המהפכה החוקתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


סמל ישראל
ערך זה הוא חלק מסדרת
ממשל ופוליטיקה של ישראל

P Knesset.png פורטל הממשל בישראל

המהפכה החוקתית בישראל היא תהליך שהחל בשנת 1992, עם חקיקתם של שני חוקי יסוד העוסקים בזכויות האדם: חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק. השופט אהרן ברק, בעת שכיהן כשופט בית המשפט העליון ואחר כך כנשיאו, התייחס אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה לחוקה, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם. עם חקיקת חוקי יסוד אלה ופרשנותם באופן זה על ידי בית המשפט, חל שינוי מהותי בצורת השלטון במדינה ובמעמדן של זכויות האדם בישראל, יחד עם עליית כוחו של בית המשפט העליון (בפרט בשבתו כבג"ץ) לעומת הכנסת והממשלה.

התנעת תהליך המהפכה החוקתית מיוחסת לאסכולה אותה הוביל נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, הדוגלת באקטיביזם שיפוטי. נבחרי ציבור רבים וכן משפטנים (ביניהם השופט משה לנדוי, המשנה לנשיא בית המשפט העליון השופט מנחם אלון והפרופ' רות גביזון) חולקים על גישה זו, ולשיטתם לא היה מוסמך בית המשפט העליון לעשות שימוש בחוקי יסוד אלו על מנת להנהיג "מהפכה חוקתית".

בעקבות המהפכה החוקתית הפך נושא האקטיביזם השיפוטי ומעמדו של בג"ץ לנקודת מחלוקת מרכזית בשיח הפוליטי בישראל.

הדרך אל המהפכה החוקתית[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם השלמתו של חוק יסוד: הכנסת בשנת 1958, הודיעה ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת כי חוק היסוד הבא יעסוק בזכויות האדם, אך לא התקדמה במימוש הבטחה זו. בעקבות זאת הגיש ח"כ הנס קלינגהופר לכנסת החמישית (ב-15 בינואר 1964) את הצעת חוק-יסוד: מגילת זכויות היסוד של האדם, תשכ"ד-1963, אך הצעתו נדחתה עקב התנגדות הממשלה. שר המשפטים, דב יוסף, נימק את עמדת הממשלה, ובין השאר אמר:

גם אינני סבור שיש חוק אשר עומד "מעל למחוקק הרגיל". אין לנו שני מחוקקים. יש לנו רק הכנסת, ולדעתי אי-אפשר על ידי חוק של הכנסת להגביל את זכותה לחוקק, ואם יש סעיף כזה בחוק כלשהו רשאית הכנסת, לדעתי, להחליט על ידי רוב רגיל לבטל את הסעיף המגביל כביכול את זכותה.

ניסיונות של חברי כנסת נוספים להעלות הצעות דומות נדחו אף הן.

בכנסת העשירית חידש ח"כ אמנון רובינשטיין את הצעתו של ח"כ קלינגהופר, והגישה כהצעת חוק פרטית. בהציגו את הצעתו בפני הכנסת אמר ח"כ רובינשטיין:

הצעת חוק זו באה גם כדי לבלום את בית-המחוקקים. היא באה גם כדי להגן על האזרח מפני חקיקה הפוגעת בזכויות היסוד של האזרח, והרי זה הרעיון הטמון בעצם המילה חוקה. עצם המילה חוקה פירושה ומשמעותה הגבלה וריסון של ריבונותה וכול-יכולתה של הכנסת כמוסד מחוקק.[1]

גם הצעתו של ח"כ רובינשטיין לא אושרה, אך הוא לא אמר נואש, ובכנסת השתים-עשרה הגיש, על פי הצעה של השר דן מרידור שנדונה בוועדת חוקה, חוק ומשפט, את הצעת חוק יסוד: חופש העיסוק ואת הצעת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו.

