יידיש

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
יידיש
ייִדיש
מדינות ארצות הברית, מדינות מזרח אירופה, ישראל ובקהילות יהודיות רבות בעולם.
אזורים מזרח אירופה ותפוצתה
דוברים 1,510,430
שפת אם 1,500,000~[1][2]
כתב אלפבית עברי
משפחה

הודו־אירופית

גרמאנית
גרמאנית מערבית
גרמאנית עלית
יידיש
לאום

המחוז היהודי האוטונומיFlag of the Jewish Autonomous Oblast.svg  המחוז היהודי האוטונומי שברוסיה

שפת מיעוט מוכרת
פוליןFlag of Poland.svg  פולין
רומניהFlag of Romania.svg  רומניה
לטביהFlag of Latvia.svg  לטביה
מולדובהFlag of Moldova.svg  מולדובה
הולנדFlag of the Netherlands.svg  הולנד
שוודיהFlag of Sweden.svg  שוודיה
אוקראינהFlag of Ukraine.svg  אוקראינה
רוסיהFlag of Russia.svg  רוסיה
ליטאFlag of Lithuania.svg  ליטא
בלארוסFlag of Belarus.svg  בלארוס
בוסניה והרצגובינהFlag of Bosnia and Herzegovina.svg  בוסניה והרצגובינה
סרביהFlag of Serbia.svg  סרביה
גרמניהFlag of Germany.svg  גרמניה
אוסטריהFlag of Austria.svg  אוסטריה
מוסד ייוו"א (דה פקטו)
ראו גם שפהרשימת שפות
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ייִדִישׁ (גם אִידִישׁ, יודיש, אִידִית; כנראה קיצור של ייִדיש-דײַטש, "יהודית־גרמנית") היא שפה יהודית השייכת למשפחת השפות הגרמאניות ונכתבת באותיות האלפבית העברי. בימי הביניים נקראה לרוב עברי-טייטש או לשון אשכנז, ולמן תקופת ההשכלה ז'רגון. רוב אוצר המלים היידי הוא ממקורות גרמאניים, בין 20% ל-30% אחוז מהמלים הן ממקורות עבריים וארמיים, והנותר ממקורות סלאביים ולטיניים.[3][4]

מאז התיישבותם בתחומי גרמניה במאה ה-9, שימשה הגרמנית-יהודית כשפתם העיקרית של האשכנזים, ונותרה כזו גם עם הגירתם מזרחה של רבים מהם. מסוף המאה ה-18, בעקבות האמנציפציה וההשתלבות הגוברת בחברה הכללית, זנחו יהודי מרכז ומערב אירופה את היידיש. במזרח היבשת הנחשל היה התהליך אטי ומוגבל, ובשלהי המאה ה-19 התרחשה שם פריחה תרבותית, שהתלוו לה ניסיונות לתָּקְנֵן את השפה בהתבסס על הניבים המקומיים; בתקופה זו גם החל השימוש השיטתי בשם 'יידיש'. מגמה זו הוסיפה והתקיימה בברית המועצות, בפולין ובקרב המהגרים היהודים בארצות הברית עד לאחר מלחמת העולם השנייה. השואה, התערות הדור הצעיר ורדיפות סטלין הביאו לקצה של הפעילות התרבותית הנרחבת בלשון. בתנועה הציונית, שקידמה את תחיית העברית, הייתה היידיש סמל לגלותיות. כיום היא משמשת בחלקים מסוימים של החברה החרדית, בעיקר אצל חסידים, כשפה העיקרית. כמו כן, עודנה מדוברת כשפה שנייה בקרב יהודים שמוצאם ממזרח אירופה, בעיקר המבוגרים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

"גוּט טַק אִים בְּטַגְֿא שְ וַיר דִּיש מַחֲזֹור אִין בֵּיתֿ הַכְּנֶסֶתֿ טְרַגְֿא" (יום טוב יהא לנושא מחזור זה לבית הכנסת): המשפט המתוארך העתיק ביותר בניב היהודי-גרמני, מתוך מחזור ורמייזא, 1272.

במאות התשיעית והעשירית החלו היהודים להקים קהילות גדולות באימפריה הרומית הקדושה. יהודים מצרפת ומצפון איטליה והתיישבו באלזס ובאזור חבל הריין, זנחו את הניב היהודי־צרפתי והיהודי־איטלקי וקיבלו את השפה הגרמנית העתיקה. בתהליך דומה לזה שבו התפתחו שפות יהודיות אחרות, סתגרנותה של הקהילה היהודית ועירוב מילים מלשון הקודש ומהניבים הקודמים, אפשרו היווצרות דיאלקט המיוחד לה ונבדל מזה בו השתמשו הנוצרים.

