לספרד לבקשת המלך פליפה הרביעי בשנת 1651, ומביא עמו ציורים רבים וקרוב ל-300 פסלים מסוגים שונים, אותם קיטלג וסידר מאוחר יותר לבקשתו של המלך. מרבית הפסלים אותם הביא ולסקס מאיטליה, נתפסו כבלתי צנועים בעיני הכנסייה הקתולית בספרד, ולאחר מותו של המלך הם נעלמו בהדרגה.

בשנת 1644 נפטרה המלכה איזבלה השנייה לבית בורבון, והמלך נשא תחתיה לאישה את מריאנה מאוסטריה, אשר הפכה עד מהרה לנושא שאותו תיאר ולסקס רבות בציוריו. בתקופה זו, החל ולסקס מתאר ביצירותיו גם את יושבי הארמון פחותי המעמד, ובהם המשרתים, הנערות, הננסים, חיות המחמד וילדיה של המלכה החדשה. בתה הבכורה של המלכה החדשה היא זו המופיעה ביצירת המופת המפורסמת ביותר של ולסקס: לאס מנינאס ("הנערות"). בציור מופיע ולסקס כשעל חזהו הצלב האדום של יעקב בן זבדי, סמל למסדר האבירים הספרדי. נהוג לומר שהצלב על חזהו של הצייר צוייר על ידי המלך בעצמו, מאחר שאת תואר האבירות הרשמי קיבל ולסקס רק כשלוש שנים לאחר יצירת התמונה, וזאת כיוון שאפילו עוצמתו של המלך לא הספיקה כדי לזרז את עבודת הוועדה שחקרה את טוהר מוצאו ועיסוקו של ולסקס, במטרה לנפק לו את תואר האבירות. ועדה זו הייתה שלב נדרש בדרך לאבירות בספרד, והיא וידאה את היעדרם של שרידי דם יהודי או מורי בדמו של המועמד, וכן בדקה שלא עסק מימיו במסחר, משלח יד שנחשב בזוי. ולסקס זכה בתואר האבירות בשנת 1659, וזאת לאחר שהושג הסדר מיוחד שבו הוכר רשמית כצייר החצר, ובכך הוסר הספק לגבי היותו "סוחר" בתמונות אותן יצר. תואר האבירות איפשר לוולסקס בערוב ימיו "לעקוף" את חוקיה הנוקשים של האינקוויזיציה, וליצור תמונות בהשפעה איטלקית המתארות דמויות עירומות וכן נושאים מהמיתולוגיה הקלאסית הפגאנית.

בשנת 1660 נחתם חוזה שלום בין ספרד וצרפת ואושר סופית באמצעות נישואיהם של הנסיכה מריה טרסה מספרד ללואי הארבעה עשר, מלך צרפת. ולסקס מונה למעצב הראשי של הטקס והוא השקיע בו מאמצים רבים[דרוש מקור]. ב-26 ביוני של אותה שנה הוא שב למדריד וכעבור שבוע לקה בקדחת. בהרגישו שקיצו קרב, חתם ולסקס על צוואתו בה הוריש את כל רכושו לאשתו ולחברו הטוב פואנסלידה, מנהל הגנזך המלכותי. הוא נפטר ב-6 באוגוסט ונקבר בחלקת הקבר של פואנסלידה בכנסיית סן חואן. שמונה ימים לאחר מכן נפטרה גם אשתו ונקברה לצידו. בשנת 1811 נהרסה הכנסייה שבה נקבר ולסקס בידי הצבא הצרפתי, כך שמקום קבורתו אינו ידוע כיום.

אמנותו של ולסקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

על אף הזיקה שהייתה לו לזרם האיטלקי של ימי הרנסאנס, ועל אף היותו חבר קרוב של רבים מהציירים המשפיעים ביותר בספרד של ימיו, ולסקס היה אמן חזק מספיק כדי לשמור על סגנונו הייחודי לאורך כל שנות יצירתו, ולפתחו במרוצת השנים כראות עיניו ובהתאם לתפיסת העולם שלו בלבד[דרוש מקור].