את אישור חוקי היסוד של זכויות האדם ניווט יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, אוריאל לין, שכיהן בתפקיד זה מתחילת 1989 עד אמצע 1992. ביום 17 במרץ 1992 הביא ח"כ לין את חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו לאישורה של מליאת הכנסת בקריאה שנייה ושלישית. בהביאו את החוק אמר:

החוק הזה הוכן, מתוך הבנה שעלינו ליצור הסכמה רחבה של כל סיעות הבית. היינו מודעים לכך, אין אנחנו יכולים להעביר חוק-יסוד, שמעגן את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, אם לא נגיע להסכמה רחבה של כל סיעות הבית.[2]

החוק אושר ברוב של 32 מול 21 חברי כנסת. התקבלה רק הסתייגות אחת, שהיא ההסתייגות שפסלה את שריון החוק והצורך לשנותו ברוב מוחלט. שתי ההצעות אושרו על ידי הכנסת בחודש מרץ 1992 - שלושה חודשים לפני הבחירות לכנסת - והמהפכה החוקתית עשתה את הצעד הראשון.

על מהותה של המהפכה החוקתית - פס"ד בנק המזרחי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מהותה של המהפכה החוקתית, כפי שבאה לידי ביטוי בשני חוקי היסוד, התבררה בפסק דין מקיף ומעמיק של בית המשפט העליון, המכונה בקיצור 'פסק דין בנק המזרחי'.[3] בדיון שבו ניתן פסק דין זה ישבו בהרכב תשעה משופטי בית המשפט העליון, ובהם שניים מנשיאיו, הנשיא לשעבר מאיר שמגר ומי שמונה תחתיו לתפקיד הנשיא, כחודשיים לפני מתן פסק הדין, השופט אהרן ברק.

הנשיא ברק הבהיר את מהותה של המהפכה:

במרץ 1992 נחקקו חוק-יסוד: חופש העיסוק וחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם חקיקתם חל שינוי מהותי במעמדן של זכויות האדם בישראל. הן הפכו לזכויות חוקתיות. ניתן להן מעמד חוקתי על-חוקי. חוק "רגיל" של הכנסת אינו יכול לשנותן. חקיקה רגילה אינה יכולה לפגוע בזכות אדם מוגנת אלא אם כן מתקיימות הדרישות הקבועות בחוקי היסוד. אי קיום הדרישות החוקתיות הופך את החוק הרגיל לחוק לא חוקתי. זהו חוק שנפל בו פגם חוקתי. בית המשפט עשוי להכריז על בטלותו.

ישראל היא דמוקרטיה חוקתית. עתה הצטרפנו לקהילת המדינות הדמוקרטיות (ובהן ארצות-הברית, קנדה, גרמניה, איטליה, דרום אפריקה) אשר להן מגילת זכויות אדם (BILL OF RIGHTS) חוקתית. הפכנו להיות חלק ממהפכת זכויות האדם, המאפיינת את המחצית השנייה של המאה העשרים. אכן, לקחי מלחמת העולם השנייה, ובמרכזם השואה של העם היהודי, וכן דיכוי זכויות האדם במדינות טוטליטריות, העלו את זכויות האדם על ראש סדר היום העולמי. מסמכים בינלאומיים בדבר זכויות האדם נכרתו. ישראל הצטרפה אליהם. בתי דין בינלאומיים בדבר זכויות אדם הוקמו. החוקות החדשות כוללות פרקים נרחבים - לרוב בראש החוקה, ותוך שריון מיוחד במינו של חלק מהזכויות - בדבר זכויות אדם. הביקורת השיפוטית על חוקתיות חוקים הפוגעים בזכויות האדם הפכה לנחלת רוב רובן של המדינות. מהפכה זו לא פסחה גם עלינו. הצטרפנו אליה במרץ 1992.

...

עם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו התרחשה מהפכה חוקתית במעמדן של זכויות האדם בישראל. מספר זכויות הפכו לזכויות חוקתיות-על-חוקיות. הפוליטיקה הישראלית הפכה, בכל הנוגע לזכויות האדם, לפוליטיקה חוקתית. התרחשה קונסטיטוציונליזציה של המשפט הישראלי.