מימי הביניים המאוחרים, במאה ה-13, ועד ראשית תקופת ההשכלה, הייתה היודיש-דייטש שפת הדיבור העיקרית, ולעתים קרובות היחידה, בקרב רוב יהודי אירופה[5]. בסביבות המאה ה-13 החלה הגירה למזרח היבשת בה דוברו השפות הסלאביות. הלשון קיבלה שם סממנים של שפה נפרדת לחלוטין, במקום דיאלקט של הגרמנית כפי שנותרה במערב. באותה תקופה, קהילות בבוהמיה, מוראביה ופולין, שדיברו יהודית-סלאבית או "כנענית", אימצו בהדרגה את שפת האשכנזים. כך התחולל בידול בין שתי קבוצות ניבים, מזרחית שקיבלה השפעות מקומיות ומערבית שנשתיירה במרחב הלשוני הגרמאני.

במאה ה-16 הפכה לשון אשכנז משפה מדוברת בלבד לשפה כתובה. עם הפיכתה של פולין למרכז יהודי גדול, גדל הפער בין הניבים המזרחיים למערביים. בקרב דוברי הראשונים שימשו עד המאה ה-19 פירושים ארכאיים לחומש ולסידור בשפת הכתב הישנה, המערבית, שנותרה כלשון ספרותית. 'עברי-טייטש' זו והלכה ונעשתה לא-מובנת למקומיים, אם כי הוסיפה לשמש בפירושים לספרות הדתית עד השואה.[6] תנועת ההשכלה בגרמניה דחתה בנחרצות את הניב היהודי הבלול, או "הז'רגון", ורצתה להשתמש בעברית ובגרמנית טהורות. סביב מתן האמנציפציה במערב אירופה, חלה ירידה חדה בשימוש בו במערב, כמעט עד הכחדה, למרות שהשפעות ומילים ייחודיות נותרו עד שלב מאוחר מאוד באזורים מבודדים בשווייץ ובוואריה. רק בהונגריה הנחשלת נותרו כיסים שהוסיפו להשתמש בו במידה ניכרת יחסית. הדיאלקטים המזרחיים שרדו ואף שגשגו, שכן רוב דובריהם התגוררו באזורים כפריים בתחום המושב, פולין הקונגרסאית וגליציה, הרחק מהערים. בתנאים כאלה, הדרישה לצריכת תרבות לא יכלה להיענות על ידי ספרות ועיתונות בלשונות העמים; היעדר חינוך ממשלתי בקנה-מידה מספק מנע מהניב היהודי להיכחד ומדובריו לאמץ שפות חדשות. בהמשך, תנועות פוליטיות (בעיקר סוציאליסטיות) שביקשו להפיץ את מסרן בקרב ההמונים נאלצו גם הן לפנות לשימוש בו.

כרזת תעמולה סובייטית ביידיש לעידוד הקולקטיביזציה, שנות ה-20 או ה-30: "בואו אלינו לקולחוז".

הראשון שביקש להעניק ללשון היהודית מעמד של שפה בפני עצמה היה יהושע מרדכי ליפשיץ, אבי הלקסיקוגרפיה היידית. הוא היה אף חלוץ השימוש השיטתי בשם 'יידיש' (אחד מבין רבים עד אז, לצד "עברי-טייטש", "לשון אשכנז", "יודיש-דייטש" וכולי) שהפך בידיו לכינוי לשפה התקנית שניסה ליצור על בסיס הניב בווהלין. אחרים המשיכו בדרכו; מערכת ההגאים של יהדות ליטא התקבלה כבסיס ללשון הספרותית המתפתחת. בסוף המאה ה-19 החלה פריחה תרבותית של ספרות, תיאטרון, עיתונות ולבסוף אף קולנוע יידיש. היצירה בה חבקה את כל גוני הקשת ביהדות מזרח אירופה ובקרב המהגרים שיצאו ממנה ליתר היבשת ומעבר לים. ב-1908 הוכרזה היידיש בוועידת צ'רנוביץ כ"אחת השפות הלאומיות של העם", בניגוד לתביעת הרדיקלים להצהיר עליה כ"שפה הלאומית היחידה". בברית המועצות הייתה לשונו הרשמית של המיעוט הלאומי היהודי בין המלחמות, וב-1928 הוקם במזרח ברית המועצות האזור היהודי האוטונומי, בו עודה משמשת כשפה רשמית. גם בארצות הברית התקיימה פעילות תרבותית תוססת בין המהגרים. ב-1939 דיברו ביידיש כ-11 מליון איש, כ-60% מיהודי העולם.

במחצית השנייה של המאה ה-20 חלה ירידה דרסטית בשימוש בשפה, לאחר רצח מיליוני דובריה בשואה, דיכוי והתבוללות היהודים הסובייטים תחת שלטון סטלין, האמריקניזציה של הדור השני למהגרים בארצות הברית והקמת מדינת ישראל, שראתה ביידיש אויב העברית והציונות ושפה גלותית. כיום היידיש מדוברת במידה כזו או אחרת, לפי הערכות, על ידי למעלה ממיליון איש. בישראל היו, נכון ל-1986, 215,000 דוברים.

ניבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מפת ניבים מקורבת.

