חוק הזרים (1905)
.jpg)
חוק הזרים היה חוק שהתקבל בשנת 1905 בפרלמנט הבריטי של הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד. החוק, שהיה הראשון מסוגו בבריטניה, ביקש להגביל את מספר הזרים המהגרים לממלכה, באמצעות קביעת קריטריונים ומכסות קבועות של הנכנסים. בנוסף הפקיד החוק בידי שר הפנים את האחריות הכוללת על ענייני הגירה ולאום.
בעוד שמטרתו המוצהרת של החוק הייתה למנוע מעניים או פושעים להיכנס למדינה והקמת מנגנון שיאפשר לגרש את אלו שכבר נכנסו, אחד היעדים המרכזיים שלו היה לשלוט על ההגירה היהודית המסיבית ממזרח אירופה, ובפרט משטחי ההאימפריה הרוסית. אף על פי שהחוק נותר בעינו, החוק של 1905 נבלע באופן יעיל על ידי 'חוק הגבלת הזרים' שנחקק ב-1914 ואשר קבע מגבלות קשות הרבה יותר. בסופו של דבר החוק בוטל על ידי התיקון לחוק משנת 1919, אך גלי ההגירה נעצרו כבר עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914.
רקע היסטורי
[עריכת קוד מקור | עריכה]במאה ה-19, האימפריה הרוסית, תחת שלטון הצאר הייתה ביתם של כחמישה מיליון יהודים, שהיו בזמנו, הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם. בהיותם נתונים לרדיפה דתית מתמדת, אולצו היהודים לחיות באזורים שכונו "תחום המושב", על גבולות פולין ורוסיה, בתנאים קשים ובצפיפות מרובה. לאחר סדרת הפוגרומים ברוסיה שנודעו בשם "הסופות בנגב" ב-1881, החלו יהודים רבים להגר מן האימפריה. כחצי מן היהודים עברו לארצות הברית, אך רבים מהם - מעל 150,000 - הגיעו לבריטניה ובעיקר לאנגליה. הגירה זו הגיעה לשיאה בשנות 1890 המאוחרות, כאשר "עשרות אלפי יהודים ... רובם עניים, חסרי הכשרה מקצועית או בעלי הכשרה חלקית" התיישבו באזור האיסט-אנד של לונדון.[1] כך החלה להתפתח בעיקר בווייטצ'אפל ובסטפני קהילה יהודית גדולה, במבנה של שטעטל. העוני היה רב, ומספר הילדים הממוצע למשפחה היה 7.2, פי שניים מהממוצע הבריטי באותם ימים. בין השנים 1880 ל-1914 גדל מספר היהודים בבריטניה מ־65 אלף איש לכ-300 אלף נפש.
עם מפנה המאה העשרים, החלו להישמע תגובות ואף מחאות חריפות נגד ההגירה, בעיקר מצד התקשורת הפופולרית. ליגת האחים הבריטים הוקמה, ובתמיכת פוליטיקאים בכירים, החלה בארגון של צעדות ועצומות נגד ההגירה. בעצרות אמרו הדוברים שבריטניה לא צריכה להיות "פח האשפה של חלאות אירופה". ב-1905, במאמר מערכת של סר אדוארד הלטון בעיתון 'כרוניקה מנצ'סטר איבנינג' הוא כתב כי "אסור לאפשר לזר המזוהם, החסר כל והעבריין להשליך את עצמו על אדמותינו". האנטישמיות פרצה והתבטאה גם במאורעות אלימים בדרום ויילס בשנים 1902–1903 אז הותקפו יהודים. כן שימשו המהגרים לעיתים קרובות מטרה להסתה ולהתקפות אנטישמיות מצד קבוצות שמרניות, שהאשימו אותם בנטיות סוציאליסטיות או אנרכיסטיות או בחתרנות מסוג אחר.[2] חלק מתוצאות שנאת הזרים והאנטישמיות היה האשמת יהודים ברציחות וייטצ'אפל של ג'ק המרטש.