זכויות האדם החוקתיות מקרינות עצמן לכל ענפי המשפט (הציבורי והפרטי) ומשפיעות על מהותם. אם בעבר נגזרו זכויות האדם מההסדרים בענפי המשפט השונים, הרי מעתה ייגזרו ענפי המשפט השונים מזכויות האדם החוקתיות. אך מעבר לכך: חל שינוי ברטוריקה החוקתית. אם בעבר, הרטוריקה המשפטית התמקדה בסמכות, בכוח ובשיקול הדעת (החקיקתי, המינהלי והשיפוטי), הרי מעתה נעבור לרטוריקה של זכויות וחירויות. לא הכוח השלטוני באיזונו הראוי הוא שיקבע את זכות האדם, אלא זכויות האדם באיזונן הראוי, הן שתקבענה את הכוח השלטוני. שינוי חוקתי זה נעשה על ידי הכנסת, אשר הטילה מגבלות על עצמה ועל הרשויות השלטוניות האחרות. כל אלה מטילים אחריות כבדה על כל רשויות השלטון, החייבות לכבד את זכויות האדם.

הנשיא שמגר סיכם בסוף פסק דינו את עיקרי הדברים שנקבעו בפסק דינו:

  1. החקיקה בישראל בנויה על פי מדרג נורמטיבי.
  2. בראש הסולם של המדרג הנורמטיבי עומדת החקיקה החוקתית.
  3. החקיקה החוקתית שלנו ביטוייה כיום בחוקי יסוד. אלו יתאחדו בבוא היום לחוקה שלמה ומשולבת אחת.
  4. חוק יסוד: חופש העיסוק וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הם חקיקה חוקתית.
  5. המחוקק הריבון העליון הוא הכנסת: היא המוסמכת לחוקק חקיקה חוקתית והיא המוסמכת לחוקק חקיקה רגילה. היא גם מוסמכת להתקין תקנות אם היא קובעת כך בחוק.
  6. אין משנים או מבטלים הוראה הכלולה באחד משני חוקי היסוד הנ"ל, אלא בחוק יסוד או מכוחו. מן הנכון לאמץ עקרון זה לגבי כל חוקי היסוד.
  7. אין פוגעים בהוראה הכלולה באחד משני חוקי היסוד הנ"ל, אלא בחוק יסוד או מכוחו. מן הנכון לאמץ עקרון זה לגבי כל חוקי היסוד.
  8. הכנסת מוסמכת לכבול בחקיקתה את חקיקת העתיד, הן זו החוקתית והן זו הרגילה. הכבילה יכול שתהיה צורנית או מהותית.
  9. תיקון לחוק קיים שהוחק אחרי תחילתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו כפוף להוראותיו של חוק היסוד האמור.
  10. סמכות הביקורת המשפטית על חוקתיות החקיקה היא בידי בית המשפט.

והוסיף הנשיא שמגר וכתב:

חוקי היסוד הם חומת המגן של חירויות האזרח. פרשנותם במסגרת פסק-דין זה, תבהיר ותחזק קיומם, שמירתם ועיגונם. כך היה דבר המחוקק בחוקקו את חוק היסוד, וכך תכלית פרשנותו של בית המשפט.

גודל המהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברמה המהותית המהפכה החוקתית מתאפיינת במתן מעמד מיוחס לזכויות האדם. אין פירוש הדבר שקודם לכך לא נשמרו זכויות האדם בישראל. זכויות כגון חופש הביטוי וחופש העיסוק זכו להגנתו של בית המשפט העליון מראשית ימיה של מדינת ישראל. הגנה זו ניתנה מכוח עקרונות הצדק הכלליים ועל-פי עקרונותיה של מגילת העצמאות, אך ללא סמכות לבטל חוקים עקב כך. לפיכך, בעבר יכלה הכנסת לחוקק חוק שיפגע בזכויות האדם, מבלי שניתן יהיה להתגונן מפני חקיקה כזו. המעמד ה"על-חוקי" שניתן לחוקי היסוד העוסקים בזכויות האדם הופכים את ההגנה עליהם לחזקה יותר.

חופש העיסוק, זכות הקניין, וחופש התנועה, למשל, הם זכויות הקבועות במפורש בחוקי היסוד האמורים וזוכות להגנה מכוחם. קיימת מחלוקת באשר לזכויות יסוד מוכרות אחרות כגון הזכות לשוויון, חופש הדת, חופש הביטוי וכדומה, כאשר יש הגורסים כי יש לפרש את "כבוד האדם" במובנו הרחב הכולל גם זכויות אלו, ויש הגורסים כי יש להגביל את ההגנה השיפוטית רק לזכויות המפורטות במפורש בחוקי היסוד.