הבלשן אוריאל ויינרייך חילק את המרחב דובר הלשון לארבע קבוצות ניבים בסיסיות, הנבדלות זו מזו באופני ההגיה כמו גם באוצר המלים; כל אחת הושפעה מהשפות המקומיות. הגבולות ביניהן לא היו קשיחים והתקיימו אזורי תפר. הארבע הן:[7]

  1. מערבית: דוברה במקור בגרמניה ובסמוך לה, ועד להתפתחות העצמאית של הניבים המזרחיים החל מן המאה ה-16 שימשה בפי כל האשכנזים. גם המערבית התחלקה לשלושה דיאלקטים עיקריים: צפוני, בהולנד ובצפון גרמניה; מרכזי, בגרמניה התיכונה; ודרומי, באלזס לורן, שווייץ ודרום גרמניה. גוון ביניים של הדרומי שרר בבוהמיה, מורביה ומערב הונגריה.[8] השימוש בניבים המערביים הצטמצם מאד בשלהי המאה ה-18 והמאה ה-19, כמעט עד כדי הכחדה, כשרוב דובריהם זנחום לטובת גרמנית תקנית. עד אותה עת הייתה היידיש המערבית גם השפה הספרותית (בעיקר עבור נשים ואחרים שחסרו ידיעה בעברית), וכתבים שהודפסו בה במרכז אירופה נקראו הרחק במזרח. סממניה הבולטים כללו הגייה של החולם המלא כ"אאוּ" – היינריך היינה תעתק את "לכה דודי" כ-Lecha Daudi, ורש"ר הירש תעתק "תורה" כ-Thauroh – ובמילים שמוצאן מגרמנית, של ה-au וה-ei גם יחד כ"אַה" ארוכה: "פלייש" כ"פלאש", ו"לאופן/לויפן" כ"לאפן."[9] היא הייתה גם נקייה ממרכיבים סלאביים, הנפוצים בניבים האחרים: כך, לדוגמה, 'סבא' ו'סבתא' נקראו "האַרְלֶלע" ו"פְראַלֶלע", במקום הסלאביזמים "זַיידֶע" ו"בָּאבֶּע".
  2. תיכונה: דוברה בפולין גופא ובגליציה המערבית. אף הניב במזרח סלובקיה, מזרח הונגריה ורותניה הקרפטית נחשבת לשייך אליה, אם כי שטחים אלה הם גם אזורי מעבר לקבוצה המערבית. סממניה הבולטים של התיכונה כוללים הגייה של הצירי/ey כ"אַיי", ובמקומות שהאחרון מופיע במקור הוא הופך ל"אַה" ( "אריין" מבוטא "אראן" וכו'). עוד מאפיין הוא הפיכה לעתים מזומנות של השורוק לחיריק: "קוּגל" נהגה קיגל ועוד.[10] ניב זה מכונה כיום באופן רווח "הברה חסידית".
  3. צפון־מזרחית: דוברה בארצות הבלטיות, בבלארוס ובחלקים מצפון פולין ומצפון אוקראינה. זהו מבטאה של יהדות ליטא ההיסטורית, ובין סממניו הידועים נמנים הטשטוש בין שי"ן לסמ"ך ("פלייש" - "פלייס" וכו') והגיית oy כ-ay: "תורה" נהגית כ"תּוֹירֶה" לרוב אך כ"תֵּיירֶה" בליטאית. מערכת התנועות הזו שימשה כבסיס להגייה הספרותית המזרח-אירופית, המקובלת כתקנית על ידי מכון ייווא.[11]
  4. דרום־מזרחית: שימשה במזרח אוקראינה, בגליציה המזרחית וברומניה, כולל בוקובינה, בסרביה ומולדובה. הגייה זו נבדלת מהתיכונה בכך שהיא שומרת על ה-ey וה-u כבמקור, ושונה מהצפון-מזרחית בכך שהקמץ נהגה כ-u ולא כ-o ברוב המקרים.

בנוסף לקבוצות ניבים אלה, יש וריאנטים מקומיים שהתפתחו מחוץ לאירופה. דוגמה בולטת היא לשון הדיבור ביישוב הישן בארץ ישראל, שכללה מילים רבות שנשאלו מערבית (כמו "חלאקה" במקום "אפשרען" לתספורת הראשונה לבן) ועדיין משמשת בירושלים ובבית שמש. ישנה גם היינגליש שצצה ספונטנית בקרב הקהילות בארצות דוברות-האנגלית.

הגיית השפה וכתיבתה[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידיש נכתבת, בדפוס ובכתב יד, באלפבית העברי, כשפות יהודיות אחרות. ההבדל העיקרי בין האופן בו נכתבת היידיש לאופן שבו נכתבת העברית הוא בשימוש באותיות 'אעוי' כאותיות ניקוד (ראה להלן בטבלה).

אותיות הניקוד הן חלק אינטגרלי מהמילה ואין להשמיטן בכתיבה.