כריאליסט, תיאר ולסקס בציוריו רק את שראה במו עיניו, ועל כן מתקבלת לעתים התחושה שדמיונו היה מוגבל. גם במרבית הציורים בנושאים דתיים שצייר, מועבר המסר באופן פשוט ובלתי אמצעי, על אף שמספר עבודות כאלו מביעות פאתוס רב. הדמויות בציוריו של ולסקס תמיד חיוניות ונראות כמו נלכדו בעדשת מצלמה בעת מעשיהן ולא כמו שצויירו שעות ארוכות בצבעי שמן. עד למאה ה-19, לא היה עניין רב בוולסקס וביצירותיו בקרב שוחרי האמנות מחוץ לספרד. הראשונים שגילו את יצירותיו לעולם היו דווקא האנגלים ובראשם האמן דייוויד וילקי אשר ביקר במדריד בשנת 1828 וכתב כי הוא חש בנוכחותו של כוח חדש באמנות העולמית כאשר הוא מביט ביצירותיו של ולסקס[דרוש מקור]. יצירותיו של ולסקס, הפתיעו את האמנים האנגלים בקוי הדמיון שלהן ליצירות הזרם האמנותי ששלט באותה התקופה באנגליה. הם הופתעו לראות שמה שנחשב ל"מודרני" בארצם, היה קיים כבר מאתיים שנים קודם לכן בספרד, וזאת בשלמות וחיוניות[דרוש מקור]. מבקר האמנות הבריטי ג'ון רסקין כתב על ולסקס כי: "את כל אשר עשה ולסקס, יש לקבל כנכון ביותר לכל תלמיד אשר חפץ ללמוד אומנות טובה מהי"[דרוש מקור].

בריטניה, שהייתה האומה הראשונה להכיר בגאוניותו של ולסקס, היא גם זו המחזיקה את הנתח הגדול ביותר מעבודותיו שנשתמרו מחוץ לספרד. מתוך 274 היצירות המזוהות עם ולסקס, 121 נמצאות בבריטניה, בעוד בצרפת ישנן 13, במדינות אוסטרו הונגריה לשעבר נמצאות 12, ברוסיה 7 וכן מספר דומה בגרמניה. לפי מחקריו של האמן והיסטוריון האמנות הספרדי ברואטה, שעסק בבדיקת מקוריותן של יצירות ולסקס, רק 14 מתוך כלל היצירות המיוחסות לוולסקס אשר נמצאות בבריטניה הן אכן יצירות מקוריות של האמן[דרוש מקור], אך זהו עדין מספר גבוה יותר מאשר בשאר מדינות אירופה. שיא יצירתו של ולסקס מוצג במוסאו דל פראדו שבמדריד, בו מוצגות יותר מ-60 יצירות מופת של האמן המקיפות מגוון רחב של נושאים, בהם נושאי היסטוריה, דת ומיתולוגיה, כמו גם ציורי נוף ופורטרטים. לעומת זאת, בעיר הולדתו של ולסקס, סביליה, לא ניתן למצוא כיום אף לא עבודה אחת של האמן.

השפעתו של ולסקס[עריכת קוד מקור | עריכה]

לא ניתן לומר על ולסקס כי הוא יצר זרם חדש באמנות האירופאית. מלבד עובדת היותו צייר חצר, אשר מרבית עבודותיו לא יצאו את כתלי הארמון המלכותי במדריד ולא נודעו בקרב הציבור הרחב, גאוניותו הייתה אישית מכדי להעבירה הלאה לתלמיד כלשהו. אולם, השפעתו על הציירים בסביבתו הקרובה ניכרת היטב. בשנת 1642 הוא התיידד עם הצייר הסיביליאני בארטולמו מוריו כאשר האחרון הגיע לביקור במדריד ואף אימץ אותו כתלמידו למשך שלוש שנים. חתנו של ולסקס, מאזו, הושפע גם הוא מיצירותיו וניתן להצביע על מספר לא מבוטל של יצירות אשר נזקפו בעבר לזכותו של ולסקס, אך כיום ידוע כי צוירו בידיו של מאזו. ההשפעה המעטה שהייתה לוולסקס על האמנים איתם לא עמד בקשר קרוב, החלה דועכת מיד לאחר מותו עם תחילתה של ההתפוררות המדינית שאחזה בספרד.

לאחר גילויו מחדש באמצע המאה ה-19, החל ולסקס להשפיע רבות על האמנות האירופאית. אמנים ספרדים רבים, ובהם פיקאסו ודאלי שאף ביצעו כל אחד מהם מחווה ל"לאס מנינאס", שאלו מוטיבים וטכניקות מציוריו, וזרמים חדשים היו למעשה פיתוח של סגנונו האמנותי דוגמת התפיסה התיאורית והכמעט צילומית שהיוותה את יסודות הזרם האימפרסיוניסטי.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]