ברמה הטכנית המהפכה החוקתית מתאפיינת במתן יכולת לבית המשפט לפסול חקיקה של הכנסת, כאשר חקיקה זו עומדת - להבנתו של בית המשפט - בסתירה לחוק יסוד. היכולת לפסול חקיקת משנה הייתה נתונה לבתי המשפט מאז ומתמיד, בהתאם לעקרונות המשפט המנהלי. כעת הורחבה יכולת זו גם לפסילתה של חקיקה ראשית.

ביטולו של חוק שחוקקה הכנסת נעשה לא רק באמצעות חקיקה מתקנת של הכנסת, אלא גם באמצעות החלטה, מפורשת או משתמעת, של הממשלה, שלא לאכוף את החוק. דוגמה בולטת לכך היא החלטתו של חיים כהן, היועץ המשפטי לממשלה, שלא ליישם את החוק האוסר על יחסים הומוסקסואלים, משום שראה אותו כחוק לא מוסרי, וכך הפך החוק לאות מתה, שנים רבות קודם שבוטל על ידי הכנסת.

פס"ד בנק המזרחי ניתן מספר ימים לאחר רצח רה"מ יצחק רבין, שעה שהעיתונות והעם בישראל היו עסוקים בחשבון נפש לאומי, דבר שגרם בטווח הקצר לעניין תקשורתי וציבורי נמוך בפסק דין חשוב זה.

האם אפשרית חקיקה הפוגעת בזכויות המוגנות בחוקי היסוד?[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיקרון שקבע הנשיא ברק בפס"ד בנק המזרחי אומר: "סתירה בין האמור באחד משני חוקי היסוד לבין האמור בחוק רגיל גוררת אחריה בטלותו של החוק הסותר". עם זאת, אין פירוש הדבר שהכנסת אינה יכולה לחוקק חוק הפוגע בזכויות המוגנות בחוקי היסוד - הכנסת יכולה לעשות זאת, ובתנאי שתעשה זאת בדרך הנכונה. העיקרון שקבע הנשיא ברק נובע מסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שבו נאמר: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". סעיף זה קרוי "פסקת ההגבלה". הסעיף אוסר פגיעה בזכויות שלפי חוק יסוד זה, אך מתיר פגיעה הנעשית בחוק שמקיים ארבעה תנאים:

  • חוקיות - הפגיעה בזכות נעשית בחוק או על פי חוק מכוח הסמכה מפורשת.
  • החוק הולם את ערכיה של מדינת ישראל.
  • החוק נועד לתכלית ראויה.
  • הפגיעה בזכויות היא במידה שאינה עולה על הנדרש.

סעיף 4 בחוק יסוד: חופש העיסוק מכיל הגבלה דומה ביחס לזכויות המוגנות בחוק יסוד זה.

ערכיה של מדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו שני סעיפים המלמדים על ערכיה של מדינת ישראל:

  • סעיף 1: זכויות היסוד של האדם בישראל מושתתות על ההכרה בערך האדם, בקדושת חייו ובהיותו בן-חורין, והן יכובדו ברוח העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל.
  • סעיף 1א: חוק-יסוד זה, מטרתו להגן על כבוד האדם וחירותו, כדי לעגן בחוק-יסוד את ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

תכלית ראויה[עריכת קוד מקור | עריכה]

גביית מסים היא פגיעה מובהקת בקניינו של אדם - המדינה נוטלת ממנו חלק מכספו. עם זאת אין בכך סתירה לסעיף 3 לחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, משום שהפגיעה נעשית לתכלית ראויה: המסים משמשים למימון כל הפעולות והשירותים הנכללים בתקציב המדינה. גם הפקעת קרקע לצורכי ציבור, כגון סלילת כביש, היא פגיעה בקניינו של אדם, וגם היא נעשית לתכלית ראויה - סלילת כביש שישרת את הציבור כולו.