נקודות חשובות והבדלים:

  • װ (צװיי װאָװן) - /v/
  • האותיות 'ב, כ, פ' - דגושות, אלא אם שׂמים מעליהן סימן 'רפה' 'בֿ,כֿ,פֿ'.
  • האות 'א', בניגוד לעברית, אינה מסמנת סותם סדקי ("עצירה") (במילה העברית "לשאול").
  • במקרים בהם יש מקום לדו־משמעות, נהוג להוסיף חיריק או שורוק:
    • ייִ - /ji/
    • װוּ - /vu/
    • וּװ - /uv/
  • באותיות 'בֿ, ח, כּ, שׂ, ת ו-תּ' נהוג להשתמש רק במלים עבריות או ארמיות, שאותן נהוג לכתוב בכתיב המסורה.
  • מילים ביידיש, שמקורן בלשון הקודש (כמו שבת, תורה וכדומה), למרות הגייתן האשכנזית נכתבות בדיוק כבעברית.

עיצורים[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיצורים
הסימון
הגראפי
תעתיק IPA הערך הפונטי
א ʔ נהגית כהגיה ישראלית רגילה, או שאינה נהגית כלל
בּ, ב b נהגית כהגיה ישראלית רגילה
גּ, ג g
דּ, ד d
דזש ʤ נהגית כהגיית גימ"ל גרושה
ה h נהגית כהגיה ישראלית רגילה
װ v נהגית כהגיית בי"ת רפה
ז z נהגית כהגיה ישראלית רגילה
זש ʒ נהגית כהגיית זי"ן גרושה
ח x נהגית כהגיית כ"ף רפה; על-פי-רוב בשימוש במילים עבריות/ארמיות במסורה, אך לעתים בשמות פרטיים ובשמות ערים
ט t נהגית כהגיה ישראלית רגילה
טש ʧ נהגית כהגיית צד"י גרושה
י j נהגית כהגיה ישראלית רגילה
כ, כֿ, ך x
ל l ~ ʎ נהגית כהגיה ישראלית רגילה, או כיו"ד עיצורית ~ למ"ד[12]
מ, ם m נהגית כהגיה ישראלית רגילה
נ, ן n, ŋ~m נהגית כהגיה ישראלית רגילה; הנו"ן הסופית נהגית כשני אלופונים נוספים[דרוש מקור]
ס s נהגות כהגיה ישראלית רגילה
פּ p
פ, פֿ, ף f
צ, ץ ʦ
ק k
ר ʁ ~ ʀ
ש ʃ

תנועות[עריכת קוד מקור | עריכה]

התנועות
הסימון
הגראפי
תעתיק IPA הערך הפונטי
אַ [a]
נהגית כהגיית פתח
אָ [ɔ]
~‏[ʌ]
נהגית כהגיית קמץ המקורית (שנשתמרה בפי האשכנזים והתימנים)
וֹ ɔj~‏ɔ נהגה כהגיית חולם, או דיפתונג אוֹי
ו, וּ [u]
~‏[ʊ]
נהגה כהגיית שורוק
וי ɔj נהגה כדיפתונג אוֹי
י [i]
נהגה כהגיית חיריק
ע [ə]
~‏[ɛ]
~‏[]
נהגה כהגיית סגול; לעתים אף כצליל מקורב ל-i במלה האנגלית in
ייִ ji מסומן חיריק כאשר יש מקום לדו־משמעות
יי ɛj נהגה כדיפתונג אֵי
ײַ aj נהגה כדיפתונג אַי

הערה: בשמות פרטיים ובשמות משפחה שולטים בערבוביה כללי יידיש וכללי לשון הקודש. הסיבה היא מפני ששמות פרטיים נכתבים בכתובות וגיטין וישנם הלכות ברורות לגבי הכתיב הנכון בלשון הקודש וכדי לא להתנגש עם ההלכה הונהגו צורות כתיבה שונים בשימות ערים ושמות משפחה לדוגמה: שמות שמסתיימות ב-אֶ כמו פייגא נכתבות באלף ולא בעין. הערים טשחויב וחעלם שנכתבות בחית.

היידיש הנה שפה גרמאנית, וככזאת אין בה העיצורים הגרוניים שהיו בעברית הקדומה ואשר עדיין נשתמרו אצל חלק מיוצאי ארצות ערב. הגיית המלים הנה לרוב בתחילת המלה, ובמלים מלשון הקודש מלעילית, הקרויה לכן גם "הטעמה אשכנזית".

ביידיש הביטוי של ת"ו רפה הוא כשל סמ"ך. לדוגמה, המלה ביידיש ל'אותיות' - 'אותיות', נהגית /ojsjes/, 'תּורה' נהגית /tojre/, את הדגש בת"ו יש נוהגים לכתוב.

תרבות יידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – ספרות יידיש

נהוג לחלק את ספרות היידיש לשלושה שלבים עיקריים: עתיקה (מהמאה ה-13 עד שנת 1780), משכילית וחסידית (משנת 1780 ועד סוף המאה ה-19); ומודרנית (מן המחצית השנייה של המאה ה-19 ועד ימינו).

