חופש לשון
חופש לשון הוא זכותו של כל אדם להשתמש, לדבר, לקרוא ולכתוב בכל שפה שיבחר ללא הגבלות ובכל מקום שיבחר. במדינות מסוימות מוגדרות שפות מסוימות כשפות רשמיות, וענייני האזרח מול הממשל בהן נדרשים להתנהל בשפה רשמית בלבד.
חופש לשון בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]
בישראל חופש הלשון הוא מעקרונות המשטר, ומופיע במגילת העצמאות.
מאמצי מיזוג הגלויות, שעשתה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, הובילו לחוסר הקפדה על עיקרון חופש הלשון. במרומז או במפורש נרמז לעולים החדשים שהשפה שראוי שידברו בה היא עברית. הוטלו הגבלות על העלאת מופעי תיאטרון ביידיש, ועובדי מדינה שיצאו בשליחות לחו"ל נדרשו להחליף את שם משפחתם לשם עברי. היו שעשו זאת תוך מחאה, והמשיכו להשתמש בשמם הלועזי במקביל לשמם העברי (למשל אמנון ליפקין-שחק), ויש שהתחכמו (למשל איזי דורות).
המדיניות הלשונית בישראל היא מורכבת, ועל אף שהשפה הרשמית היא עברית, פעילות רבה מתבצעת בשפות נוספות, ערבית אשר היא שפה בעלת מעמד מיוחד, שפות נפוצות נוספות הם אנגלית ורוסית.
