טיוטה:הסתייגות מאמנות זכויות אדם בינלאומיות

הסתייגות מאמנות זכויות אדם בינלאומיות

זכותה של מדינה להסתייגות באמנה מוגדרת לפי סעיף 19 לאמנת וינה בדבר אמנות 1969, הקובעת כי מדינה יכולה להחריג את עצמה מהשפעות של הוראות מסוימות באמנה ומהשלכותיה המשפטיות. המדינה רשאית לעשות זאת בעת החתימה, האשרור או הצטרפות לאמנה על-ידי הצהרה חד צדדית.

למעשה, הסתייגות מאפשרת למדינה להיות חלק מהאמנה, תוך ביטול הוראה ספציפית באמנה אליה היא מתנגדת. מדינות אינן יכולות לבצע הסתייגויות לאחר שקיבלו על עצמן אמנה. ועידת אמנת וינה אינה זו שיצרה את המושג הסתייגות אלא אימצה לתוכה את הדין הבינלאומי המנהגי הקיים ולכן גם מדינות שאינן צד לאמנת וינה נוהגות כפי שנהגו כאילו היו חלק ממנה. פרשנות של אמנות נעשית על-ידי מדינות לפי איך שהן רואות לנכון והנושא אינו מוסדר באמנת וינה לכן נוצר קושי לפרשנות אחידה ומדינות נוטות לפעמים לנצל זאת לטובתן על מנת להתאים את החובות הנובעות מאמנות לטובתן.

הליך ההסתייגות

ההליכים להסתייגות מפורטים בסעיפים 19-23 לאמנת וינה. הסתייגות חייבת להיות כתובה, ויש לשלוח אותה לנפקד (דפוזיטר) האמנה, במידה והאמנה בינלאומית (רב-צדדית) , או ישירות לשאר המדינות שהן צד לאמנה. כך גם במקרה של ביטול הסתייגות. מדינה אינה רשאית להסתייג אם ההסתייגות אסורה באמנה (לדוגמא: האמנה בדבר ביטול העבדות), אם האמנה קובעת כי ניתן לקיים רק הסתייגויות מוגדרות (בדרך כלל כאשר יש פער במהלך המו"מ ורוצים לצרף עוד מדינות), או אם ההסתייגות אינה עולה בקנה אחד עם מטרתה של האמנה.

התנגדות להסתייגות:

ישנן שלוש תוצאות אפשריות כאשר מדינות מתנגדות להסתייגות בטענה שזו אינה חוקית: המדינה המסתייגת איננה עוד חלק מן האמנה, המדינה המסתייגת מחויבת לאמנה כולל החלקים מהם הסתייגה או שהמדינה המסתייגת מחויבת לאמנה למעט החלקים מהם הסתייגה (המצב השכיח ביותר).

הסתייגויות באמנות לזכויות אדם:

אמנות זכויות אדם, בדומה לאמנות בינלאומיות רבות אחרות, מאפשרות למדינות החברות בהן להסתייג מהוראותיהן. עם זאת, הסתייגויות מאמנות זכויות האדם עלולות להקטין באופן משמעותי את היקף ההתחייבויות שנטלו על עצמן המדינות המסייגות ולפגוע, בתוך כך, בהגשמת מטרותיהן של האמנות.

כאשר מדובר באמנות זכויות אדם ההסתייגויות אינן מתקבלות בעין יפה בקהילה העולמית. בעבר נעשו הרבה הסתייגויות לאמנות מסוג זה ועם זאת לא קמו מדינות רבות להביע את התנגדותן להסתייגויות. כאשר הן כן התנגדו, מעט מאוד מהן נקטו עמדה תקיפה בה האמנה איננה תקפה בינם לבין המדינה המסתייגת, בתקווה שיוכלו להשפיע על המדינות המסתייגות בסופו של דבר לקבל את כל סעיפי האמנה.

מקור קושי נוסף טמון בכך שאמנות זכויות האדם אינן יוצרות יחסים בילטרליים או מולטילטרליים בין מדינות אלא יוצרות מערכת המגנה על זכויות אדם והמעמיסה על המדינה החברה בה, שצריכה לדאוג לזכויות עליהן חתמה והתחייבה במקום לקבל התחייבויות ממדינות אחרות בתחום שיכול להביא לרווחים ממסחר וכדומה.