האוסף המוקדם ביותר של ספרות הוא קובץ היצירות מ-1382 שנשמר בגניזה הקהירית ומכיל גם את היצירה דוכוס הורנט. ראשית הספרות היודיאו-גרמנית בתרגומי טקסטים דתיים ופרשנות עליהם, דוגמת "צאינה וראינה". היוצר החשוב ביותר של הספרות העתיקה היה אליהו בחור, שתרגם סביב 1507 את רומן האבירים "בוויס מהמפטון" ליידיש כבָּבָא-בּוּך. זה היה הספר הלא־דתי הראשון שנדפס בה. ב-1595 יצא בוורונה עוד חיבור לא-דתי ידוע, "ספר הפרות" (קויא בוך), שהכיל סיפורי עם ומשלים, גסים בחלקם, והיה מאויר במלואו. הספר הותקף כלא-מוסרי. יצירה רבת־השפעה נוספת של הספרות העתיקה היא "מעשה בוך", "ספר המעשיות" שנדפס בבזל ב-1602 ואיגד סיפורי מוסר ואגדות. נשים חיברו ספרות יידיש עתיקה רק לעתים רחוקות, אך אוספים אחדים של תחינות (תפילות נשיות אישיות) נכתבו בידי נשים כגון שרה בת-טובים. הטקסטים המוקדמים ביותר שנכתבו על ידי אישה ביידיש הם הספר "מנקת רבקה" ו"שמחת תורה ליד" מאת רבקה טיקטינר שחיה במאה ה-16. הטקסט המקיף ביותר פרי עטה של אישה מתקופה זו הוא זכרונות גליקל מהמלין.

בסוף המאה ה-18 עלתה תנועת החסידות, שהפיצה את משנתה ביידיש להמוני העם עם הגיוגרפיות כמו "שבחי הבעל שם טוב" או אוספי משלים כ"סיפורי מעשיות" לרבי נחמן מברסלב. תנועת ההשכלה, שפרחה במזרח אירופה במקביל, התנגדה לחסידות ואנשיה ראו בה אמונה טפלה. עם סופרים שניצלו את מלאכת הכתיבה כדי להציג בפירוט את עמדותיהם נמנים ישראל אקסנפלד, ד"ר שלמה אטינגר ואייזיק מאיר דיק. אקסנפלד, חסיד ברסלב לשעבר, הוציא לאור רק חמש מיצירותיו. אטינגר היה מחזאי, ויצירתו "סערקעלע" היא עבודת התיאטרון היידית החשובה ביותר של ההשכלה. דיק חיבר סיפורים קצרים, אשר נדפסו ונמכרו בעשרות אלפי עותקים. חשיבות פועלו להתפתחות ספרות היידיש כפולה: הן בכך שסייע לבסס קהל של קוראי יידיש, והן בתכני יצירתו כשלעצמם, הנוטים להיות דידקטיים.

ב-1863 פתח מנדלי מוכר ספרים את העידן המודרני בספרות היידיש עם סיפורו הקצר "דאס קליינע מענשעלע", "האיש הקטן." זו הייתה תחילתה של יצירה עניפה בה. בדור שאחריו פעלו שני הקלאסיקונים האחרים בשפה, י"ל פרץ ושלום עליכם. אלו סללו את הדרך לשלום אש, ש. אנסקי, מלך ראוויטש ורבים, רבים אחרים. יצחק בשביס זינגר נותר יוצר חשוב גם לאחר השואה, וזכה בפרס נובל ב-1978. כיום עדיין פועלת סצנה ספרותית ביידיש, גם אם היא פונה לקהל קוראים מצומצם מאוד.

עיתונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ה"דינשטאגישי קורנט", 5 באוגוסט 1687.

העיתון היידי הראשון היה ה"דינשטאגישי קורנטין" וה"פרייטאגישי קורנטין", שיצא בהתאמה לשמו במהדורות לימי שלישי ושישי. נתפרסם באמסטרדם לתקופה קצרה בין 1686 ל-1687. בערך ב-1750 ניסה בנימין בן זלמן קרונבורג להדפיס שני עיתונים נוספים בנויוויד: מטרתו הייתה הפצת הגרמנית התקנית בקרב היהודים, אך הוא לא שלט בה עדיין והגליונות הספורים הכילו מילים יידיות רבות. ב-1771 הודפס במשך שנה ה"דירנפורטער פריפילגירטע צייטונג" בדירנפורט הסמוכה לברסלאו. ב-1790, בימי המהפכה הצרפתית, הדפיס המו"ל אברהם שפירא את ה"צייטונג" במץ שבאלזס.[13]

העיתונות היידית הגיעה לשיאה בפולין שבין מלחמות העולם. בשנת 1935 נמנו בוורשה, בירת פולין, 11 עיתונים יומיים ביידיש (בנוסף לשני יומונים יהודיים בפולנית ושבועון בעברית), ותפוצתם הכוללת עמדה על 180 אלף עותקים ביום. שני העיתונים החשובים והמשפיעים ביותר ביידיש בתקופה ההיא היה הײַנט (ביידיש: "היום") ומאָמענט (ביידיש: "רגע"). שניהם יצאו לאור עד פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939. ב"הײַנט" כתבו בכירי הכותבים היהודים באותה תקופה, בהם למשל עזריאל קרליבך, שעלה לארץ ערב המלחמה והקים מאוחר יותר את העיתון "מעריב".