פגיעה בחופש העיסוק נעשית בחוקים אחדים המחייבים קבלת רישיון לעיסוקים מסוימים. העיסוק ברפואה, למשל, יש בו סכנת חיים למטופל כאשר למטפל חסר הידע הדרוש, ולכן התניית עיסוק זה ברישיון נעשית לתכלית ראויה.

לעתים מפורטת תכליתו של חוק בחוק עצמו. דוגמה לכך היא חוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2005 (תיקוני חקיקה), התשס"ה-2004, שבסעיף 1 בו נאמר:

חוק זה בא לתקן חוקים שונים, לבטל הוראות בחוקים שונים ולדחות את תחילתן של הוראות בחוקים ולקבוע הוראות נוספות, במטרה לאפשר התייעלות מבנית ארוכת טווח של הסקטור הציבורי, לבצע רפורמות בענפי המשק, להשיג את יעדי התקציב ולצמצם את הגירעון הממשלתי, את ההוצאה הממשלתית והציבורית ואת החוב הלאומי, והכל במסגרת התוכנית הכלכלית לשנת הכספים 2005.[4]

פעמים רבות נלמדת תכליתו של החוק מדברי ההסבר הנלווים להצעת החוק ומהדיון שנערך בחוק בכנסת ובוועדותיה.

מידתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שנמצא שפגיעה בזכות המוגנת על ידי חוק יסוד נעשתה לתכלית ראויה, יש לבדוק את המידתיות שלה, כלומר האם הפגיעה נעשתה במידה המינימלית ההכרחית להשגת התכלית הראויה, או שהפגיעה נעשתה במידה מופרזת, ולכן אין להתירה. דוגמאות:

  • כאשר מוסכם עלינו שמס נגבה לתכלית ראויה, עדיין יש מקום לבדיקה של שיעורי המס, כדי לוודא שאינם מופרזים.
  • החזקתו של אדם במעצר מנהלי עשויה להיות לתכלית ראויה כאשר הדבר נעשה בנימוק של ביטחון המדינה, ועדיין יש מקום לבחון את המידתיות, מבחינת משך המעצר ומידת ההגבלה (אולי ניתן להסתפק במעצר בית, או בצו איסור יציאה מן הארץ, למשל).

דיון בבטלותו של חוק[עריכת קוד מקור | עריכה]

כאמור, על מנת להביא את בית המשפט לקביעה שחוק בשלמותו, או שסעיפים מסוימים לחוק, בטל, יש להראות שהחוק אינו מקיים את אחד מהתנאים המופיעים בפסקת ההגבלה. דוגמה לדיון מסוג זה היא בג"ץ ארגון מגדלי העופות בישראל[5], שבו הועלתה תביעה להכריז על בטלתו של סעיף 56 לחוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (הסעיף קרוי בהמשך "פרק החקלאות"). פסק דינה של השופטת דורית ביניש מציג את הטענות של העותרים:

את שלל טענותיהם של העותרים - אשר הפליגו בטיעוניהם עד ל"מסיבת התה בבוסטון" ואף עד לרפורמות שערך אוגוסטוס בתפקיד הטריבונים ברומא - ניתן לסווג לשתי קבוצות עיקריות: טענות המתייחסות לדרכי חקיקתו של החוק וטענות המתייחסות לתוכנו של החוק. לעניין דרך חקיקתו של החוק, קובלים העותרים על כך ששינויים כה מהותיים ומרחיקי לכת בהסדרים שהיו קיימים עשרות שנים נעשו באמצעות חקיקת חירום כלכלית ובהליך החקיקה המזורז המאפיין חקיקה זו. לגופו של החוק, טוענים הם כי הרפורמות שעורך פרק החקלאות במועצות החקלאיות פוגעות בקניין, בחופש העיסוק, בזכות הייצוג, בחופש ההתאגדות, בשוויון ובכבוד האדם.