מנגנוני פיקוח ואכיפה:

לאמנות זכויות אדם רבות יש גופי פיקוח, שהוקמו במיוחד לטובת פיקוח על פעילות המדינות בעזרת דו"חות, המוגשים על-ידי המדינות ועל-ידי ארגוני זכויות אדם עצמאיים. בנוסף, קיימים בתי-דין המוסמכים לדון בהפרות האמנות על-ידי מדינות ושיכולים לייצר החלטות מחייבות. לדוגמה בית-הדין האירופי לזכויות אדם בפרשת Belilos v. Switzerland . בתיק זה החליט בית-הדין שהסתייגותה של שוויץ לא להעניק זכות שימוע לפי האמנה האירופית לזכויות אדם אינה חוקית, ושוויץ יכולה לבחור להתעלם מההחלטה של בית הדין אך היא נותרת מחויבת על-ידי האמנה. לאחר ההחלטה שוויץ בחרה לא לפרוש מהאמנה למרות שהייתה לה אפשרות לכך.

בשונה מגופי אכיפה מחייבים כמו בתי דין בינלאומיים, ישנם גופי פיקוח שאינם רשאים לקבל החלטות מחייבות כמו ועדת זכויות האדם שתפקידה לנתר מידע על ידי דיווחים עצמאיים של מדינות ושל ארגונים לא ממשלתיים בנוגע לביצוע התחייבות במסגרת האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אדם אזרחיות ומדיניות. אולם במזכר שנתנה הועדה נוצר הרושם שיש ביכולתה לעשות כן מאחר ואם לא התוצאות של הסתייגויות יהיו בדרך כלל שהברית לא תהיה תקפה כלל.

בפרשת Belilos, קבעה הוועדה שהיא מוסמכת לקבל החלטות בקביעת האם הסתייגות מסוימת תואמת את מטרת האמנה. זאת בין השאר היות ולא ראוי שמדינות שהינן צדדים להסתייגות יכריעו בעצמן בדבר זכויות אדם. בשל אופייה המיוחד של אמנה לזכויות אדם, יש צורך לקבוע באופן אובייקטיבי האם הסתייגויות תואמות את מטרתה ותכליתה של האמנה, בהתייחסות לעקרונות משפטיים, ותפקיד הועדה מתאים במיוחד לביצוע משימה זו.

יש לציין שהחלטה זו זכתה לביקורות מהמדינות החברות של האמנה, דבר שאינו מובן מאליו ואין להקל בו ראש מאחר ואמנת וינה מאשרת כי "כל המדינות מעודדות להצטרף למנגנוני זכויות האדם הבינלאומיים. כל המדינות מעודדות, להימנע ככל הניתן מהסתייגות מהם" והחלטה זאת פוגעת בעצמאות המדינות ובריבונותן שמהססות לחתום על אמנות עתידיות. זהו הקונפליקט בדבר הסתייגות מאמנות לזכויות אדם - ההתנגשות בין ריבונותה ורצונה החופשי של מדינה מול זכויות אדם ושמירתם.

הסתייגויות ישראל מאמנות בדבר זכויות אדם:

במהלך השנים הגישה ישראל הסתייגויות , כאשר אחת מהן היתה כאשר ישראל חתמה על האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, 1966 והצהירה על הסתייגותה מסעיף 22 הקובע כי כל מחלוקת בדבר פרשנות ויישום האמנה, ההחלטה והפרשנות תועבר לסמכותו של בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. הסתייגות דומה שהגישה ישראל הייתה גם ב האמנה הבינלאומית נגד עינויים ונגד יחס ועונשים אכזריים, בלתי אנושיים או משפילים שגם שם ישראל לא קיבלה את הסעיף הקובע כי כל שאלה תדון בבית המשפט הבינלאומי . בנוסף לכך ישנם שני נושאים מהותיים בהם ישראל פעלה באופן עקבי להסתייגות מאמנות שונות