ב-1897 נוסד בניו יורק העיתון היומי "פֿאָרווערטס" (באנגלית: Forward), שהיה לאחד העיתונים הנפוצים בקרב יהודי ארצות הברית. תפוצתו ירדה דרמטית לאחר מלחמת העולם השנייה, ומשנות ה-80 רובו באנגלית ויש לו מוסף ביידיש. בנוסף יוצאים לאור העיתונים "דער אלגמיינער זשורנאל", "די צייטונג" הווילימסבורגי, והמגזינים "דער בליק", "דער צייטשריפט", "דער פלאם", "דער שׁטערן", "דער שפאקטיוו", "דאָס ייִדישע ליכט", "עונג שבת", "מעלות", "דער איד", "דער בלאט" ועוד. בישראל יוצאים לאור העיתון "דאס אידישע ליכט"; בעיתון המבשר (יומון) מופיע ביום שישי עמוד חדשות שבועי ביידיש בשם "המבשר די וואך".

תיאטרון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיאטרון יידיש
"אסתר, אדער די בעלאהנטע טוגענד" (אסתר, או המעלה שבאה על גמולה), מחזה פורים מסורתי מפיורדא, בוואריה, 1828.

תיאטרון היידיש הוא כינויו של זרם בתיאטרון שהתפתח בקרב יהודי מזרח אירופה ששפתם הייתה היידיש. תיאטרון היידיש הגיע לשיאו בתקופה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ונמשך עד לזמן קצר לפני מלחמת העולם השנייה. מרכזו היה כמובן במזרח אירופה, אך ניתן למצוא תיאטרון יידי מקצועי גם במערב בקרב תפוצת המהגרים, במיוחד בעיר ניו יורק..

תיאטרון היידיש הפך בעשורים של קיומו לתרבות תיאטרון שלמה ועשירה, ולה כותבים קנוניים כש. אנ-סקי, אברהם גולדפאדן ואיציק מאנגר, וכוכבי במה כדז'יגאן ושומאכר. גם לאחר השואה המשיכה היצירה. בישראל קם תיאטרון יידישפיל, ובמזרח אירופה וארצות הברית עדיין פועלות במות כמו ה"פולקסבינה" בניו יורק.

קולנוע[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קולנוע יידיש

סרטים אילמים שפנו לקהל היהודי והכילו כתוביות ביידיש הופקו עוד לפני מלחמת העולם הראשונה ברוסיה ובארצות הברית. לאחריה פרח הקולנוע היידי באמריקה ופולין. הסרט המדבר הראשון יצא ב-1929 בניו יורק, והתעשייה שגשגה במשך תור זהב קצר בשנות ה-30. מלחמת העולם השנייה כמעט והביאה לחיסולו של קולנוע היידיש, אם כי סרטים בשפה הופקו גם אחריה.

יידיש כאידאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יידישיזם

יידישיזם מציין את הפיכת שפת היידיש למכלול תרבותי שלם, ובכלל זה אף אידאולוגיה מכוונת הדוגלת בטיפוח השפה והספרות היידית לכלל תרבות או אף ציוויליזציה מפותחת ועצמאית.

כאידאולוגיה מובחנת, מהווה היידישיזם צעד של העדפת התרבות היידית על פני התרבות העברית המקבילה כשפת התרבות היהודית הדומיננטית. בהקשר ההיסטורי של פיתוח היידישיזם, הוא כלל גם נימה אנטי דתית שעיקרה הצבת הפולקלור הספרות היפה והאמנות של העם היהודי דובר היידיש כמוקד אלטרנטיבי המחליף את המוקד הדתי הישן בחייו הרוחניים של העם היהודי.

אידאולוגיה יידישיסטית פותחה בעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה-20, והייתה קשורה בחוגים של סוציאליסטים יהודיים, חברים במפלגת הבונד וסופרי יידיש. האירוע המכונן המפורסם בהקשר זה הוא ועידת צ'רנוביץ (1908), שנועדה ללבן את בעיות השפה אך גם להצהיר על האידאולוגיה התרבותית שבמרכזה.

בין היידישיסטים האידאולוגיים ניתן למנות את חיים ז'יטלובסקי, נתן בירנבאום וי"ל פרץ. הצבת היידיש כשפת התרבות הלאומית הרצויה נתקלה בהתנגדות עזה בארץ ישראל מצדם של מצדדי החייאת הלשון העברית כשפת הלאום היהודי. פרשה זו היא חלק ממלחמת השפות, ואת קורותיה ניתן למצוא בין דפי כתבי העת והעיתונים העבריים והיידיים של ראשית המאה ה-20.