מלבד רגשות אנטישמיים, המניע לחוק היה גם התסיסה הכלכלית והחברתית באיסט-אנד של לונדון שם התמקמו רוב המהגרים. כבר קודם הגעתם של היהודים נודע האזור כמוקד של בנייה צפופה, עוני, פשע וסירחון. תנאי התברואה הירודים, שהתאפיינו בין היתר בתוחלת חיים נמוכה, הביאו למעשה לניתוקו של האזור מבחינה חברתית וכלכלית משאר רובעי העיר. זרם המהגרים היהודי הביא לפיצוץ אוכלוסין ולהחרפת המצב. ההגירה הביאה להצפת השוק בכוח עבודה זול וזמין, והזרים התחרו עם תושבי האיסט-אנד על מקומות העבודה המועטים. הזרים הואשמו בכך שהתחרות הלא הוגנת שהם מנהלים כנגד הפועל הבריטי, על ידי העלאת שכר הדירה והורדת שכר העבודה, היא בין הסיבות העיקריות למצב העוני המחריף באיסט-אנד.[3]
החוק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת 1902, הוקמה ועדה מלכותית שנועדה לבחון את נושא ההגירה. מסקנת הוועדה הייתה כי לא אמורה להיות שום הגבלה כללית על ההגירה, אך קבעה עם זאת כי מהגרים "לא רצויים" צריכים להיות מורחקים מהמדינה.[4]
ב-1905 חקק הפרלמנט הבריטי את "חוק הזרים" (The Aliens Act of 1905), שהטיל לראשונה מגבלות על ההגירה, במיוחד על מנת לעצור את זרם היהודים העניים הגודשים את האיסט-אנד של לונדון.
החוק קבע כי גירוש מהמדינה יתבצע אם המהגר עומד באחת מארבע קטגוריות: א) אם הוא לא יכול להוכיח שברשותו ... האמצעים לפרנס בהגינות את עצמו ואת התלויים בו. ב) אם הוא מטורף או שוטה, או לוקה בכל מחלה של תשישות העלולה להוות הפרעה לציבור. ג) אם הוא נידון בארץ זרה על פשע בעל אופי פלילי (לא פוליטי). ד) אם צו גירוש על פי חוק זה [כבר] הוסדר".[5]
ליאונרד שטיין, יהודי יליד לונדון, מתאר בספרו 'מסד למדינת ישראל' את תחושתם של יהודי בריטניה בנוגע לחוק: "בהיותו מכוון – בלפור עצמו אמנם הודה בכך – אל ההגירה היהודית מאירופה המזרחית, נראה "חוק הזרים 1905" בעיני יהודים-אנגלים רבים (אף כי היו אחדים שנקטו השקפה אחרת) הן כהגבלה קשה על זכות המקלט והן כפגיעה בהם עצמם. הוא עורר התנגדות עוד יותר משום שבשנים 1903–1904 הגביר גל חדש של פרעות את הלחץ על יהודי רוסיה, למצוא לעצמם דרך להצלה".[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 'חוק הזרים' בארכיון הלאומי הבריטי
- דני גוטווין, אימפריאליזם ואנטישמיות: 'פרשת הכסף ההודי' 1912–1914, ו'הדרך המיוחדת' של האנטישמיות הבריטית כ'אנטישמיות לוואי'
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Daniela Carpi, Bioethics and Biolaw through Literature, Walter de Gruyter, 2011-10-27
- ^ גאווה ודעה קדומה - תכלת, באתר tchelet.org.il
- ^ דני גוטוויין, אימפריאליזם ואנטישמיות
- ^ Aliens Act | Jewish Virtual Library, www.jewishvirtuallibrary.org
- ^ Aliens Acts 1905 and 1919 | Explore 20th Century London, www.20thcenturylondon.org.uk (ארכיון)
- ^ ליאונרד שטיין, "מסד למדינת ישראל" – תולדותיה של הצהרת בלפור – הוצאת שוקן, "יד חיים ויצמן", עמ' 125