החלטתה של השופטת ביניש מתמצתת את פסק דינה:

סיכומו של דבר, בחנו את טענותיהם המרובות של העותרים כנגד הליך חקיקתו וחוקתיותו של פרק החקלאות והרחבנו את הדיון בטענות שנראו בעינינו ראויות לליבון. בסופה של בחינה באנו לידי מסקנה כי אף שלא ראוי היה לנקוט בהליך החקיקה המזורז שהתקיים במקרה דנן, לא מצאנו בהליך חקיקתו של פרק החקלאות "פגם היורד לשורש ההליך" אשר עשוי להצדיק הכרזה על בטלותו של הפרק. בחנו אף את טענות העותרים כנגד חוקתיות פרק החקלאות ולא מצאנו כי יש בו פגיעה בזכות יסוד חוקתית אשר אינה עומדת בתנאי פסקת ההגבלה. פרק החקלאות עמד אפוא במבחן החוקתי.

בפסק דין זה הונחה תשתית משפטית לגורם נוסף להכרזה על בטלתו של חוק: הליך חקיקה שיש בו "פגם היורד לשורש ההליך". חרף הביקורת החריפה שמתח בית המשפט על הליך חקיקתו של החוק שנדון בפסק דין זה, עדיין לא מצא פגמים אלה כחריפים במידה שתצדיק את ביטול החוק.

בפסק דין אחר[6] מתח השופט יצחק זמיר ביקורת על השימוש המופרז שעושים לעתים עורכי דין בחוקי היסוד:

המסר העיקרי הוא, לדעתי, שחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק לא באו לעשות את חוקי הכנסת טרף קל לכל מי שדעתו אינה נוחה מחוק. חוק הכנסת כבודו במקומו מונח: עדיין החוק מבטא את רצון הריבון, הוא העם, ולכן החוק הוא ההולך לפני המחנה, ובו גם בית המשפט. וכי יש צורך לחזור על אמת נדושה זאת? אכן כן. מי ששומע טענות שעורכי-דין שוטחים לפני בית-משפט זה בעת האחרונה, יכול להתרשם כי חוק של הכנסת הורד לדרגה של החלטה מינהלית. עורכי-דין באים לפני בית המשפט חדשים לבקרים, כשרוממות חוקי היסוד בגרונם, וטוענים כי חוק זה או אחר סותר חוק יסוד. האם כסדום היינו לעמורה דמינו, שכל כך הרבה חוקים פוגעים בזכויות היסוד של האדם, עד שאין להם תקנה? ואם אין שום יסוד לומר על חוק מסוים שהוא פוגע, למשל, בחופש העיסוק או בזכות הקניין, לפחות אומרים עליו שהוא פוגע בכבוד האדם, כל עותר והכבוד שלו.

אכן, כיום הלכה היא שחוקי היסוד הקנו לבית המשפט סמכות לבטל חוקים. סמכות זאת היא, לדעתי, חיונית בחברה נאורה, ובמיוחד כך בישראל, שבה תרבות השלטון טרם הכתה שורשים עמוקים. יש לשמור עליה היטב, כדי שניתן יהיה לעשות בה שימוש במקרה הראוי. אך דווקא בשל כך יש להיזהר מאוד שלא תהיה כעושר השמור לבעליו לרעתו. כבר אמר הנשיא ברק, שהסמכות של בית-משפט לבטל חוקים דומה לנשק בלתי קונבנציונלי (ראו א' ברק, "זכויות אדם מוגנות: ההיקף וההגבלות" משפט וממשל א, 253). כל אחד יודע עד כמה נשק כזה עלול להיות הרסני, אם כי לא כל אחד מבין עד היכן עלול ההרס להתפשט. מי שמופקד על נשק כזה מחויב באיפוק מרבי. אוי לסמכות שאין עמה אחריות. צריך להיות ברור לכל בר-דעת שבית המשפט אינו אמור לעשות שימוש בסמכותו לבטל חוק, אלא במקרה בולט של פגיעה מהותית בזכויות יסוד או בערכים בסיסיים. כבוד האדם אינו צריך לדחוק את כבוד החוק. גם במדינות אחרות, שבהן הסמכות לבטל חוקים קיימת ומקובלת זה זמן, בתי המשפט גוזרים על עצמם ריסון רב עד שהם מבטלים חוק. קל וחומר כך בישראל, שעדיין לא עיכלה כראוי את עצם הרעיון של ביקורת שיפוטית על חוקיות החוקים: בית המשפט מצווה על ריסון רב במיוחד בתחילת הדרך.