יידיש בישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

היידיש נתפשה גם על ידי על ידי הציונים כז'רגון נחות וגלותי והוטל עליה חרם תרבותי רשמי ולא-רשמי. בשנת 1927, כשהוצע לייסד באוניברסיטה העברית בירושלים קתדרה למחקרה, אנשי "גדוד מגיני השפה העברית" הודיעו שאם תוקם, ינפצו באבנים את חלונותיה. בסופו של דבר הוקמה רק בשנת 1951.‏[14] ב-1945[15], דיווחה הפרטיזנית רוז'קה קורצ'אק מרלא להסתדרות על השואה. דוד בן-גוריון ענה לה: "זה עתה דיברה פה חברה בשפה זרה וצורמת"‏‏[16] באולם קמה מחאה בתגובה, אך בן-גוריון צעק למיקרופון: "זרה וצורמת, זרה וצורמת...".‏‏[17]

באוגוסט 1949 התקבלה במדינה העצמאית החלטה לאסור הופעות ביידיש.[18] אפילו דז'יגאן ושומאכר נאלצו להכניס קטעי מעבר עברית במשך שליש מהופעתם כדי לעקוף זאת.[19]. חרף האיסור, הוקם בפברואר 1951 בתל אביב תיאטרון ע"ד אברהם גולדפאדן, שבו העלו מחזות ביידיש באופן כמעט מחתרתי. ב-1 ביולי 1951 אסר בית המשפט על המשך פעילותם‏‏, ולבסוף הועמד המארגו נתן וולפוביץ' לדין ונקנס בסך 20 לירות (סכום השווה ל-600 שקלים חדשים בערך בפברואר 2009)[20] כמו כן צומצמו שידורי הרדיו והעיתונות בשפה.[21].

גרפיטי ביידיש, בשדרות וושינגטון בתל אביב, 2011

היחס אל היידיש בישראל נעשה סלחני יותר בשנות ה-60, כשהוסר ה"טאבו" מעל נושא השואה. משנות ה-70 ואילך נעשים אפילו ניסיונות לשמר את השפה ואת התרבות שהיא מייצגת, אם כי מספר דובריה ירד ללא הרף בשל הזדקנות האוכלוסיה. כיום קיימת רשות לאומית לתמיכה ביידיש. פועלים מרכזים לתרבות בשפה כמו בית לייוויק, בית שלום עליכם ויונג יידיש. ניתן להיבחן עליה כשפה שנייה בבתי-ספר תיכוניים.

היידיש עודנה נפוצה בישראל אצל מיעוט שמרני בציבור החרדי, בעיקר בני היישוב הישן והעדה החרדית בירושלים וחלק מהמגזר החסידי.[22] בקרב אלו היא השפה המרכזית, ובבתי הספר לבנות מתקיימים בה הלימודים בלעדית. התפוצה של חרדים דוברי-יידיש, בייחוד מחסידויות דרומיות בהונגריה וגליציה, הפכה את הניבים שלהן לדומיננטיים לעומת הליטאיים שנחלשו מאוד[23]. הדיאלקט המשמש בחסידות סאטמר, שחבריה עודדו להשתמש בשפה זו בלבד לאחר התבססותה בארצות הברית – בשנות ה-60, עוד דיברו רוב המבוגרים יידיש רצוצה ושלטו בגרמנית או בהונגרית[24] – וחצרות הונגריות מקורבות הוא כנראה המדובר ביותר בתחילת המאה ה-21[25]. הפובליציסט החרדי ישראל אייכלר (לימים חבר כנסת) קרא לחיזוק מעמדה של היידיש, במילים: "לשון הקודש היא שפתנו. יידיש היא ה"מאמע לשון" שלנו. עברית אינה שפתנו אלא שפה זרה שהייתה מכשיר במסע השמד נגד אחינו ואף בקשה לכלות את נשמתנו."

בעקבות העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות התשעים נדרשו לעתים עולים להוכיח את יהדותם. אחד הסימנים לכך, שהוצגו אף בבתי המשפט, היה שימוש ביידיש במשפחה.

יידיש בברית המועצות לשעבר[עריכת קוד מקור | עריכה]

יידיש בארצות הברית[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 עמד דוברי היידיש בארצות הברית על כ- 316,000. כמות הדוברים יורדת בהדרגה עם השנים אצל האוכלוסייה הלא דתית, אך מתחזקת בקצב מהיר אצל האוכלוסייה החרדית, באופן רשמי על פי נתונים ממשלתיים אשר נחקרו חלקית בלבד, נכון לשנת 2007 מספר דוברי היידיש בארצות הברית עומד על כ-160,000[26].