1. מצב חירום ושלילת חירות: בעת אשרור האמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות הצהירה ישראל על הסתייגות ממחויבותה לסעיף 9 לאמנה שעניינו הזכות לחירות אישית ולביטחון אישי. הסיבה להסתייגות היא שבמדינת ישראל מתקיים מצב חירום ולכן בהתאם לסעיף 4 המתיר גריעה מההתחייבות על-פי האמנה, בשעת חירום ובכפוף למגבלות הקבועות בחוק, ישראל אינה מוכנה להתחייב לשמירה על הזכויות המנויות בסעיף 9 לאמנה. עיקר ההסתייגות נובעת מנוהל המעצרים המנהליים המופעלים לעיתים קרובות על-ידי ישראל מתוקף חוק סמכויות שעת-חירום (מעצרים), תשל"ט-1979, והשימוש במעצרים המנהליים לא יכול להיות בשימוש על-פי החוק ללא קיומו של מצב חירום בישראל. מקרה מפורסם ושנוי מאוד במחלוקת בו היה שימוש במעצרים המנהליים ועלתה השאלה על הסתייגות זאת בבג"ץ פלונים בו עתרו נגד החזקת אזרחים לבנונים במעצר מנהלי כ"קלפי מיקוח" בשביל עסקת שבויים עתידית.

2. כפיפות לדין הדתי: בשתי אמנות שונות הגישה ישראל הסתייגות ממניע של הכפיפות לדין הדתי בישראל. אמנה אחת היא האמנה לזכויות אזרחיות ומדיניות שבה הכריזה ישראל כי ענייני מעמד אישי כפופים בישראל לדין הדתי וכי בכל התנגשות בין הדין הדתי להתחייבויות על-פי האמנה, החוק יגבר. האמנה השנייה היא האמנה לביעור כל סוגי ההפליה נגד נשים. עניינו של הסעיף שממנו ישראל הסתייגה הוא זכותן של נשים לשוויון והזכות למלא כל תפקיד ציבורי. הבעייתיות של ישראל עם הסעיף היא בנוגע לכהונת נשים בתפקיד שיפוטי בבתי-הדין הדתיים ולפי חוקים רלוונטיים כמו חוק בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953. לבסוף ישראל הסתייגה גם מסעיף 23(1)(a) של האמנה בגלל כפיפות לחוק הדתי של מדינת ישראל ומחשש להתנגשות בנוגע לנושאי אישות. יש להזכיר את אמנת ג'נבה הרביעית משנת 1949 מאחר והיא מאוד מרכזית בתחום זכויות האדם. ישראל מכירה בדינים המנהגיים של המשפט הבינלאומי ומכירה באמנה כמקור משפטי מחייב ובעיקר לחלק ההומניטרי של האמנה , ויחד עם זאת ישראל אינה מכירה בתחולתה הטריטוריאלית של האמנה על אזורי יהודה ושומרון ועזה . יש להדגיש שאין זאת הסתייגות רגילה מאמנה כפי שהוצג בערך זה, מאחר וההסתייגות אינה באמצעות הודעה רשמית ולא ניתן לסייג חלקים מהאמנה הזאת ובו זמנית להיות חלק מהאמנה ולכן זאת לא נחשבת להסתייגות אלא לאי הטמעת האמנה במערכת המשפטית והחוקית של מדינת ישראל.

ראו גם

• משפט בינלאומי פומבי
• מנהג בינלאומי
• אמנות זכויות אדם
• בית הדין האירופי לזכויות אדם
• האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אדם אזרחיות ומדיניות
• המהפכה החוקתית
• מצב חירום
• אמנת ז'נבה הרביעית

לקריאה נוספת

• בן-נפתלי, א', שני, י'. (2006). המשפט הבינלאומי בין מלחמה לשלום. תל-אביב: רמות אוניברסיטת, תל-אביב.
• Ronayne, P. (2001). Never again? The United States and the prevention and punishment of genocide since the Holocaust. Rowman & Littlefield.

• Goodman, Ryan (2002). Human rights treaties, invalid reservations, and state consent. American Journal of International Law, 96(3), 531-560.
• Ziemele, Ineta, & Liede, L. (2013). Reservations to human rights treaties: From Draft Guideline 3.1.12 to Guideline 3.1.5.6. European Journal of International Law, 24(4), 1135-1152.
• Redgwell, Catherine (1997). Reservations to Treaties and Human Rights Committee General Comment No. 24(52). International and Comparative Law Quarterly, 46(2), 390 412