אף שפעמים רבות עתירה לביטולו של חוק מוגשת לבג"ץ, הרי הסמכות לבטל חוק נתונה לכל בית משפט. דוגמה לכך היא פסק דין הנדלמן של בית משפט השלום בתל אביב, שבו בוטל סעיף בפקודת מס הכנסה, בנימוק שהוא נמצא בסתירה לחוק יסוד: חופש העיסוק.

האם נוצר מאבק כוח בין הכנסת לבין הרשות השופטת?[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכוח שמעניקים שני חוקי היסוד לבית המשפט, להכריז על בטלותו של חוק שחוקקה הכנסת, הופר לכאורה האיזון בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת במדינת ישראל, משום שהוגבר כוחה של הרשות השופטת. בפס"ד בנק המזרחי ניסה אהרן ברק להרגיע את החוששים, וכלל בדבריו את ההצהרה הבאה:

אני משוכנע כי במשך הזמן נגבש לעצמנו, כרשות שופטת, אמות מידה להפעלת שיקול דעתנו החוקתי. חוסר הוודאות יקטן. החששות יפחתו. בגיבוש הניסיון השיפוטי שלנו נפעל באובייקטיביות, בענווה ובמלוא האומץ השיפוטי הנדרש. איננו הראשונים שעמדו במבחנים דומים. כשם שמדינות אחרות עמדו בכך, יש להניח כי גם אנו נוכל לקשיים, וכי בסופו של דבר הדמוקרטיה הישראלית תצא מחוזקת. אכן, נוצר סיכוי כי השינוי החוקתי יופנם. כי זכויות האדם יהפכו ללחם חוקם של כל נערה ונער כי המודעות לזכויות - לזכויות הילד, הנכה, הקשיש, החולה, העובד, המיעוט והאשה - תגבר, וכי נהיה רגישים יותר לזכויות האדם באשר הוא אדם.

הסיכוי הוא בהשתתת השלטון על החוק, ולא בהשתתת החוק על השלטון. הסיכוי הוא בהגברת מודעותה של הכנסת לתפקידה החוקתי, ובחיזוק הוקרת העם למעמדה המרכזי כמעניקה חוקה לישראל. הסיכוי הוא בהכרה בתפקידו החוקתי של בית-המשפט כשומר החוקה, כמאזן בין ערכים חוקתיים הקבועים בחוקה וכמפקח על חוקיות פעולותיהן של הרשויות השלטוניות. הסיכוי הוא בהעלאת קרן זכויות האדם, ובקירוב הלבבות בין בני אדם, שכולם נבראו בצלם הבורא.

פעמים אחדות בוטלו סעיפים בחוק, תיקון לחוק ואף חוק בשלמותו ("חוק טל"). באחד ממקרים אלה, שבו בוטל תיקון לפקודת מס הכנסה, נימק הנשיא אשר גרוניס צעד זה במחדלים של הרשות המחוקקת והרשות המבצעת:

במקרה הנוכחי נאלץ בית המשפט להתערב בחקיקה ראשית, שעה שהן הרשות המחוקקת והן הרשות המבצעת מכירות בפגמים שבחוק. עם זאת, אותן רשויות אינן מביאות בעצמן לתיקון הפגמים שבחקיקה אלא מפנות הן, למעשה, את התפוח הלוהט למגרשה של הרשות השופטת. ... אילו פעלו הרשויות האחרות ואילו תיקנו את הטעון תיקון, לא היה בית משפט זה מתערב בחקיקה של הכנסת.[7]

חרף ניסיונות הרגעה של השופטים, נשמעו טענות בחוגים שונים של הציבור בישראל כי הכוח בו עושה שימוש בית המשפט מפר את האיזון. עם התמנותו של דניאל פרידמן לשר משפטים בפברואר 2007, הועלה הנושא לדיון ציבורי בולט, ופרידמן החל לפעול במטרה לסייג את כוחו של בית המשפט. בין היתר טען פרידמן כי במקרים רבים, כמו במקרה של ביטול חוק שהכנסת חוקקה - נוטל לעצמו בית המשפט סמכות שלא הוקנתה לו.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]