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אתרי עיתונים וכתבי עת ביידיש[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ "יידיש מזרחית" ו"יידיש מערבית" באתר כתב-העת 'אתנולוג'.
  2. ^ קיימות הערכות שונות לגבי מספר הדוברים. חוקר היידיש האמריקאי פרופ' ניל ג'י. ג'ייקובס כתב ב-2005 כי מספרם של דוברי היידיש גדל וצריך להיות קרוב למיליון, בשל הילודה בקהילות חרדיות (Yiddish: A Linguistic Introduction. Cambridge Uni. Press. עמ' 3.); הבלשן הבריטי ג'ורג' ל. קמפבל ציין ב-2013 כי "בין מיליון לשני מיליון" תהיה הערכה סבירה (Compendium of the World's Languages, Routledge, 2013. עמ' 1801).
  3. ^ גרטרוד ררסהמיוס, מלים בגרמנית, שמקורן ביידיש, מכון גטה, תרבות (2010)
  4. ^ גלעד צוקרמן, ישראלית שפה יפה, הוצאת עם עובד, (2008)
  5. ^ תמיר גרנות, גלות ישראל בארץ ישראל: היידיש והמבטא האשכנזי בפסיקה ובהגות החרדית בזמננו, מים מדליו - בטאון המכללה האקדמית לחינוך ע"ש ליפשיץ, כרך 18, ה'תשס"ז
  6. ^ לדוגמה לע"ט במערב, ראו מחזור בלשון אשכנז מאמסטרדם, תפ"א; לדוגמה לשימוש בע"ט במזרח ראו פירוש משלי יעקב להגדה של פסח, מאת המגיד מדובנא.
  7. ^ Neil J. Jacobs. Yiddish. Cambridge University Press, 2005. עמ' 65.
  8. ^ Alexander Beider, Origins of Yiddish Dialects, Oxford University Press, 2015. עמ' 62-65.
  9. ^ Dovid Katz, Zentral Westjiddisch in Fürth, עמ' 25-26.
  10. ^ Steffen Krogh. How Satmarish is Satmar Yiddish? Jiddistik Heute. Düsseldorf Uni. Press, עמ' 484.
  11. ^ אלן נדלר, ליטוואק, באנציקלופדיית ייִוואָ ליהודי מזרח אירופה (באנגלית).
  12. ^ כששרירי הלשון מתרחבים ביותר ונוגעים בחך קלות - כנראה השפעת ניבים משפות אירופיות
  13. ^ Periodicals באנציקלופדיה יודאיקה, מהדורת 1906. עוד על הקוראנט: Moushe's Choices: Was the Compositor of the Oldest Yiddish Newspaper a Creator or an Epigone?; The Short-lived Blossoming of the Yiddish Press in the Netherlands.
  14. ^ ‏יעל חבר, "צֶלֶם בהיכל העברית", דווקא 3, עמ' 16.‏
  15. ^ כלומר בשבוע של סוף דצמבר 1944 ותחילת ינואר 1945‏‏‏; לפי גרסת צבי כסה (להלן) מדובר בוועידה החמישית בשנת 1942.
  16. ^ אריה אהרוני, "מיומנו של מועמד לבגידה", ספרית פועלים, תל אביב, 2000, עמ' 212‏.
  17. ^ ‏עדותו של צבי כסה, מראשי המדרשה לציונות חברתית ובנו של חבר הכנסת מטעם מפא"י יונה כסה, בספר אות קין מ' וזלמן.
  18. ^ מחבר לא ידוע, הנצחת שפת היידיש, תיאטרון יידיש, באתר וורדפרס19 בספטמבר 2011.
  19. ^ ‏דיאגו רוטמן, "זהירות, חומר נפץ", דווקא 3, עמ' 50‏
  20. ^ נתן וולפוביץ'הרשלה מאוסטרופולי בבית המשפט, באתר הארץ, 31 במרץ 2004. - מסמך מן הימים שהופעות תיאטרון ביידיש היו אסורות. תרגמה מיידיש והקדימה מבוא: רחל רוז'נסקי (המאמר עוסק באיסור על הופעות ביידיש בישראל בשנות ה-50)‏
  21. ^ בלומנפלד רוויטל, "10.6.54 / סופרי היידיש נלחמים במחיקת השפה", "הארץ", 10.6.2012
  22. ^ ‏הערש ביגלאייזן, "טאַטע-מאַמע, הגענו לבית שמש!", דווקא 3, עמ' 28‏
  23. ^ Yiddish באנציקלופדיה יוו"א (למטה).
  24. ^ Bruce Mitchell, Language Politics And Language Survival: Yiddish Among the Haredim in Post-War Britain, Peeters Publishers, 2006, עמ' 54-56.‏ George Kranzler. Williamsburg: a Jewish Community in Transition. P. Feldheim (1961). עמ' 208.
  25. ^ .Steffen Krogh, Yiddish and English in Contact: The Case of Haredi Satmar Yiddish
  26. ^ Language Use in the United States: 2007, census.gov